זה לא היה פשוט, לסנן רק 25 מרגעי האימה המבעיתים ביותר של הקולנוע עבור הפרויקט הזה. עזבו את זה שהמבחר עצום, ושהזיכרון בוגד, ושישנם סרטים שלא ממש שייכים לז'אנר אך בכל זאת כוללים רגעים מצמיתים - עזבו את הכל, כי הקושי הגדול ביותר טמון בכך שלא משנה מה היינו בוחרים פה, יהיה מי שיתלונן על היעדרם של סצנות כאלו או אחרות.
ככה זה - כולנו בני אנוש, ולפיכך אנו אוהבים דברים שונים. ואולי נכון יותר לומר שאנו מפחדים מדברים שונים. כך או כך, הנקודה היא שזוהי רשימה סובייקטיבית מטבעה, ולפיכך אנא, אל תכעסו עלינו יותר מדי. מה שאתם כן יכולים לעשות זה להוסיף בתגובות את הבחירות שלכם, כדי שנוכל להלקות את עצמנו על השמטתם, ולהיזהר מספוילרים במידה וטרם צפיתם באחד מהסרטים.
ועכשיו שסיימנו את ההקדמה, ולכבוד האלווין הממשמש ובא, בואו נקפוץ ישר לתוך הבאר העכורה הזאת - ואם אפשר לא לפגוש שם את סמארה מ"הצלצול", נודה לכם עד מאוד.
"מידסומר" (2019): הזקן שקופץ מהצוק
עם זמן מסך של 148 דקות – וזו עוד הגרסה הקצרה – אף אחד לא יתווכח על כך שסרטו השני של ארי אסטר ("תורשתי") הוא סרט ארוך מדי. אבל הזמן הרב הזה גם פועל לטובתו לעיתים: כשמגיע הרגע המזעזע הראשון של הסרט - בדמות טקס התאבדותם של שני זקנים באמצעות קפיצה מצוק, ומכת הפטיש שסוגרת את העניין עבור הזקן שלא מת מהנפילה – הוא מגיע כמו אגרוף בבטן.
"הצלצול" (2002): סמארה יוצאת מהטלוויזיה
אמנם סרט המקור מ-1998 של הידאו נקאטה היפני היה מפחיד יותר, אבל גם הגרסה האמריקנית של הבמאי גור ורבינסקי, שהפכה ללהיט גדול והולידה צמד המשכונים, הייתה ראויה למדי – וסצנה אחת מאוחרת מתוכו, שבה הרוח הנקמנית סמארה (דייוי צ'ייס) יוצאת ממסך הטלוויזיה כדי לחסל את נואה (מרטין הנדרסון), כבר נכנסה לפנתאון סצנות האימה האיקוניות. נייס.
"פולטרגייסט" (1982): הליצן של רובי
משימה בלתי אפשרית, לבחור סצנה אחת מ"פולטרגייסט". פנטזיית האימה המבדרת של טובי הופר (אם כי האגדה מספרת שסטיבן ספילברג, התסריטאי והמפיק של הסרט, ביים חלק גדול ממנו בפועל) פשוט מתפוצצת מסצנות מפחידות, מקפיצות, קריפיות – ומגניבות לחלוטין גם 40 שנה לאחר צאתה. לכן, כמו יתר הבחירות ברשימה הזו, תהיה גם זו בחירה סובייקטיבית – ולדעתו הסובייקטיבית של כותב שורות אלו, אין סצנה מפחידה יותר ב"פולטרגייסט" מאשר זו שבה ליצן הצעצוע של רובי (אוליבר רובינס) תוקף אותו. ילדים, אל תסתכלו מתחת למיטה שלכם. כמו כן: השתדלו שהעץ הגדול בחצר לא יהיה קרוב מדי לחלונכם, אבל זו כבר סצנה אחרת.
"היצור" (1982): מבחן הדם
המאסטרפיס של ג'ון קרפנטר אכל מרורים כשעלה לאקרנים ב-1982, גם ברמת הקהל וגם מצד המבקרים - בעיקר מכיוון ששבועות מספר קודם לכן יצא סרט אחר שעוסק בחייזרים, והצליח לשבות את כל העולם ואשתו. אבל זו לא תעלומה גדולה: בניגוד לתמימות, הפליאה והחמימות שהציע "אי.טי" של ספילברג, סרטו של קרפנטר שפע זוועות שלא יתוארו, אפקטים מיוחדים ש"מבחילים" הם מחמאה עבורם, ורוח ניהיליסטית חסרת-רחמים שמעכירה את הנשמה זמן רב לאחר הצפייה. הוא פשוט שופע קטעים אדירים וסצנות בלתי נשכחות, אך הגדולה מהן היא זו שבמהלכה מקרידי (קורט ראסל) מבצע בדיקה על שאר "חבריו" במכון המחקר באנטרקטיקה, לאחר שגילה כי הדם של האורגניזם החייזרי מגיב לחום. כאן מגיעה לשיאה הפרנויה העזה שמושלת באינטראקציה בין הדמויות בסיפור – וכפי שתיווכחו, היא בהחלט מוצדקת.
"הנוסע השמיני" (1979): חייזר פורץ מהחזה של ג'ון הרט
בואו לא נכביר במילים: הסצנה שבמהלכה חייזר פורץ מבית החזה של קיין (ג'ון הרט) ב"הנוסע השמיני" היא גולת-הכותרת הידועה לשמצה של הסרט, אחת מהסצנות המוכרות והמצוטטות ביותר בהיסטוריה של הז'אנר ובכלל, וכיתת אמן - באדיבות הבמאי רידלי סקוט - בכל הנוגע להעמדה, בלוקינג, בימוי שחקנים, שימוש באפקטים פרקטיים, וכל דבר אחר שקשור ליצירת סצנה קולנועית אפקטיבית. מדהים עד כמה שזה עומד במבחן הזמן. מדהים באופן כללי.
"תינוקה של רוזמרי" (1968): רוזמרי רואה לראשונה את התינוק שלה
אחרי שהתחנך על ברכי היצ'קוק ומאסטרים נוספים, הפנים גם רומן פולנסקי את אחת מהאמיתות הנושנות והנכונות ביותר של ז'אנר האימה: מה שאתה לא רואה מפחיד יותר ממה שאתה כן רואה. לכן, בסצנת השיא של הקלאסיקה הגדולה שלו, החליט פולנסקי להימנע באומץ מה-Money Shot – האימג' של התינוק המפלצתי, יש להניח, שהשטן העניק לרוזמרי האומללה, בגילומה של מיה פארו (שקצת מפריעה פה עם אובר-אקטינג קיצוני). במקום זאת, הסתיר פולנסקי את הזוועה מהצופים, ונתן לגיבורה שלו לפלוט באימה מהולה בפליאה: "מה עשיתם לעיניים שלו?". ואלוהים, כמה שזה הספיק.
"מלתעות" (1975): מאט הופר פוגש גופה במים
מה לא נאמר על סרטו הקלאסי של סטיבן ספילברג, שיצר את הבלוקבאסטר המודרני ושינה את פני הקולנוע הפופולרי? הכול כבר נאמר, כתרים נקשרו ושבחים הומטרו. אבל לדידם של רבים, ועם כל הכבוד לסצנת הפתיחה האיקונית, הסצנה המפחידה ביותר בסרט היא זו שמתארת את המפגש של הביולוג הימי מאט הופר (ריצ'רד דרייפוס) עם גופתו של אחד מהדייגים שיצאו ללכוד את הכריש האימתני המטיל חיתתו על עיירת החוף אמיטי. רגע אחד של קסם קולנועי טהור, שנתמך בעריכה מבריקה, עבודת סאונד מופתית, המוזיקה האלמותית של ג'ון וויליאמס – ועין אחת שמקומה אינו נודע.
"המנסרים מטקסס" (1974): פגישה ראשונה עם "פני עור"
במהלך 48 השנים שחלפו מאז שעלה על המסכים "המנסרים מטקסס", קיבלנו שמונה סרטים נוספים בזיכיון שיצר הסרט – זיכיון שחב הכול להלם ולבעתה שחוו הצופים המקוריים של הסרט, אי אז ב-1974. אך לנוכח איכותם הדועכת של הסרטים בסדרה, והעובדה שסף הגירוי שלנו בכל הנוגע להלם ובעתה עלה משמעותית מאז אותם ימים תמימים, קל לשכוח את האימפקט האדיר של "המנסרים מטקסס" המקורי: סרט אימה מרושע, מסויט וחסר-רחמים, שהביא את בשורת הגריינדהאוס אל הקהל הרחב - וצילק דור שלם בדרך. ייתכן שהסצנה הזכורה ביותר ממנו – זו שהבהירה לצופה בדיוק איזו זוועה גזר על עצמו כשרכש כרטיס ונכנס לאולם – היא זו שבה מוצג לנו גיבורו הבלתי נשכח של הסרט: לת'רפייס, פני-עור החביב, שמחבב מאוד מסורים חשמליים, אך ברגע הספציפי הזה אוחז דווקא בפטיש. בהמשך הסצנה אנו עוברים לקורבן הבא של לת'רפייס - הפעם באמצעות אנקול.
"פסיכו" (1960): סצנת המקלחת
אישה נוהגת בגשם לעת לילה ומגיעה למוטל נידח. היא מחליטה להתאכסן בו, אוכלת ארוחת ערב משונה עם המנהל, ואז חוזרת לחדרה ונכנסת למקלחת. משם היא כבר לא תצא – וכמותה גם קולנוע האימה, שעם סרטו הגדול והאולטרה-איקוני של אלפרד היצ'קוק (ובעיקר עם הסצנה החלוצית המכוננת הזו שבזמן אמת הכתה את צופיה בזעזוע ותדהמה) מצא כיוון וזהות, ועזב את עולם הגריינדהאוס והקרנות-החצות לטובת לב המיינסטרים.
"הירידה" (2005): הפתעה מרה במערה
סרטו השלישי של הבמאי הבריטי ניל מרשל – במאי שלמרבה הצער כנראה הגיע שם לשיאו, מאז לא הצליח לשחזר את ההצלחה – הוא סרט אימה אפקטיבי וקשוח עם שלל רגעים מקפיאי-דם ורוח ניהיליסטית עוכרת שלווה. הרגע המצמית ביותר של הסרט מגיע בשלב מוקדם יחסית: שש נשים, חלקן חברות וחלקן מצטרפות חדשות, נפגשות לרגל טיול אקסטרים במערה ענקית. אלא שאחת מהן בחרה את המערה הלא נכונה, וכשהן בפנים, העניינים מתחילים להתדרדר במהירות. מזל אם כך שבחשכה מוחלטת, מצלמת וידאו עם ראיית-לילה מהווה חבל הצלה משמעותי – לפחות עד שהיא מובילה לאחד מרגעי ה-Jump Scare הגדולים של העשורים האחרונים. צפו עם דפיברילטור צמוד.
"סיינס" (2002): חייזר במצלמת וידאו
נודניק, שרלטן, עבר זמנו, מכור לגימיקים: תגידו על מ. נייט שאמאלן מה שתרצו, אבל לעזאזל, הבן אדם יודע להפחיד. ואם הרגעים המצמררים באמת ובתמים של "החוש השישי" לא הבהירו זאת לצופיו, ו"בלתי שביר" רק הצליח לבלבל אותם, הגיע מותחן המד"ב "סיינס" שהדגים בדיוק באיזה מאסטר מדובר. זאת אומרת, לפחות עד לקו הסיום העלוב של הסרט, שהדגים בפעם הראשונה ובהחלט-לא-אחרונה ששאמאלן הוא גם מאסטר מדופלם של הרס עצמי. בכל מקרה, עד הסיום המביש בניית-המתח ב"סיינס" היא משהו שצריך ללמד בבתי ספר לקולנוע - ורגע אחד מופתי מהסרט, שבו נעשה שימוש מופלא ממש בריאקציות של השחקנים למשהו שאנו הצופים טרם ראינו, יישאר לנצח עם מי שצפה בו בקולנוע בזמן אמת.
"הרוע שבפנים" (2010) – מי זה מציץ מאחורי פטריק ווילסון?
רגעי Jump Scare – האם "רגעי 'בו'!" עובד כתרגום עברי? נו, שוין – הם עניין של אמנות. כל אחד יכול לקפוץ עליך מאחורי ספה ולהבהיל לך את הצורה, אבל רגעי ה-Jump Scare האפקטיביים ביותר בקולנוע הם אלו שטווים יחד תנועת מצלמה, שימוש בסאונד, הדרכת שחקנים ומניפולציה של ציפיות הצופה, באופן ששומט את הקרקע תחתיו. הקטע הנפלא הזה מ"הרוע שבפנים", עוד סרט ממפעלות הבמאי ג'יימס וואן והמפיק ג'ייסון בלום (סרטי "לזמן את הרוע"), ידגים לכם את הנקודה ביתר שאת.
"פחד, מצלמים" (2007) – אנחלה נגררת אל מחוץ לפריים
סרטם המשובח של חאומה בלגוורו ופאקו פלאסה הספרדים, Rec בשמו המקורי והלא-מטומטם, עוקב אחר כתבת חדשות והצלם שלה שנכנסים לעת לילה לבניין דירות, יחד עם יחידת הכבאים שאת פעילותה הם מכסים, ועד מהרה מוצאים את עצמם במצור בעוד נגיף מסתורי עושה את דרכו בקרב הדיירים. בלגוורו ופלאסה משדכים פה באופן מושכל ונבון בין סוגות ה-Found Footage והזומבים, עם אסקלציה חדה של אירועים שמובילים לסוף הבלתי נשכח של הסרט. מדובר בסיקוונס לופת שכמו ב"הירידה" מצולם באמצעות ראיית-לילה של מצלמת וידאו, ומסתיים בשוט פשוט נפלא – שוט שיותר מכל דבר אחר, אחראי לזיכיון המשגשג שהולידה היציאה הקטנה והממזרית הזאת.
"לזמן את הרוע" (2013): מחיאת-כף באפלה
סרט האימה האולדסקולי של ג'יימס וואן זכה להצלחה עצומה כשיצא ב-2013, והוליד זיכיון שלם של סרטי אימה המתרחשים ביקום הקולנועי שלו. לא לחינם, שכן וואן הוא רב-אמן בז'אנר הספציפי הזה (קצת פחות בז'אנרים שאליהם גלש מאז, כמו "מהיר ועצבני 7" הגנרי או "אקוומן" הדבילי), ומעטים יודעים את העבודה כמותו. "לזמן את הרוע" עצמו גדוש בכל טוב ויוצר אווירה סופר-אפקטיבית של אימה מזדחלת. אך הרגע המבהיל ביותר שלו - לצד מכשפה מחרידה אחת שקופצת מארון, יימח שמה ושם זכרה – הוא הרגע שבו קרוליין פרון (לילי טיילור) תרה בביתה אחר מי שמשמיע מחיאות כפיים מסתוריות, מוצאת את עצמה במרתף חשוך, מנסה להימלט ממנו – ומוצאת את עצמה על גרם המדרגות עם קופסת גפרורים עלובה כאמצעי תאורה יחיד. פתאום, מהחשיכה, מבליחות כפות ידיים שמוחאות כף – וזהו. לא צריך יותר כלום.
"פלישת חוטפי הגופות" (1978): הצרחה של דונלד סאת'רלנד
את הרימייק הזה של הבמאי פיליפ קאופמן לקלאסיקה של דון סיגל באותו השם מ-1956 אפשר לנתח כמשל על קונפורמיזם אל מול אינדיווידואליזם, קינה על מות דור הפרחים של הסיקסטיז, ביקורת על חברת השפע וצרכניה המדושנים והמנומנמים, כטוב בעיניכם. אולם כל התיאוריות נעלמות ומפנות מקומן לחרדה טהורה ומשתקת בסצנת הסיום של הסרט, שרואה כיצד הפרוטגוניסט שלנו, בגילומו של דונלד סאת'רלנד, הפך גם הוא לאחד מאנשי-התרמיל (Pod People) - חייזרים שמשתלטים על גופות בני אנוש בעודם ישנים ולוקחים את מקומם. האצבע המורה, העיניים הנפערות, הצרחה הלא-אנושית: ככה מסיימים סרט מד"ב/אימה, לעזאזל!
"משהו עוקב אחרי" (2014): האיש הגבוה מופיע
סרטו של דיוויד רוברט מיטשל הפך ללהיט צנוע אך מפתיע כשיצא, בעיקר בגלל האופן המתוחכם שבו שיחק עם אחת מהקונבנציות העתיקות של ז'אנר האימה הקולנועי: אובדן הבתולים כמטאפורה להשחתה מוסרית, שמביאה עימה עונש אכזרי. אלא שכאן, בניגוד לסרטי הסלאשרים שבהם התפתחה אותה קונבנציה (ושראשיתם ב"פסיכו"), האיום הוא מסוג על-טבעי, ואחת מהסצנות שמציגה את האופן שבו מתגלם האיום הזה, הלובש פנים שונות במהלך הסרט – ובכן, אמאל'ה.
"מרטירס" (2008): כל רגע ארור מהסרט
היצירה הקיצונית, המזעזעת, הקשה והבלתי נשכחת של פסקל לוז'ייה – אחת מפסגות גל סרטי ה-New French Extremity בעשור הראשון של שנות ה-2000 – מהווה אתגר רציני במהלך כל 99 דקותיה המייסרות. העובדה שמדובר בסרט מבריק שעשוי פשוט מדהים, להבדיל מאיזו חוויית אקספלויטיישן טראשית נטו, ובכן, היא רק מעצימה את החוויה. וכדי לא להיזכר, סירבנו לבחור קטע אחד ספציפי, כך שהבחירה שלנו היא הסרט כולו. אם אתם מעוניינים לצפות, אז על אחריותכם בלבד – והיזהרו מהרימייק האמריקני המחורבן מ-2015.
"בלתי נראה" (2020): אליזבת מוס משספת גרונות, אבל לא בכוונה
העדכון החכם והמהוקצע הזה לרומן הקלאסי של ה. ג'. וולס מ-1897 טיווח את נושא הגבריות החומצית, האלימה והמתעללת, והעניק לאליזבת מוס הזדמנות נוספת, מס' 233 אלף (232 אלף מהן הגיעו באדיבות "סיפורה של שפחה"), להציג לראווה את הפרצוף הסובל שלה. סצנה אדירה אחת שמגיעה משום מקום ומתחילה בארוחה תמימה במסעדה, מבהירה מדוע בסרט הזה הסבל של הגברת יותר ממוצדק.
"אודישן" (1999): מה יש בתוך השק?
סרטו המפורסם ביותר של המאסטרו היפני המופרע טקאשי מייקה מתחיל כמו דרמה רומנטית מכובדת, ונגמר כמו חלום בלהות שכמו נתלש מהסיוטים האכזריים ביותר שלכם. לא לחינם הפך מייקה לשם דבר אחרי שיצא הסרט, ולא לחינם אף אחד שצפה בו לא יוכל למחות אותו מזיכרונו, גם אם ממש, ממש ינסה. כל חלקו האחרון יצלק אתכם קשות - והסצנה המוקדמת הזו מבעיתה בגלל הרמז המטרים שהיא מעניקה לזוועות שיתרחשו בהמשך.
"הניצוץ" (1981): התאומות מהגיהינום
הקלאסיקה הגדולה של סטנלי קובריק עולה על גדותיה בסצנות ואימג'ים מזוויעים - ובהתאם, מתוקף מעמדו המיתי של הסרט והעיסוק הבלתי נגמר בו, חלק גדול מהם זכו למעמד איקוני. רשימות רבות של סצנות האימה הגדולות כוללות למשל את רגע ה-!Here's Johnny המיתולוגי של ג'ק ניקולסון, אולם כותב שורות אלה תמיד הצטמרר עד עמקי נשמתו מסצנה מוקדמת בהרבה, אחת שמפציעה כשדני טורנס (דני לויד) מסתובב על התלת-אופן שלו במסדרונות מלון אוברלוק, ופוגש שתי תאומות ששמות את ה"קריפ" ב"קריפי".
"בית קברות לחיות" (1989) – חתול מהגיהינום
הגרסה הקולנועית הראשונה לספרו של סטיבן קינג הייתה מפסגות קולנוע האימה של האייטיז, וסרט שצילק לא מעט מצופיו בשל סצנת המוות המזעזעת של הצעיר שבגיבוריו. אבל הסרט אחראי לצלקות נוספות, אחת מהן באדיבותו של חתול שחזר מהמתים – ובשם כל מה שקדוש, חבל שלא נשאר שם, יצור הבלהות הארור הזה. לך לעזאזל, צ'רץ'. חתול רע.
"אש ברקיע" (1993): ניסוי של חייזרים
אומנם במקרה הזה לא מדובר בסרט אימה פר אקסלנס אלא בסרט מד"ב על חטיפות חייזרים – שמבוסס על סיפור אמיתי, לטענת מחברו. אבל סצנה מקאברית אחת מתוכו עונה על ההגדרה "אימה" באופן מלא, עז ובלתי נשכח. באחריות, אחרי הצפייה בה לעולם לא תצפו שוב ב"מפגשים מהסוג השלישי" עם חיוך מרוח על פניכם.
"שתיקת הכבשים" (1991) – קלאריס בחשיכה
הנה עוד שימוש מבעית באלמנט ראיית-הלילה, עניין שהפך נפוץ למדי בקרב יוצרי אימה בשל פוטנציאל ההפחדות הטמון בו. אלא שבמקרה של "שתיקת הכבשים" מדובר על השימוש הראשון באמצעי הנ"ל, וללא ספק המבריק והאפקטיבי ביותר מהם. סוכנת ה-FBI קלאריס סטרלינג (ג'ודי פוסטר) מגיעה לביתו של הרוצח הפסיכופת באפלו ביל (טד לוין), ובעלטה מוחלטת מגששת את דרכה, אקדח שלוף בידה. בינתיים, אנו צופים בה יחד עם הרוצח, המרכיב משקפת ראיית-לילה ומושיט את ידו, נוגע-לא נוגע בסוכנת המנסה לאתר אותו, משתעשע. זהו סיקוונס מפואר של מתח טהור וחרדה לופתת, מהסוג שמלבין את פרקי האצבעות על מסעד הכיסא – ואחראי לו ג'ונתן דמי המנוח, שביים את יצירת המופת המשפיעה הזאת.
"המבט" (1973): פגישה עם הדמות במעיל האדום
"המבט" (Don't Look Now בשמו המקורי) עוסק באבל של בני הזוג לורה וג'ון בקסטר (ג'ולי כריסטי ודונלד סאת'רלנד), לאחר שאיבדו את בתם הקטנה. השניים מתקשים להתמודד, וגם טיול לוונציה הציורית לא עוזר, בעיקר מאחר שג'ון הולך ומאבד קשר למציאות - הוא נודד ברחבי העיר בעקבות הבלחות של דמות הקטנה לבושה במעיל אדום, בדיוק כמו בתו, בעוד רוצח סדרתי מטיל אימה על הרחובות. ואז, בסופו של הסרט, ג'ון סוף סוף מוצא את עצמו פנים מול פנים עם הדמות באדום - ומה אתם יודעים, זה גרוטסקי ומחריד ונגמר בדם, והפסיפס הדיסוציאטיבי החושני וטורד-המנוחה של ניקולס רוג מצא את דרכו אל בין דפי הנצח של הקולנוע הז'אנרי.
"תברח" (2017): המקום השקוע
הקלאסיקה המודרנית של ג'ורדן פיל, שבפחות משש השנים שעברו מאז צאתה כבר הדגימה עד כמה הייתה גיים-צ'יינג'ר, נבנית בערמומיות שאין שנייה לה עד לנקודה שבה מתחיל להתברר באיזו צרה מצא את עצמו הגיבור כריס וושינגטון (בגילומו של דניאל קאלויה). את הנקודה מעבירה באדיבותה הרבה אם המשפחה של חברתו רוז (אליסון וויליאמס), בגילומה של קתרין קינר, והסצנה המפורסמת שבמהלכה זה מתרחש הכניסה ללקסיקון את המונח The Sunken Place. האימג' של הדמעה הנוזלת במורד לחיו של וושינגטון המשותק היה כה חזק, עד כי נבחר כפוסטר הרשמי של הסרט - ואייקון שכל חובב קולנוע יזהה מיידית.
ועוד כמה שצמררו לנו את הצורה, אך נשארו בחוץ מטעמי מקום:
"סבתא" קופצת מול המצלמה ב"הביקור" של שאמאלן, רוח מפלצתית יורדת במדרגות ב"הטינה", רוח מפלצתית לא פחות משתקפת במטרייה ב"הקללה של לה לורונה", אמילי בלאנט מנסה להחניק צירים באמבטיה ב"מקום שקט" בעוד חייזר רצחני מפטרל בביתה, משפחת הכפילים מופיעה לראשונה בחנייה של גיבורי "אנחנו", טוני קולט עורפת לעצמה את הראש ב"תורשתי", ביאטריס דאל מנסה לקחת את התינוק של אליסון פרדיס ב-Inside (בעודו בבטנה, כן?), כל חיוך שטני ב"סמייל" הדנדש, פניווייז הליצן קוטע בנשיכה את ידו של ג'ורג'י דנברו בן ה-6 ב"זה", תמונת הנזירה מתעוררת לחיים ב"לזמן את הרוע 2", הבאבאדוק מטייל על התקרה ב"הבאבאדוק", ראיין ריינולדס פוגש את גורלו ב"סימן חיים", בלאק פיליפ מדבר ב"המכשפה", ג'ף גולדבלום מקיא חומצה על ידו של ג'ון גץ ב"הזבוב", הוואקום של החלל עושה דברים רעים לגוף של ג'ק נוזוורת'י ב"סיוט בקצה לאופק", שבט אמריקנים-ילידים קניבליסטיים מקרקפים את סגן ניק וחותכים אותו לשניים ב"בון טומהוק", הראש של לינדה בלייר מסתובב על צירו ב"מגרש השדים", ג'ייסון קופץ מהמים בסופו של "יום שישי ה-13" המקורי.
