לפי התשואות הנישאות בביקורת הקולנוע העולמית - במיוחד הביקורת הבריטית – "אחרי השמש" (Aftersun) הוא התגלות אמנותית בקנה מידה היסטורי. סרט הביכורים הביוגרפי של הבמאית הסקוטית שרלוט וולס (בת ה-35), זכה לציון משוקלל של 95 במטא-קריטיק, שמציב אותו בפער ניכר מעל כל סרט שיצא השנה. במשאל של מבקרי כתב העת החשוב "סייט אנד סאונד" הוא נבחר כסרט השנה. מבקר הקולנוע של ניו יורק טיימס, איי. או. סקוט, קבע שוולס "כמעט והמציאה מחדש את שפת הקולנוע". מזל שהוא הכניס למשפט את ה"כמעט", שלא ייצא שהוא מגזים. ניתן לחשוב שמאז הופעת הוולס האחר לא היה סרט ביכורים כה משמעותי בהיסטוריה של המדיום (הכוונה ל"אזרח קיין" של אורסון וולס, אם הרמז לא היה ברור).
אחרי השמש - טריילר
( צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
אז אולי אני ניאנדרטל נמוך מצח, מיזוגן, או מי שלא בורך ברגישות עילאית כמו המבקרים שהתפעמו עד בלי די. שיהיה. אבל נדמה לי שהר השבחים עשוי לקבור מתחתיו את הסרט הקטן והיפה. וולס, ללא ספק, מאוד מוכשרת. והסרט, באופיו הכמעט מופשט, לוכד את נימי הנפש של הגיבורה הצעירה מבעד לפילטר של רפלקסיה מאוחרת. מיותר לומר שחובבי קולנוע מעודן ורגיש בוודאי לא ימצאו השנה סרט מספק יותר עבור נטייתם זו. ובכל זאת... ההתלהבות הביקורתית המופרזת היא כמו צי לנדרוברים שרומס את הטבע בבהלה להגיע לתצפית על פרח נדיר.
לביקורות קולנוע נוספות:
אין זה סרט המונע בכוח העלילה, אלא ניסיון לבטא את החמקמק והמופשט במערכת יחסים שעומדת על סף שינוי. התקופה היא חופשת הקיץ של 1999, כשסופי בת ה-11 (פרנקי קוריו) ואביה קולום (השחקן האירי פול מסקל מהסדרה "אנשים נורמליים") נמצאים בחופשה בטורקיה. קולום הוא אב צעיר שאמור להיות בן 35, והוא מגולם על ידי מסקל בן ה-26. בחירה המדגישה עוד יותר את התחושה שמערכת היחסים המוצבת היא בין ילדה בניצני גיל ההתבגרות, ואב צעיר מדי שרחוק מלהיות במסלול חיים מיושב. קולום מנסה, כמיטב יכולתו, לנתב את השינוי המתהווה במערכת היחסים עם הבת.
3 צפייה בגלריה
"שחקנים המוכשרים המצליחים לייצר תחושת קרבה אינטימית ואותנטית". מתוך "אחרי השמש"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
בחופשה סופי משתעשעת במצלמת וידאו שבה היא לוכדת רגעים של אביה. אלמנט המהדהד את ניסיונה של סופי המבוגרת (סילביה רולסון-הול) לחזור אל העבר הזה. לפצח את הדבר שהיה בו - שאינו בגדר תעלומה במובן הרגיל. אין כאן גילוי עריות או סוד מלודרמטי אחר, אבל כן יש את התחושה של קרבה המתחלפת בריחוק עמום. את האופן שבו סופי מתחילה לגלות בדרך חדשה את העולם, בעודה חווה הבלחות, שאינן מתגבשות לכדי הבנה, לסיומו הקרב של שלב ביחסיה עם אביה.
קולום, זאת ניתן להבין, נפרד מאימה של סופי. מבחינה כלכלית אין לו קריירה או יעד ברור. וולס, ומסקל המיומן, מעצבים דמות של אדם המנסה להסתיר את תחושת התלישות והאי-ודאות שלו מבתו. סופי צעירה, אך חושיה חדים, ויש לה רגישויות לניואנסים של התנהגות גם אם היא לא מבינה באמת את מצבו של האב. "אחרי השמש" נשכר משני השחקנים המוכשרים המצליחים לייצר תחושת קרבה אינטימית ואותנטית המושגת בקולנוע לעיתים מאוד נדירות.
בעיסוקו של הסרט בתחושות חמקמקות, הוא לוכד את המקום והמצב הרגשי בצלילים מדויקים. הדבר נכון במובן המילולי של שימוש בשירים המקושרים באופן מובהק למקום ולזמן, אבל גם במובנים מעודנים יותר של מיקום מצלמה ותאורה. של רגעים שאינם מקדמים עלילה במובן הרגיל - אבל מדויקים להפליא (כמו הסצנה היפה שבה הבת מזייפת בקריוקי בעוד האב יושב בצד ומסרב לעלות איתה על הבמה). למרות האופי הסגנוני המאוד שונה, משהו בסרט הזכיר לי את המינימליזם של יאסוז'ירו אוזו ("סיפור טוקיו"), והאופן שבו הוא לכד את התהליכים הבלתי נמנעים של התרחקות בין דורית.
נקודת המוצא העלילתית - אב ובת בתחילת גיל ההתבגרות, שניהם מבודדים במידה רבה מהעולם החיצון - מזכירה את "אי שם" (2010) של סופיה קופולה. שני הסרטים מנסים ללכוד את נימי הרגש החמקמקים באינטראקציה הזו ולצבוע אותם בגוון מלנכולי. אבל בהשוואה בין מלון ה"שאטו מארמון" בהוליווד, למלון טורקי בדרגת תיירות בסיסית, ובין האב כוכב הקולנוע, לאב הצעיר והכושל (למרות ששניהם, כל אחד בדרכו, חסרי כיוון) קיים כל ההבדל. גם "אי שם" הוא סרט שיש בו מעט עלילה והרבה רגעים שבהם דברים לא נאמרים, אבל בהשוואה למשיחות המכחול העדינות של "אחרי השמש" נדמה כי הוא נצבע בצבעי שמן עזים, כמעט וולגאריים.
בין מפיקיו של הסרט ניתן למצוא את הבמאי בארי ג'נקינס ("אור ירח"), ואת אדל רומנסקי, שהפיקה לג'נקינס את סרטו. אין ספק שעם ביקורות כה משבחות, וייחוס הפקתי כה נעלה, דרכה של וולס סלולה. מדובר בכישרון מבטיח שבוודאי יש הצדקה רבה לראות את סרט הביכורים שלה, גם אם היא לא הולידה מחדש את המדיום.
