העובדות ידועות וברורות. ארצות הברית מקוטבת בדרך שעלולה לסכן את עצם קיומה של הדמוקרטיה האמריקאית. הנשיא הקודם שינה את הרכב בית המשפט העליון בדרך שתאפשר חקיקה שמרנית קיצונית. ב-6 לינואר 2021 אספסוף אלים ניסה להשתלט גבעת הקפיטול לאחר שהוסת ע"י נשיא שלא היה מוכן לקבל את ההפסד בבחירות. אותו אדם עשוי להיבחר באוקטובר לכהונה נוספת שבה הוא מבטיח "להיות דיקטטור ליום אחד" ולהותיר "אדמה חרוכה" למתנגדיו. מהצד השני יש את הנשיא המבוגר בתולדות ארצות הברית, ליברל מהסוג "המיושן" עבור הדור הצעיר של מצביעי מפלגתו. רבים מהם מעוניינים בחברה שבה הלבנים יהיו מיעוט, זהויות מיניות תמחקנה, וטהרנות לשונית ומחשבתית תשלוט. עמדות שקל מאוד להציג אותן לצד השמרני כאיום קיומי שנגדו יש להילחם בכל דרך. ההבדלים בין מדינות "אדומות" (רפובליקניות) ו"כחולות" (דמוקרטיות) מעולם לא היו כה חריפים. בסקר שנערך לפני פחות משנתיים למעלה מ-43% (ו-54% מקרב הרפובליקנים) העריכו שתפרוץ מלחמת אזרחים תוך פחות מעשור.
"הקרב על אמריקה" – טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
"הקרב על אמריקה" (Civil War), סרטו של הבמאי-תסריטאי אלכס גרלנד ("אקס מכינה", "העולם שאחרי: הכחדה") מתרחש בעתיד הלא רחוק בארצות הברית שבו מתנהלים שלביה האחרונים של מלחמת אזרחים. הנשיא (ניק אופרמן), הנמצא בתקופת כהונה שלישית, רמס את הדמוקרטיה וקרע את המדינה לארבע ישויות: "המדינות הנאמנות" ששומרות אמונן לנשיא ומתפרשות מהחוף המזרחי ברצועה לרוחב היבשת, "ברית פלורידה" שכוללת מדינות שהשתייכו במלחמת האזרחים הראשונה לצבא הקונפדרציה, "צבא העם החדש" של מדינות צפון מערב ארצות הברית, ו"הכוחות הבדלניים המערביים" המאחדת את טקסס וקליפורניה. מצפייה בסרט לא יהיה קל להבין שיש ארבע ישויות מובחנות, אבל יהיה ברור שאנו רואים מדינה שגלשה לכאוס אלים.
בשלב הסופי של המלחמה "הכוחות הבדלניים המערביים" נמצאים בתנועה מהירה לעבר וושינגטון הבירה, המקום שבו הנשיא מתבצר בבית הלבן. אירוע מכריע ודרמטי שמחייב סיקור עיתונאי, אבל נושא סיכון אדיר לחייהם של עיתונאים שיעזו לעשות את מלאכתם. נראה שהנשיא והכוחות שעומדים לרשתו הפכו את העיתונאים לאויבים שדמם מותר, וגם שאר הכוחות הלוחמים לא מכבדים את הנייטרליות של העיתונאים.
על רקע תהליכים אלו צלמת מלחמה מפורסמת בשם לי סמית' (קירסטן דנסט בהופעה מרשימה) ועיתונאי בשם ג'ואל מרטינז (ואגנר מורה) עומדים לעשות את הדרך המסוכנת מניו-יורק לוושינגטון במטרה להספיק לראיין את הנשיא לפני נפילת משטרו. השנים שבהן לי סמית' צילמה "אזהרות" לאמריקנים מכל רחבי העולם הותירו בה חותם. היא פועלת בקור רוח בסיטואציות שהופכות במהירות למסכנות חיים, והיא תמיד תשיג את התמונה – גם כאשר הדבר כרוך בסיכון אישי, וגם אם זה בא במקום הניסיון, שהוא ממילא חסר תקווה, להציל חיים. מתחת לקשיחות הגלויה שלה יש הדים להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). כמו קפטן וילארד (מרטין שין), הגיבור של "אפוקליפסה עכשיו" (1979), המלחמה עבורה היא בה בעת סיוט והתמכרות.
בהשוואה לדמות של לי סמית', זו של ג'ואל פחות מפותחת, גם אם היא משוחקת היטב על ידי מורה. הדמות המרכזית השניה היא ג'סי קאלן (קיילי ספאני), צלמת מלחמה שעושה את צעדיה הראשונים. בתחילת הסרט סמית' מסייעת לקאלן לשרוד בסיטואציה אלימה בניו-יורק, ובהמשך קאלן מצליחה להשתחל לנסיעה לכיוון וושינגטון, חרף ההתנגדות המופגנת של סמית'. המראה הצעיר וקומתה הנמוכה של ספאני (שלאחרונה נראתה ב"פריסליה") מסייעים לתחושה המלחיצה של ילדה המסתובבת עם מצלמה בשדה קרב, מסכנת את חייה ומצלקת את נפשה. הדמות הרביעית שמצטרפת לנסיעה היא של סאמי (סטיבן מקינלי הנדרסון), עיתונאי מבוגר וכבד-משקל. יש לו חוכמה של אדם שהעביר את חייו במקצוע, אבל לא אמור בגילו ומצבו להסתובב באזור קרב.
3 צפייה בגלריה
תמיד תשיג את התמונה. קירסטן דנסט, מתוך "הקרב על אמריקה"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
"הקרב על אמריקה" הוא סרט מסע הכולל אירועים ומפגשים עם אנשים במדינה שהתפרקה. אלו לא מראות חדשים בקולנוע האמריקני, אבל בדרך כלל ראינו אותם בסיטואציות פוסט-אפוקליפטיות של חברה שמתפרקת בעקבות התפרצות זומבים, או נגיף קטלני. למצב המשבר המוצג יש נסיבות ריאליסטיות גם אם הן נותרות מעורפלות. סצנות הקרב אינן רבות, ומתרכזות מבחינה עלילתית והפקתית (ובדרך מאוד מרשימה) בעיקר ברבע האחרון של הסרט. אבל האלימות שורה בכל וכל הזמן: במכוניות ההרוסות והשרופות בצידי הדרך (וזה לא הדימוי היחידי שיעורר אסוציאציות מקומיות יותר לצופים הישראלים), בפעולות טבח מקומיות, ואפילו באזורים שלמראית עין נראה ממשיכים להתקיים כ"אמריקה הישנה" תוך התעלמות מהמלחמה.
גרלנד מציג מצב של מלחמה, אבל לא עוסק באופן ישיר באג'נדות הנמצאות בהווה בקונפליקט. למעשה הוא נוקט מהלכים מבלבלים במתכוון כדי למנוע שיוך פשוט של צדדים לסוגיות הבוערות. כך קליפורניה וטקסס, שתי מדינות שתושביהן מחזיקים בעמדות קוטביות בנושאים שנויים במחלוקת, הן בעלות ברית. זו לא טעות שנעשתה בהיסח הדעת, אלא החלטה להעמיד את הדימויים של ארצות הברית בסכנת מלחמת אזרחים, מבלי לקטב מראש את הקהל. בתוך בליל האלימות תופענה דמויות עם הטייה גזענית ברורה, כמו גם לוחם אמריקני-אסייתי עם שרידי צבע בשיער ובציפורניים. היעדר הדיכוטומיה הפשוטה של טוב/רע על פי מפתח של סוגיות עכשוויות עשוי להיות מתסכל לצופים שהחליטו מראש איזו עמדה הסרט צריך לשרת.
3 צפייה בגלריה
ארצות הברית בוערת - אבל בואו לא נמצא אשמים ברורים ונוסיף לקיטוב. מתוך "הקרב על אמריקה"
(צילום: באדיבות בתי קולנוע לב)
באופן מתעתע נושאו העיקרי של הסרט הוא לא המלחמה עצמה אלא אופן הייצוג שלה. "אפוקליפסה עכשיו" לא באמת התעניין במלחמה הספציפית בווייטנאם, אלא באופן בו מכונת המלחמה והתרבות האמריקנית מייצרות את הספקטקל של המלחמה, והיחרטות הספקטקל בתודעת הצופים בשדה הקרב ובאולם הקולנוע. "הקרב על אמריקה" עוסק, באופן ריאליסטי יותר, בשליחות העיתונאים הלוכדים את דימויי הזוועה של המלחמה ומביאים אותם לתודעתם של הקוראים, במחיר הסיכון הפיזי והנזק הנפשי הנגבה להם. לא בכדי מוצג כאן האידיאליזם של "עיתונאות רטרו", המשתייכת לגופי תקשורת ממוסדים (או מה שנשאר מהם) – ולא לרשתות חברתיות. דמויות בעלות מסירות לתפקידן, שנראות כמו שריד של עולם שבו צילום נעשה בפילם (כך במצלמות שבהן הדמויות עושות שימוש) מאשר צילום דיגיטלי הנתון למניפולציות אינסופיות. לי סמית' אומרת בסרט: "אנחנו מתעדים דברים כדי שאנשים אחרים ישאלו את השאלות". בתוך סרט מאוד פסימי אלו דברי אופטימיות חסרת תקנה: שיהיו מי שימשיכו לתעד, ויהיו גם אלו שבעקבות זאת ישאלו את השאלות. ושוב, הדבר נכון לא רק לארצות הברית.
