עושה רושם שדרמות על מוזיקאים זוכות לעדנה מחודשת, ול"מנגן ושר" הטרייה מצטרפת כעת "הד קולך", שעלתה אמש (ב') בכאן. על פניה, "הד קולך" היא דרמה שמתפלשת בחומרים מאוד טעונים ומסקרנים: קנאה בין-דורית, התפתחות של אדם תחת הצל של אביו והקנאה בדור הבא המוכשר ממנו, הכישלון ההורי שנוצר מהיעדר דוגמה בריאה להתנהלות הורית קודמת (האם לאדם יש סיכוי להפוך להורה טוב אם הוא סבל מהורים מזניחים?), התמודדות או הדחקה עם כישלון מקצועי בתחום שבו אדם שואף להביא את עצמו לידי ביטוי, זוגיות מפורקת שמשחזרת טעויות של דורות אחורה - ג'אסט ניים איט (או הפרישו סכום נאה לפסיכולוג שינקוב בשם הזה עבורכם). אולם היא לא ממש מצליחה לרקוח מחומרי הגלם האלה מספיק דרמה שתמצה את הפוטנציאל שלה.
מתוך "הד קולך"
(באדיבות כאן)
ב"הד קולך", שלושת הדורות של משפחת שמר מתנהלים במקביל - הסבא, ארי שמר, הוא טיפוס שהוא על גבול הקלישאה של מוזיקאי צעיר ומוכשר, שמעמיד את עצמו ואת הקריירה שלו לפני המשפחה (האישה והילד), ומתמרן בין הופעות מעושנות במועדונים, נשים אחרות והקלטות מיוסרות. קו העלילה שלו מחזיר את הצופה אל שנות ה-70 העליזות, שבהן ארי שמר הפך למיתולוגיה מוזיקלית חיה. הצל הכבד שהטיל ומטיל שמר האב מלווה את קובי שמר, הבן, שבשנות ה-40 לחייו מתקשה להביא לידי מימוש את השאיפות המוזיקליות שלו. הוא מנוהל על ידי הדילמה הנצחית, הצורך להישאר נאמן לאמנות שלו מצד אחד מול הכמיהה הגדולה מכולן, להתקבל לפלייליסט של גלי צה"ל.
את המשולש הרב-דורי סוגר לני, הבן של קובי וגרושתו (שמגלם אור עמרמי ברוקמן, פיינליסט "הכוכב הבא לאירויזיון", בתפקיד ראשון), שכבר בנעוריו מסומן ככישרון עולה. לני מקבל שלל הזדמנויות ובמות לפרוץ כאמן, בין היתר בריאליטי מוזיקלי א-לה "כוכב נולד". הדלתות שנפתחות בפניו והחיזורים שלני זוכה להם משלל כיוונים מעוררים את הקנאה ההרסנית של קובי, שממילא סובל מהשוואה מסרסת להצלחה של אביו ועכשיו צריך להיאבק גם בקלות הבלתי נסבלת שבה מתעלה עליו הדור הבא. וזה המקום לציין לטובה את איתמר רוטשילד, שמגלם נהדר את קובי שמר - דמות שיש לה לא מעט במשותף עם רוטשילד עצמו, בהיותו מוזיקאי שבמשך תקופה ארוכה חלם להצליח כיוצר וכמבצע, אבל לא הצליח לפרוץ ומעיד שהוא מתחבר לתסכול של הדמות.
ב"הד קולך", שיצר התסריטאי והבמאי תום שובל ("הנוער", "הסירו דאגה מלבכם"), יש מעין גוון פואטי ונוגה. ההתנהלות שלה מזכירה סרטים צרפתיים, היא איטית ומרובת שתיקות, על הלכי הרוח של הדמויות אנחנו למדים בעיקר מהבעות פנים או מחוות אחרות. הדמות שמגלם רוטשילד, למשל, בהחלט מעבירה לצופה את האכזבה והדכדוך ששמר האמצעי חש. מצד שני, התסריט (לפחות בשלושת הפרקים שנשלחו לביקורת) לא מצליח להפוך את הדמויות לעגולות יותר. שמר מקנא בבנו וכמעט כל מה שקורה לו, או התגובות של האנשים סביבו, נועדו כאילו למעוך את ההערכה העצמית הפצועה ממילא שלו.
דוגמה לכך היא למשל - ספוילר - כשהבן שלו צולח בקלות ובכלל מבלי להתכוון את משוכת הפלייליסט, עם השיר של אבא שלו (!) בשעה שאבא שלו כוסס אצבעות רק כדי להתבשר שהוא עצמו נדחה על ידי הוועדה. וזאת רק דוגמה אחת, בעוד שצופים נבונים מבינים די מהר שהאב מתחרה בבנו ואין צורך בהנגדה אגרסיבית כל כך כדי להעביר את המסר שוב ושוב. חסרון נוסף מופיע בדיאלוגים בין הדמויות, שאפילו ברגעי הקתרזיס הם סתמיים למדי ולא נושאים בעול הרגשי שהעלילה לקחה על עצמה. אולם בשורה טובה שאפשר להתנחם בה היא שמי שסיפק לחלוטין את הסחורה הוא שלומי שבן, שכתב והלחין את השירים שביצע ההרכב של ארי שמר, ושהעניק להם את המעטפת הסבנטיזית המושלמת. במובן מסוים, הפסקול המוזיקלי של "הד קולך" מתעלה על העלילה שלה, ומספר את הסיפור שלה טוב ממנה - ואולי זאת התורה כולה.
