"אאידה" המרשימה שראינו אמש (א'), שברה מסורת של 150 שנות "אאידות" גרנדיוזיות. לא עוד תפאורות ענק ולא מצעדי שבויים וחיילים; לא תלבושות זוהרות ולא פילים וסוסים - את כל אלה ראינו בהפקות בשנים עברו. רק סלע גדול בודד מונח בחלל הבמה בבית האופרה בתל אביב לצד תלבושות בגווני לבן, וזהו זה, לאורך שלוש שעות האופרה. וזה נפלא.
5 צפייה בגלריה
לא עוד תפאורות ענק ולא מצעדי שבויים וחיילים; לא תלבושות זוהרות ולא פילים וסוסים. מתוך האופרה "אאידה"
(צילום: יוסי צבקר)
הבמאי היווני סטאטיס ליווטינוס הוא הגיבור האמיתי של ההפקה. ליווטינוס - מנהלו האמנותי של התיאטרון היווני הלאומי - לקח אופרה שמופקת באופן מסורתי עם תפאורות ענק ותלבושות מפוארות וכל הטררם, ופירק אותה לחלוטין. בשפת הז'אנרים האופראיים, הוא השיל מ"אאידה" את מרכיבי הגְראנְד אוֹפּרַה והפך אותה לאופרה קאמרית. עוד נחזור לאבחנה הזאת.
עוד במדור מוזיקה:
הנסיכה האתיופית אאידה שבויה בחצר מלך מצרים ומשמשת שפחתה של אמנריס, בת פרעה. אאידה והקצין המצרי שהביס את צבא אתיופיה, רַדַמֶס, מאוהבים בסתר. סיפור האהבה הזה, הוא בבחינת בגידה לאומית לשני הצדדים, וכשהוא נחשף ייאלצו אאידה ורדמס לבחור בין אהבתם לבין נאמנותם. ואכן, בלחצו של אביה אאידה נאלצת להעדיף את האוּמה על פני האהבה והיא מחלצת מאהובה סוד צבאי. בגידתו נחשפת ומועצת הכוהנים דנה אותו למיתה. ברגע האחרון גם אאידה נכנסת אל הקבר החי שאליו הושלך, ובמותם השניים ממצים את אהבתם.
5 צפייה בגלריה
בשלב הזה כבר אין מקום למפגני הראווה, אלא להלכי נפש ותפניות עלילה טרגיות. מתוך האופרה "אאידה"
(צילום: יוסי צבקר)
ג'וזפה ורדי כתב את "אאידה" בסוף שנות ה-60 של המאה ה-19, כשהתגליות הארכיאולוגיות במצרים הציתו את דמיונה של אירופה. לורדי כבר היו 30 שנות ניסיון בכתיבת אופרות, ודומה כי ב"אאידה" הוא מימש עד תום את מה שחיפש כל השנים: מבע מוזיקלי טבעי לדרמה אנושית גדולה.
מבחינת הז'אנר האופראי, אאידה משחקת בשני מגרשים: במערכה הראשונה והשנייה זוהי "גרנד אופרה" בנוסח הקלאסית שלה: דרמה-רומנטית שעלילתה מתרחשת על רקע כמו-היסטורי, ושבמרכזה זוג אוהבים הנופל קורבן למהלכים פוליטיים. את השלב הזה באופרה העמידו במאים, לאורך הדורות, במעמדי ענק עם מאות משתתפים ותפאורות של מקדשים ומבצרים. הגרסה אולי הכי נודעת של המודל הזה הייתה בהפקה שהעלה ב-1963 הבמאי האיטלקי הגאון פרנקו זפירלי. ההפקה הזאת רצה כבר 60 שנים, ואנחנו ראינו אותה בארץ, בביצוע של הלה סקאלה, ב-2009. אגב, בארץ ראיתי עוד שתי הפקות בסגנון הסופר-גרנדיוזי הזה: באמפי קיסריה - בהפקה של בית האופרה של ורונה לפני כ-30 שנה; ולמרגלות המצדה - בהפקה של האופרה הישראלית לפני 11 שנים. והאמת - נקעה נפשי מההפקות הקיטש הגרנדיוזיות הללו.
5 צפייה בגלריה
האופרה כולה הייתה לדרמה קאמרית של קונפליקטים בין-אישיים. מתוך האופרה "אאידה"
(צילום: יוסי צבקר)
אבל במערכה השלישית והרביעית, אנחנו עוברים לאופרה אחרת לגמרי, תרתי משמע. מהספקטקל הדרמטי לאופרה רומנטית מעודנת. בשלב הזה כבר אין מקום למפגני הראווה, אלא להלכי נפש ותפניות עלילה טרגיות. וזה אולי עיקר גדולתה של האופרה המזהירה הזאת: השילוב שבין הכביר לעדין. מצד אחד האופרה גדולת המעמדים יותר מכל אחת אחרת בספרות האופרה; ומצד שני רגעים עדינים מכמירי לב ופניני מוזיקה מרטיטים.
אמש טושטשה לחלוטין האבחנה הזאת שבין שני הסוגים, והאופרה כולה הייתה לדרמה קאמרית של קונפליקטים בין-אישיים. כן, ישנה כמובן ההתלבטות הבסיסית שבין המסירות לאהבה לבין הנאמנות ללאום ולכבוד. אבל בפרשנות של ליווטינוס עיקר הסיפור מתרחש בלב גיבוריו - הם, ובינם לבין עצמם. ליווטינוס המיר את המעמדים הגרנדיוזים בדוגמיות כוריאוגרפיה, את המקהלה הוא הכניס לתוך הסצנות באופן אורגני ויצר איתם מעמדים שובי לב. והכול מוכוון למוקדי הדרמה: לאאידה המיוסרת מאהבתה לאיש שהחריב את עמה; לאמנריס בת פרעה, המאוהבת-נואשת בגבר שאוהב את שפחתה; ולרדמס, גיבור הצבא שמוותר על הכול למען האהבה.
5 צפייה בגלריה
ורדי משתמש במוזיקה כדי להניע את מהלכי העלילה כשכל מעמד ודמות מקבלים מעין תג זיהוי מוזיקלי. מתוך האופרה "אאידה"
(צילום: יוסי צבקר)
ורדי משתמש במוזיקה כדי להניע את מהלכי העלילה כשכל מעמד ודמות מקבלים מעין תג זיהוי מוזיקלי: אאידה מזוהה עם כינורות חרישיים; בני עמה האתיופים עם אלמנט מוזיקלי כמו-מיסטי; והמצרים בכלי נשיפה מתכתיים ששיאם בתרועה של שש חצוצרות (אמש הם עמדו ביציעים) ב"מארש הניצחון". המארש הזה מוכר לכל חובב כדורגל אירופי ומוכרת לא פחות האריה הקלאסית Celeste Aida ("אאידה השמימית") - אולי ה-שלאגר בספרות הטנור. אישית, אני חושב שהאריה הנפלאה ביותר היא Ritorna Vincitor ("חזור המנצח") שבה חושפת אאידה את קונפליקט חייה - אהבתה למצביא המצרי אל מול נאמנותה לבני עמה. אבל עם כל הכבוד לאריות הנפלאות' גדולתה של האופרה הזאת היא דווקא בקטעי המקהלה המזהירים, ויותר מכל בדואטים: הדואט שבו בת פרעה מחלצת מאאידה את סוד אהבתה; הדואט של אאידה ואביה שסוחט ממנה את הבגידה באהובה; ויותר מכולם - "היי שלום אדמה", דואט הסיום הפלאי. אאידה ואהובה קבורים בבור הקבר, ויחד הם הולכים אל המוות - המקום האחד שבו אהבתם תתממש עד תום. הדואט היפיפה מסתיים בצליל כינור בודד שנמוג לאיטו - זו דרכו של ורדי לפשוט לחלוטין כל גשמיות אל-תוך זיכוך מוזיקלי צרוף.
5 צפייה בגלריה
גדולתה של האופרה הזאת היא דווקא בקטעי המקהלה המזהירים, ויותר מכל בדואטים. מתוך האופרה "אאידה"
(צילום: יוסי צבקר)
חולשת ההפקה אתמול הייתה במקצת הקולות הראשיים. למרבה השמחה הסופרן האיטלקית מוניקה זנטין בתפקיד אאידה הייתה נהדרת. זמרת עם קול נפלא ועוצמתי, עם תנועה חיננית ומבע רגשי משכנע. היא הייתה טובה בכמה דרגות מעמיתיה, בוודאי מאהובה רדמס, טנור איטלקי בשם לאונרדו קאיימי שהתחיל בביצוע כושל, איטי ומאולץ של ארית הפתיחה, המפורסמת ביותר באופרה כולה. למרבה השמחה את דואט הסיום של האופרה הוא עשה היטב. המצו-סופרן הליטאית יוסטינה גרינגייטה בתפקיד אמנריס היא אומנם זמרת מיומנת בעלת הופעה מרשימה אך אותי גם היא לא ריגשה. לעומת זאת, נהניתי דווקא משלושת הגברים "הכבדים" בתפקידי המשנה: הבס-בריטון הישראלי הוותיק ולדימיר בראון, שהיה מצוין בתפקיד מלך מצרים, הבריטון הרומני יונוץ פאסקו, שמרבה להופיע בישראל, ושהיה מעולה ממש בתפקיד אבי אאידה, והבס הדרום קוריאני, אינסונג סים, בתפקיד הכהן הגדול.
ומי שכיכבו ממש היו מקהלת האופרה בניצוחו של אסף בנרף. היה להם צליל נהדר, חם ועשיר, הם נטמעו על הבמה באופן טבעי ומשכנע תוך הפגנת כישורי משחק ותנועה של ממש. תענוג.
שורה תחתונה: הפקה מרתקת ומהפכנית, שאולי ראוי לה שיפור במקצת השירה, אך בכל זאת משובחת מאוד ומומלצת בכל פה.
