זמן מה לאחת תחילת העבודה על סרטו "אמריקה", קרא הבמאי אופיר ראול גרייצר לשחקנית הראשית שלו, אושרת אינגדשט, והושיב אותה מול המוניטור. "אני רוצה שתראי משהו", הוא אמר לה ועל המסך הוקרן האודישן שלה לסרט. בסוף האודישן הוא אמר בעדינות, "יש פה בעיה. את רואה את הבעיה?". אינגדשט ראתה את הבעיה. היא ידעה על קיומה אבל אף אחד לא העיר לה עליה או אפילו שם לב אליה עד אז, ולה לא היה אומץ להעלות אותה בפני אחרים או אפילו בפני עצמה. "אני זוכרת שאמרתי לו, ממש כמו ילדה 'לא רוצה להגיד, תגיד אתה'", היא מספרת בריאיון ל-ynet, "ואז הוא אמר 'יש לך איזה עניין עם החיוך שלך, משהו לא פתור'.
"כשהייתי סטודנטית ביורם לוינשטיין אחד המורים אמר לי משהו בסגנון של 'למה את מחייכת?', הייתה לו תגובה קיצונית לחיוך שלי ומאז בכל פעם שעמדתי על במה היה לי קושי להביע את הדבר הכי טבעי לי, שביום יום קורה אצלי הכי הרבה. וכשהוא זיהה את זה הבנתי שפגשתי בן אדם שאני הולכת אחריו, לא משנה לאן הוא ייקח אותי. יצאתי משם והתקשרתי לאחותי הגדולה והתחלתי לבכות. הוא נגע לי במקום שאני בעצמי לא העזתי לגעת בו ואני לא יודעת מה יקרה עם הסרט, אבל בעצם המפגש קרה לי איזה תיקון שחיכיתי לו. אמרתי לו תודה".
ראול גרייצר הציע לשחקנית שלו לעבוד על עניין החיוך, "ואני מתאבדת שאהידית כשזה מגיע לעבודה. אז פשוט התחלנו לעבוד ברמה הטכנית, לשים לב לזה ביום יום. לעמוד מול מצלמה ולראות מתי אני מבליעה את החיוך, מתי אני עוצרת את המקומות הכי טבעיים אצלי. כי הרי זה לא נגמר בחיוך, זה הולך עוד עמוק פנימה".
"אמריקה" - טריילר
לאינגדשט בת ה-32 יש, תודה לאלה הטובה, הרבה סיבות לחייך. אחרי עשר שנות משחק בתיאטרון הלאומי הבימה וגיחה קולנועית לסרט "השרוכים" של יעקב גולדווסר, היא מקבלת עכשיו את התפקיד הקולנועי הראשי הראשון שלה בסרטו של ראול גרייצר ("האופה מברלין"). כמו בלא מעט מקרים, נקודת הפתיחה שלה קיבלה דחיפה מהדור הקודם. אינגדשט נולדה בארץ, בת חמישית לזוג הורים שעלו מאתיופיה עם שלוש בנות. כשהיא הייתה קטנה אמא שלה קיבלה החלטה נחושה להעביר את המשפחה מהשכונה המוזנחת שבה התגוררו לשכונה חדשה ומטופחת שנבנתה בעיר שלהם, אשדוד. כנגד כל הסיכויים הם הצליחו לרכוש את הדירה החדשה ואינגדשט קיבלה את השיעור הראשון שלה בשבירת תקרות זכוכית.
לראיונות נוספים:
בגיל 14 היא העמידה אולטימטום בפני אמא שלה: היא עוזבת את האולפנה שבה למדה לטובת מגמת תיאטרון בבית ספר חילוני, או שהיא מפסיקה ללכת לבית ספר. אחרי שבועיים בבית אמא שלה ויתרה ואינגדשט זכתה להתקרב עוד קצת לחלום הישן שלה, לעמוד על במה ולשחק. אחרי שירות לאומי כמתאמת ניתוחים היא החלה ללמוד משחק בבית הספר של יורם לוינשטיין, ואחרי הלימודים השתלבה בהבימה. הילדים שלכם מכירים אותה מתפקידה כלילוש ב"השכונה", סדרת הילדים של גיורא חמיצר ומ"היי סקול פסטיגל". ב"אמריקה", שיוצא לאקרנים השבוע, היא מגלמת את איריס, בעלת חנות פרחים שחיה עם ארוסה יותם (עופרי ביטרמן) חיים שלווים יחסית, עד שחבר ילדות של יותם, אלי (מיכאל מושונוב), חוזר לארץ מארצות הברית ומטלטל את עולמם.
במקור נכתבה הדמות שלה כבחורה אשכנזייה, יוצאת בשאלה מחסידות סאטמר, אבל אחרי שראול גרייצר ראה את אינגדשט ב"שרוכים" הוא ביקש להיפגש איתה, וכשהליהוק הושלם הוא שינה את התסריט בהתאם. "שאלתי אותו אם יש לו איזה חשש בגלל השינוי", נזכרת אינגדשט. "והוא אמר שלא, כי מבחינתו הוא ראה בי את האיכויות שהוא רוצה לאיריס שלו וזה מה שהיה חשוב. אני שמחה שיש אנשים עם גמישות מחשבתית ופתיחות שכזאת".
מן הסתם שמעת עליו בעבר.
"כן, אבל לא הכרנו. נפגשנו לקפה כמו שני אנשים שרוצים להכיר אחד את השנייה. בדרך כלל אודישנים זה דבר מאוד קר. היום את מצלמת הכול ושולחת, ואם כבר יש אודישן פרונטלי הכול קר ומנותק, את נכנסת לחדר ויש המון לחץ ותחושה של סרט נע, אין מקום לשיח או היכרות לשבירת הקרח, ופה הייתה תחושה של זרימה וכימיה. אופיר הוא באמת, לפני הכול, בן אדם, ובגלל זה הסרטים שלו כל כך רגישים ועדינים. דיברנו על הדמות והוא ניסה להבין מאיפה אני באה, זה היה מאוד שונה עבורי".
כבר שיחקת בטלוויזיה וכמובן בתיאטרון, אבל זה התפקיד הראשי הראשון שלך בקולנוע.
"נכון. זה היה מלווה בהמון שמחה אבל לצד השמחה הגיעה גם חרדה. פתאום גודל האחריות הורגש על הכתפיים, מן חרדת ביצוע שצצה, לא משנה כמה אני יודעת שאני אדם טוטאלי בעבודה שלי או כמה ייחלתי להזדמנות הזאת. אז אני מתמסרת, לאי ידיעה, לחוסר ביטחון, לסיפור, לבמאי".
הליהוק הושלם עוד לפני שפרצה הקורונה אבל הווירוס העולמי הכניס לכאוס גם את עולם התרבות, ואילץ את ההפקה לדחות את הצילומים. "פתאום חלחל לו הפחד שאולי זה לא יקרה", היא מודה. "בכל פעם שאופיר התקשר אליי הייתי בטוחה שזה הטלפון של 'אנחנו לא רואים איך הסרט קורה, זאת תקופה משוגעת, אז הכול מבוטל'". אחרי הסגר השני הגיע הטלפון עם הבשורה שהצילומים עומדים להתקיים, אבל באוגוסט, כלומר חודש חם, צילומים בחדרים עמוסים באנשים ונטולי מזגן, הגוף מזיע ומתעייף מהר יותר. "היה מאתגר אבל שווה", היא מסכמת. "זאת הייתה חבורה של אנשים עם מחויבות ואהבה לדבר שהיא לא מובנת מאליה. חשוב לי להשקיע ושאנשים מסביבי ישקיעו ולא תמיד אתה פוגש את זה".
תמיד הייתה לי התחושה ששחקנים הם אנשים שבאים עם פאשן לעבודה.
"זה משתנה. יש שחקנים שעושים תיאטרון כבר המון שנים וחלק מהם מחתימים כרטיס, כי אתה לא בהכרח מקבל את התפקידים שבא לך, לא תמיד אתה מקבל את ההזדמנות שאתה רוצה, לפעמים אתה מתחזק את זה. התיאטרון בסופו של דבר זאת הפרנסה שלך כי סדרות וסרטים, אלא אם כן אתה יהודה לוי או רותם סלע, יכולים גם לא להגיע. אז תיאטרון והצגות ילדים זה הלחם והחמאה. יש עייפות חומר ולא בהכרח אתה פוגש את השחקנים שיש להם מוטיבציה לחקור ולגלות. אבל כשכל בן אדם בחדר הוא כזה, את מרגישה את זה".
אינגדשט ואריאל, יזם אוסטרלי שעלה לארץ לפני תשע שנים, מתגוררים היום בכרם התימנים בתל אביב, עם הבן עמנואל (1.5) והכלבה חלווה. מבחינות מסוימות הקורונה הגיעה לה דווקא בזמן – כמה חודשים אחרי הלידה התיאטרון חזר לפעילות מחופשת הקורונה הכפויה אבל היא החליטה להישאר בבית ולהשלים חופשה של שנה. כשהיא בחרה לחזור לשחק התקבל "אמריקה" לפסטיבל הקולנוע קרלובי וארי שבצ'כיה, ואינגדשט חזרה במקביל גם להבימה. על התפקיד זכתה בפרס השחקנית הטובה ביותר בפסטיבל הקולנוע ירושלים האחרון.
"השנה הזאת בבית הייתה מאתגרת. היא לא הגיעה אחרי תקופה של עבודה בטירוף, אבל ילד ראשון זה חתיכת שינוי לזוגיות, יש הרגשה של איבוד של העצמי. כי יש יצור שתלוי בך, היצמדות בלתי נפרדת. אז יש את הדיסוננס בין אהבה עצומה ויש פה את הדבר המדהים הזה, אבל אני לא יודעת מי הוא, אין לו עדיין אופי והוא לא מתקשר כל כך, ואז איפה אני? כולם ממשיכים אחרי כמה ימים בחיים שלהם, ואת בהתמסרות טוטאלית ושאלות שלא תמיד לסביבה יש כוח לשמוע".
כמו מה למשל?
"אני יכולה להגיד שלא היה לי פשוט להיכנס למקום הזה של זוגיות, של להישען רגע על מישהו. לאורך הזוגיות שלנו אריאל ואני במקום מאוד מטופל משלב די מוקדם ומבחירה, כי הבנו שאנחנו מאוד אוהבים אחד את השנייה ואנחנו רוצים שזה יצליח, ובגלל זה התחלנו לעבוד על זה כבר אחרי שנה שהיינו יחד, מבחירה, כשעוד יש אמונה ותקווה. זה לא קל אבל זה בטח יותר קל כשיש לך ליווי וכלים".
"פעם כעסתי על אבא שלי, היום אני במקום יותר מכיל"
מה שהופך את אינגדשט למתאימה כל כך לגלם את איריס הוא אולי הביוגרפיה הפרטית שלה. הדמות שהיא מגלמת, איריס, פוגשת את יותם, בחור מבית מחבק ומכיל, כשההיסטוריה המשפחתית שלה קצת פחות זוהרת. בפגישה עם אלי, שסוחב איתו שק משפחתי משלו, היא מזהה בו את הכאב המוכר שלה. "היא הגיעה מחוסר, מבדידות, וממקום של שורדת", מפרשת אינגדשט, "ואני חושבת שהמפגש עם אלי נותן לה מראה. לפעמים אתה פוגש בנאדם שאתה מסתכל עליו בעיניים ואתה מבין אותו.
"מהרגע הראשון שאלי נכנס לחנות היא מזהה משהו מוכר, הכאב הזה, שאנחנו יכולים לסחוב יחד. משהו מהעבר שאנחנו אולי לא מדברים עליו אבל חיים אותו ביום-יום בלי לרפא אותו. שם אתה אוטומטית רוצה להתקרב, כי מה אנחנו מחפשים בסוף? מישהו שיבין אותנו. וכשאתה מסתכל על הכאב הזה אצל מישהו אחר אתה מסתכל על הכאב שלך, משהו במפגש הזה מוביל לריפוי, שבמקרה של איריס מאפשר לאהבה שלה עם יותם להתקיים".
את ילדותה העבירה אינגדשט בבית עם עוד חמש נשים – ארבע אחיות ואמא אחת, שעבדה בכמה עבודות כדי לאפשר לבנות שלה נקודת זינוק מוצלחת משלהן. "אמא שלי התחתנה בגיל 12 ואבא שלי היה בן 17. היה פחד שהבנות לא ילכו עם גברים נוצרים ורצון לשמר את המשפחות, ואמא שלי מספרת שהם בכלל לא גרו יחד בשנים הראשונות, אלא רק אחרי כמה שנים. זה מטורף, בן אדם זר לגמרי, אין לך מושג מי הוא אבל הוא הבעל שלך עכשיו, לכי תגורי איתו. מי שאל אותך בכלל על אהבה או על עניין. בגלל זה היה חשוב לה כל כך שנהיה עצמאיות. תלמדי, תעשי, תבדקי. כשהיה לי חבר ראשון היא אמרה, 'לי לא הייתה אפשרות לבדוק אם הוא בכלל דואג לי או נחמד אליי. תבדקי את זה, זה לא רק אהבה, זה גם איך הוא מתייחס אלייך'. לשמוע אותה מדברת מתוך החוסר שלה והרצון שלנו יהיה משהו יותר טוב זה מאוד נוגע ללב".
כשהייתה בת תשע ההורים שלה התגרשו ("זה לא היה מקובל בכלל. זוג דתי, מסורתי, אמצע שנות ה-80, מי התגרש אז? אפילו לא בארץ באופן כללי"), אבל רק כשהתבגרה והייתה בת 17 גילתה שזאת הפעם השנייה שההורים שלה עוברים ברבנות במטרה להפריד כוחות. "הם עלו לארץ נשואים, התגרשו אחרי שהאחיות שלי נולדו, אחרי שנתיים-שלוש התחתנו שוב, אני נולדתי ואחרי תשע שנים התגרשו שוב", היא מסכמת. "זה היה בשבילי שוק. וזה לא שאבא שלי היה נוכח בבית, אני מאוד מכבדת אותו אבל הוא לא היה אבא פעיל. לא אבא שחוזר ופותח את הדלת ונותן חיבוקים ואיפה הילדה שלי. זה יותר חוזר מהעבודה, מוריד תיק, הולך להתקלח, אוכל משהו ויוצא לעיסוקים שלו. הוא היה דמות סמכותית באזור שאין איתה קשר. בעיקר כזה 'תהיי ילדה טובה'. אין הורות כמו שאנחנו תופסים אותה היום. אני רואה את עמנואל עם אריאל, את המשחק והתקשורת, זה עולם אחר".
איזה פער עצום. וזה רק דור אחד.
"אבל אלה גם פערי מנטליות. פעם הייתי הרבה יותר במקום של כעס והיום אני במקום קצת יותר מכיל, כי אני מבינה. אבא שלי בא מאתיופיה מסביבה קצת יותר פרימיטיבית, התחתן בגיל צעיר עם אישה שהוא לאו דווקא היה בוחר בה, עלה לארץ, ישר עשו לו משבר זהות, מי אתה והאם אתה בכלל חלק מאיתנו, ואז המקום הגברי האלפא מתחזק כי הוא צריך להוכיח את עצמו. ועדיין, כשהם נפרדו בבת אחת זה היה הלם, וזה לא משנה שזו גם דמות שסתם מהלכת לך באזור ונעלמת, בלי סיבה, בלי הסבר. כלום. לקח לי שנים קדימה להבין כמה כעס הצטבר אצלי. בתור ילדה את כל הזמן מחפשת היגיון וסדר בעולם, ואין היגיון".
אף אחד לא הסביר לך כלום?
"כלום. ואני חושבת שזה משהו שיצר אצלי קצת קושי בזוגיות - גם לגדול עם אבא שלא הכי מתקשר וגם להשוות דמות שנעלמת בלי הסבר. ואז אמא שלי, שמגדלת חמש בנות לבד, עובדת בארבע-חמש עבודות כדי שנתקיים; הקיום וההישרדות תמיד במקום ראשון, לפני מה אתה צריך ורוצה כילד, כאדם. מה החלומות שלך. אני חושבת שהצורך שלי להיות על במה מגיע גם משם. הרצון הזה שמישהו רגע יראה אותי, ישאל אותי בלי שאני אצטרך לראות אותו קודם. כי בתור ילדה הרגשתי שאני צריכה לא לתפוס מקום כדי שלאמא שלי לא יהיה קשה מדי.
"מצד שני, אמא שלי הבינה אינסטינקטיבית ש'אם לא אני, אז לפחות אתן תקבלו נקודת פתיחה קצת יותר טובה. גם אם זה אומר שאני אקריב את עצמי ואעבוד יותר'. אז כשאני מדברת את זה ככה אני אומרת - היא כן ראתה אותנו, אבל הראייה הייתה קצת יותר רחבה מאשר ראייה מיקרוסקופית אישית. ממילא כשאתה הופך להורה יש פתאום יותר סלחנות כלפי הטעויות. פתאום אני אומרת וואו, חמש בנות! עם אחד אני לפעמים מוצאת את עצמי בקריסה מוחלטת, אז אוקי, לך מגיעות הכפיים".
היא עדיין גרה באשדוד?
"כן, באותו בית. אגב, היא גם משחקת את אמא שלי בסרט. זאת הייתה הברקה של אופיר בדקה ה-90. השחקנית שהייתה אמורה להצטלם נכנסה לבידוד באותו הבוקר ואופיר שאל אותי מה הסיכוי שאמא שלי תזרום ותסכים להגיע בעוד שעה וחצי להצטלם. אמרתי לו שאמא שלי היא אחת הנשים הכי קוליות שאני מכירה, אז יש מצב גדול שהיא תסכים. היא באמת הסכימה ומיד פינתה את היום שלה, ואני חושבת שזאת אחת הסצנות היפות והחזקות בסרט".
ואבא שלך?
"אני לא כל כך בקשר עם אבא שלי. לפני כמה שנים הוא עשה תאונת עבודה, נפל מקומה שנייה, שבר את הרגליים ועשה ניתוחים ולא היינו בקשר. למרות שלא היינו בקשר הלכתי לטפל בו. ישבתי לצידו וישנתי איתו, עד שווידאתי שהוא יוצא לשיקום במקום טוב. באותו זמן הוא אמר לי 'אני יודע שאת רוצה שאני אגיד לך שאני אוהב אותך. אני לא יודע איך. נורא כעסתי עליו. כל הלמידה וההצלחה שהיו לי הנכיחו לי כמה הוא לא שם. לפני חמש שנים הייתי במקום הרבה יותר כועס ומאשים. לא הייתי במקום שאני נמצאת בו היום. היום אני אומרת תודה כי בסופו של יום אני מי שאני בזכות כל החוויות שחוויתי בחיים שלי, לא משנה כמה קשות הן היו. אני מי שאני ואני אוהבת את מי שאני הופכת להיות בעולם הזה (צוחקת), יש ימים שגם פחות אבל בגדול אני אוהבת".
אני מודה שאני קצת מתכווצת בכל פעם שאני שומעת את המשפט הזה. זה נשמע לי כמו דרך לעקוף התמודדות עם אירועים או אנשים שנפגענו מהם.
"אני לא מסכימה. בעיני את יכולה להגיד את המשפט הזה רק אחרי שאת חווה את הכעס והקושי וההתמודדות. זה אולי לא מתאים לכל סיטואציה, אם מישהי תדבר איתי על אונס, אני לא בהכרח יכולה להשתמש במשפט הזה, אבל הבית שבו גדלתי, האתגרים שהתמודדתי איתם באמת עוררו קושי והייתי צריכה לצמוח מהם. אני יודעת שזה עקום, אני יודעת שזה דפוק. אבל כבר חוויתי את זה, עיכלתי, התאבלתי, עברתי את כל השלבים.
"אם הייתה לי אפשרות, האם לא הייתי משנה את העבר? בטח, הייתי משנה הכול. הייתי כותבת תסריט שלא יהיה דרמטי, שלא יקרינו בקולנוע, סבבה? שלא יעניין אף אחד, בלי צופים בלי קונפליקטים, בלי כלום. אבל האם זה קיים? ברור שהייתי רוצה אבא נוכח וסבא לילד שלי שיתקשר ויגיד שהוא אוהב את כולנו, אבל זאת לא הסיטואציה. אז אני יכולה לחיות בכעס, וחייתי בכעס. זה לא שאין כבר על מה לעבוד, אבל היום המקומות האלה הרבה יותר מטופלים. זה גם מה שאפשר לי להיות אמא".
