בטלוויזיה אני מגלמת נשים קשוחות, ובתיאטרון, שהיה כל חיי עד לא מזמן, עשיתי רק קומדיות ושיחקתי תמיד את הקלולסיות ‑ שני סוגי טיפוסים שהם ההפך הגמור ממני. אני לא "בד אס" ואינני טיפשונת. זו הסיבה שאני כל כך אוהבת לשחק, כי יוצא לך להיות מישהי שאת לא בחיים וזה אדיר.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
שיטת סטניסלבסקי זו אסכולה במשחק שמבוססת על זיכרון חושים, על שימוש בסיפור אישי כדי להיכנס לדמות, שרוב חיי תמיד התרחקתי ממנה. בשנים האחרונות אני מתחילה למצוא בעצמי איזשהו קשר לדמויות האלה, הרי בכל בן אדם יש מיליון אנשים. גם בי יש את כל הנשים האלה. ויש לי גם את הכישרון להוציא מעצמי בכל פעם את הבן אדם שאני בוחרת, אבל בפול גז, בצורה טוטאלית.
אחי הבכור ואני גדלנו כחברים הכי טובים, אבל סכסוך במשפחה גרם לכך שלפני 20 שנה הוא ניתק איתי קשר. כיום אנחנו לא מדברים בכלל. אני משלימה עם המצב, אלה הם חיי, וזה עוזר לי לספר סיפורים מגוונים של דמויות שאני מגלמת. אני מאמינה שזו הסיבה שאני גם יודעת לשחק את האישה שלא דופקת חשבון, וגם להצחיק במשך שעה וחצי אלף אנשים בקהל בתיאטרון כל ערב. הכול מניסיון החיים, מההתעסקות בנפש ובכל הרגשות האפשריים, בצבעים הכי חזקים שלהם.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
לפני חמש שנים, כחלק מהטיפול שאני עוברת וגם כדי להתמודד עם הטראומה הזו, התיישבתי לכתוב, ויצאה לי סדרה אדירה בנושא, קומית דווקא. טפו-טפו היא מתקדמת יפה, ואני מאמינה שנראה אותה על המסך בשנה-שנתיים הקרובות.
הייתי ילדה רקדנית, הכוכבת של להקת המחול של סיגי ניסן. הופעתי על במות מגיל שש עד 18, עשיתי פסטיגלים, הופעות של “היי פייב”. בכיתה ג' רקדתי סטפס בקלטת הילדים של אריק איינשטיין “כמו גדולים”. לא התרשמתי ממפורסמים בכלל, אמא שלי הייתה תמיד אומרת לי: ”את מתייחסת אליהם כמו לקולגות”, אבל מאריק התרגשתי מאוד, הערצתי אותו, ידעתי שאני נמצאת עכשיו ברגע שלא יישכח לעולם, שעוד אשב בגיל 40 פלוס ואדבר על זה.
"בכיתה ג' רקדתי בקלטת הילדים של אריק איינשטיין. הוא היה חמוד וקול. אני זוכרת שהוא אמר לי שאני מאוד מוכשרת. למחרת חזרתי לבית הספר וגיליתי שעשו עליי חרם. זה היה קצר, יום–יומיים, אבל גרם לי לעטות על עצמי שריון, להסתגר. זו טראומה שאני עדיין חיה איתה"
הייתי ילדה חסרת פחד ודיברתי איתו. הוא היה מאוד חמוד, מאוד מוזר, מאוד קול. אני זוכרת שהוא אמר לי שאני ממש מוכשרת. למחרת חזרתי לבית הספר וגיליתי שעשו עליי חרם, שאין לי חברים. זה היה קצר מאוד, יום-יומיים, אבל היום אני יודעת, בעקבות הטיפול שעברתי, שזה גם היה היום שבו עטיתי על עצמי שריון. הפכתי להיות סגורה, חששתי לומר את מה שאני חושבת, קשרתי את עצמי בכבלים שהיום אני עוברת תהליך כדי להשתחרר מהם. זו טראומה שאני חיה איתה.
אבא שלי נפטר מסרטן ביום הראשון של לימודי המשחק שלי. מתרגלים לחיות ככה, בלי אבא, עד שמגיע ילד ופותח את הכול מחדש. גם ברמת ההלוואי שאבא היה מכיר את לאון כי הוא בטוח היה מתאהב בו, וגם מבחינת איזה הורה אני לעומת הבית שגדלתי בו. המסקנה שלי, אחרי שהבנתי שאני בדיוק אותו הדבר - ואז מיד ניסיתי להיות ההפך, היא שאני גם וגם. אי-אפשר לברוח ממי שהיית, אבל אפשר לשדרג את חייך לפי הערכים שאת מאמינה בהם בבית שאת בנית.
מיד אחרי שסיימתי ללמוד משחק ביורם לוינשטיין, הבמאי רפי ניב, שהיה גם המורה שלי, ליהק אותי לתפקיד ראשי בהצגה "רק אתמול נולדה" בתיאטרון באר-שבע. אני זוכרת שהוא אמר לי: "את הולכת לשחק עם ירון ברובינסקי", ועניתי לו: "אה, זה מהטלוויזיה?". אז עוד לא עשיתי טלוויזיה, התיאטרון היה הכול בשבילי, ואמרתי: "מעצבן. זה כאילו מגניב להביא מישהו מהטלוויזיה לתיאטרון?" ורפי רק אמר: "תירגעי, הוא שחקן מצוין וגם חתיך".
הייתי רגילה לראות אותו בטלוויזיה עם פן וחליפות, ופתאום בא לי בחור רזה, פשוט, עם תלתלים, סקיני ג'ינס וכפכפים. הייתי בהלם. מיד קלטתי שיש שם לב מטורף. בהתחלה לא הבנתי שזו התאהבות רומנטית. הייתי נשואה באותה תקופה. במקרה או שלא, החיים הזוגיים שלי דישדשו להם, וירון היה חבר. ההצגה הייתה שלאגר, ירון ראה אותי בשיא תפארתי על הבמה, אבל הבית שלי התרסק. בעלי היה בחור מקסים ומתוק אבל לא התאים לי בכלל, היינו נשואים שנתיים בלי ילדים. בדיעבד אני מבינה שהכנתי את הקרקע לדבר האמיתי והטוב, שזה ירון והזוגיות שלנו, שביולי חוגגת עשור. קיבלתי שני פרסים בהצגה הזו: את פרס השחקנית הראשית, ואת ירון, שהוא המתנה של חיי. אז תודה לרפי המתוק.
ירון ואני לא מוותרים על הזוגיות שלנו. בכל פעם שאני פוגשת אישה או גבר שעומדים להיות הורים - אני ישר מתנפלת עליהם ונותנת עצה, כמו נודניקית. "לא שאלתם אותי, אבל אם הייתם שואלים, אז תקפידו על שני דברים חשובים: אל תתביישו לבקש עזרה, ותדאגו לשים את הזוגיות שלכם במקום הראשון".
כשהזוגיות במקום ראשון, התא המשפחתי שלך רגוע ויכול להתפתח, וזה מה שירון ואני עשינו מההתחלה. עכשיו, עם לאון בן השש וחצי, נהיינו כבר חבורה, אבל אני חושבת שאם לא היינו משקיעים בזוגיות שלנו כל כך הרבה בשנים הראשונות - לא היינו במקום שאנחנו נמצאים בו היום. וכן, יש תקופות קשות, ואז זה טיפול זוגי. זה תחזוק. ומחוות רומנטיות כמו בשנה הראשונה. אני יכולה להפתיע אותו עם טיסה, עם סופ״ש. אבל זה בטכני. התחזוק הנפשי-רגשי זה מה שחשוב בבית שלנו.
ומה עם הפנקס שנולד יחד עם הילד?
אה, בוודאי. פנקס שחור. שנינו חוטאים בזה עד היום, אבל בשביל זה יושבים ומדברים על הדברים. הפנקסנות קיימת, אבל הכול על השולחן. זה פשוט, יאללה, בואי נוציא את הפנקס, לא נשמור אותו בכיס.
עד שהכרתי את ירון התהלכתי בעולם במחשבה שאם את משקיעה בקריירה ‑ אז החיים האישיים שלך מקבלים פחות תשומת לב ולהפך. היום, כשאני כבר מטופלת ומאמינה בטיפולים ואוהבת טיפולים, אני מבינה שהכול אפשרי. הרי יש מספיק שעות ביממה, את יכולה להשקיע בשניהם, אבל בשביל זה את צריכה להיות מודעת ולא להיות מרַצה.
את ההחלטה להביא רק ילד אחד הבנו תוך כדי ההורות שלנו. שנינו גם מאוד קרייריסטים וגם מאוד אוהבים את הזוגיות שלנו, אבל מעל הכול, כשירון שאל אותי בסצנת פתיחה של הסרט התיעודי שהוא עשה בנושא: "החלטנו פעם למה אנחנו לא רוצים עוד ילדים?" אמרתי לו שזה כי טוב לי בטריו שלנו, כי לא חסר לי כלום. כי פשוט ממש טוב לנו.
עברנו משבר מאוד גדול כשלאון נולד, היה קשה. פתאום הוא נהיה אבא ואני נהייתי אמא מיניקה ולא היה סקסי בינינו ולא היה אינטימי ורציתי אותו, התגעגעתי אליו, ולקח גם זמן להבין שלא נחזור להיות מי שהיינו כי אנחנו הורים עכשיו. ואז הלכנו לטיפול זוגי והכול שם צף והוצף. אני לא שופטת, אבל בא לי להגיד לאנשים שישר אחרי הילד הראשון ממהרים להביא עוד אחד: רגע, אבל בבית הכול אדיר? אז איך זה יכול להיות? אני מסתכלת על זה בפליאה, זה תמיד מפתיע אותי.
החברה מסביב ממש מודאגת מהנושא. שואלים כל הזמן, "מה, לא תעשו לו אח?" ו"אתם לא רוצים משפחה גדולה? אז יש כמה שנים ראשונות קשות, אבל אז את יושבת סביב שולחן מלא בילדים", או: "הבת בטוח תצא עם עיניים כחולות", שזו אחת מההערות היותר מטומטמות. אבל בסדר, אני מבינה. חלק מהעניין זה גם לא לקחת את זה כל כך קשה. בהתחלה את מקשיבה, כי לא נעים לך ישר לחתוך כמו ירון, שיכול לזרוק מיד בהומור הציני שלו משהו כמו "אנחנו לא יכולים", או לצרוח "אין באפשרותנו". אני רק אומרת "כרגע אנחנו לא רוצים". לא תאמיני כמה אומץ נדרש ממך להגיד דבר כזה, כי מדובר גם באנשים שאני מחבבת, לא בנודניקים.
אגב, לאחרונה ירון אומר גם: "אנחנו, אנשי הילד האחד, עושים לכם בכלל טובה". הוא צודק. זה גם אקולוגי. אגב, יש גם כאלה שמבקרים אותו. חושבים שירון לא רוצה, ואני מתפשרת. נראה לי שהם פשוט לא מצליחים להבין איך לאישה עם רחם אין את הצורך הזה.
אולי זה נתפס כמו ריכוז עצמי?
אולי זה חלק מהעניין וגם אין לי בעיה להודות בזה. ייתכן שאני וירון אנשים שמאוד מרוכזים בעצמם, וזו זכותנו. כל עוד אנחנו עושים דברים במחשבה שהם יהיו טובים לתא המשפחתי שלנו, אני עומדת מאחורי כל בחירה. גם אם זה אומר שאני מרוכזת בעצמי, שאני אגואיסטית. לא, כי להביא ילד לעולם זה לא אגואיסטי בכלל. עשיתי את הדבר הכי אגואיסטי בעולם והבאתי ילד. עכשיו תנו לי להתמודד עם זה איך שאני רוצה.
אני לא מפחדת להשתנות ולשנות את דעתי. לאחרונה הלכנו להקפיא עוברים. החלטנו לעשות את זה, למקרה שאתעורר בגיל 45 ואחליט פתאום שאני רוצה עוד ילד. תודה לאל, לא היו לנו בעיות עם לאון, אז לא הכרתי את כל עולם ההורמונים וההזרקות. זו ממש עוד עבודה. את גם מיטרללת, הופכת ליצור מאוד לא נעים.
כדי לצלוח את זה פשוט נכנסתי למוד הפקתי. כל ערב בשמונה הייתי תופסת את הצמיג בבטן ודוחפת הורמונים. ערב אחד היו לי שתי הצגות בהבימה. אנחנו גרים ליד התיאטרון, אז בין הצגה להצגה רצתי עם ה"נק", המיקרופון שמודבק לי לפנים, הביתה כדי להזריק, אחרי שהכנתי מבעוד מועד את המזרקים. וזה לא נעים, אלה מחטים ענקיות, אבל הייתי בראש משימתי לחלוטין. הזרקתי וחזרתי לעוד הצגה, ואף אחד לא ידע מכלום. זה סוג של תעודת ביטוח מבחינתי, כי אני יודעת כמה החיים דינמיים. הכול יכול להיות. אם נחליט שאנחנו רוצים, אז יש לי כבר שלושה חבר'ה חמודים שממתינים לנו בקשית חנקן.
יש תחושה שלא נותנים יותר לנשום. לא נותנים לחיות. קרן פלס, שהיא חברה שלי, הביעה תמיכה ב"מחאת השפחות" - וחטפה. במהפכות תמיד יש מישהו שמשלם את המחיר וסחתין עליה שיוצרת מחוננת ויוצרת מדהימה כמוה מוכנה לשלם אותו. אלה דברים שאותי משמחים.
היית יכולה לפעול כמוה?
אני לא בטוחה. זה לא רק מהחשש לקריירה, אלא גם כי אני עוד מחפשת את הדרך שלי לעשות את זה, בלי שזה יגבה ממני מחיר נפשי כבד מדי. בינתיים, אני עושה מה שאני יכולה.
אני לא ממש מעורבת במה שקורה במדינה. לא יוצא לי ללכת להפגנות כי אני בהצגות, למרות שאולי זה תירוץ כמו "אין לי כסף ללכת לטיפול". זה מגיע אצלי דווקא מהמקום של לתת ספייס, להטיל ספק, לכבד עוד דרכים, חייה ותן לחיות. אבל בכל מה שקשור לשוויון נשים ולזכויות להט"בים ומיעוטים ‑ המצב כבר מתחיל להפחיד אותי. בכלל, אני לא מצליחה לעכל את השמרנות במדינה היום. בעיניים שלי ושל הסביבה שאני חיה בה, המקום הזה הכי אמור להתקדם לכיוון ליברלי, אז איך זה שהיא פתאום חזרה לכאן? מאוד מטריד.
"אין לי בעיה להגיד את דעתי בכל מה שקשור לשוויון נשים ולזכויות להט"בים ומיעוטים ‑ ואני גם חוטפת על זה. וואו, מה כותבים. שטויות כמו בוגדת, כמו שמאלנית. לכי תסבירי שאין לזה שום קשר. אבל אין סיכוי שאסכים לפגיעה באוכלוסיות מוחלשות. לעולם. זה הדבר היחיד שאני יכולה לשים עליו סימן קריאה"
כשראיתי את התמונות של הלוחמים שנפלו בגבול מצרים, כשזו של הלוחמת מטושטשת ‑ נכנסתי להלם ממש. אלה דברים שאין לי בעיה לצעוק ולהגיד את דעתי עליהם, ואני גם חוטפת על זה. וואו, מה כותבים. שטויות שלא קשורות בכלל לנושא כמו בוגדת, כמו שמאלנית. לכי תסבירי שאין לזה שום קשר. כבר מביך אותי ומעפן בעיניי להסביר שזה לא עניין של ימין ושמאל. אני יודעת רק שאין שום סיכוי שאסכים לשנמוך המעמד של נשים או של להט"בים או של אוכלוסיות מוחלשות. לעולם. זה הדבר היחיד שאני יכולה לשים עליו סימן קריאה.
הדמות של דנה הצטרפה בעונה השנייה של "פאודה" כתפקיד קטן ומהמם, שלא רצו אגב להזמין אותי לאודישן אליו בכלל. כשאת לא מספיק מוכרת בתעשיית הטלוויזיה וראו כבר 400 שחקניות לפנייך, אז אומרים "אין לנו כוח לראות את ה-401". אבל משהו בי ידע שאני צריכה לעשות את הדנה הזו, גם כי זה תפקיד שכולל ערבית, ויש לי כישרון לשפות. אני אומנם עדיין לא יכולה לנהל שיחות בערבית, יש מיליון ניבים, אבל יכולה להבין. ואני מתה על השפה, בעיניי היא הכי יפה בעולם.
הייתה לי פעם חרדת מסך. אני שרופה על במה, באתי מבמה, תמיד קראתי לה "הקרשים הקדושים”. ואז הגיע התפקיד של דנה והתאהבתי גם בצילומים. זאת עבודה שונה לגמרי, זה לא חודשיים חזרות מתשע בבוקר עד ארבע אחר הצהריים. הרבה פעמים את לא פוגשת בכלל חצי מהקאסט של הסדרה במהלך הצילומים.
בגלל הפחד הראשוני הזה, גם לא היה אכפת לי להתחיל מתפקיד קטן. ברור שיש בי גם את השחקנית הפייטרית, שמאמינה מאוד במקצועיות ובכישרון שלי. אני לא רגילה לתפקידים קטנים, בתיאטרון אני עושה רק תפקידים ראשיים. אבל היה ברור לי שזו השקעה לטווח ארוך. פתאום כשהבום הגיע בעונה הרביעית, והתחילו לזהות אותי בפריז ובקפריסין, זה הרגיש לי חלק מתהליך שגם אני עברתי ושגם דנה עברה יחד איתי.
הדבר הכי מהמם שקרה בעקבות ההצלחה של "פאודה" בחו"ל זה שאני מגלה את הבן שלי בסיטואציות כל כך מתוקות. נסענו לחופשה משפחתית בקפריסין ולאון התחיל להגיד דברים כמו "אמא, הם מתפעלים ממך. תעצרי רגע, היא רוצה להצטלם". הוא מחזיק אותי כדי שאצטלם איתם, כי הוא קולט שלאנשים לא נעים להפריע לי, וזה כל כך חמוד. אגב, בחו"ל מזהים אותי יותר מאשר בארץ. כשירון ואני הלכנו בשאנז אליזה בפריז, עצרו וצילמו אותי בקטע הזיה.
כהכנה לתפקיד ב"פאודה" נפגשתי עם שתי חוקרות שב"כ. נכנסתי למתקן הסודי שבו הן עובדות, וכשראיתי אותן הייתי בשוק. דמיינתי נשים שלבושות כמו שהלבישו אותי בעונה 2 ו-3, כי נוטים לחשוב שאישה שעושה תפקיד גברי מסתובבת רק בדגמ"ח, אבל וואלה לא. הן נשיות, אבל ממש. כל כך התאהבתי בגם וגם הזה שלהן. שהן פאקינג מצילות את המדינה הזו על בסיס יומיומי וגם נראות כאילו הרגע יצאו מהמניקוריסטית שלי. זה מהמם לראות את השילוב הזה. כמובן שגם אם הייתה מישהי לא מטופחת הייתי מבסוטית עליה, אבל זה הגניב אותי, כי לא נוטים לדמיין אותן ככאלה.
אין על קבוצת הווטסאפ “פאודה צוות”. ליאור רז ואבי יששכרוף הם השראה. המוחות שלהם, המקוריות שלהם, אבל הכי חשוב - הם בני אדם, וזה גם חלק מההצלחה שלהם. זה מה שהכי קונה אותי, יותר מכל כישרון שהוא. פעם, אם גבר שיצאתי איתו היה פחות מוכשר ‑ הוא היה פחות סקסי בעיניי. היום כבר לא.
בכלל, הקאסט של “פאודה” הוא קאסט אמא’לה. יש לנו קבוצת ווטסאפ, “פאודה צוות” שכתבתי בה לא מזמן: “שתדעו לכם שאתם אחת הקבוצות הכי מרגשות שיש לי בווטסאפ”. דורון (בן דוד) עכשיו עושה את “רוקדים” אז כולם צוחקים עליו אבל ברור שזה מאהבה, לעידן (עמדי) נולד ילד, אני מבקשת סרטונים לאחיין והם שולחים בלי להתבלבל. אנחנו גם נפגשים מלא, חבורה. חברות שלי כל הזמן שואלות, “אפשר להיפגש היום או שאת שוב במפגש ‘פאודה’?”
האם תהיה עונה חמישית? אני חושבת שגם אבי וליאור עדיין לא יודעים בעצמם.
אני מאוד אוהבת להשתנות בגלל תפקיד, מתה על זה. בשביל הדמות של רוני ארדיטי בסדרה "4:20" (ימי ג׳-ה׳ ב-22:00 ב-HOT3, ב-HOT VOD וב-Next TV) צבעתי לבלונד. זו הפעם השנייה שאני עושה את זה בחיים. הראשונה הייתה בשביל הפאן. הייתי באיזה משבר מיד אחרי שלאון נולד, ושלושה חודשים אחר כך נכנסתי לחזרות של "לילה אחד באפריל" וזו הייתה התוצאה. ולא תגידי עשיתי קצת גוני דבש, ישר הכול פלטינה, מוגזמת. בגלל שלאון היה רק תינוק, אני זוכרת ששאלתי את ירון "מה יהיה אם הוא לא יזהה אותי?" (צוחקת) הוא זיהה. היה לי מאוד כיף, זה החזיק כמה חודשים חמודים.
הפעם צבעתי במיוחד ל"4:20", וגם עשיתי פרנץ' מנומר בציפורניים. ככה בא לי וככה יהונתן הבמאי זרם איתי. רוני ארדיטי היא עורכת דין פלילית שעוסקת גם בהלבנת כספים. זאת דמות בלי פילטרים, היא מטנפת, אין משפט שיוצא לה מהפה בלי קללה. כמי שגדלה בבית מאוד פוריטני, שאסור לקלל בו וצריך להיות מאוד לפי הספר ‑ פשוט מתתי על זה.
הייתי עם הבלונד והמנומר רק לתקופת הצילומים ויום אחרי שסיימנו לעבוד החזרתי לשחור, כי יומיים אחר כך התחלתי לצלם סדרה אחרת - "האמת", בהשראת הסיפור של תאיר ראדה, עם דמות שנראית לגמרי אחרת. זה גם היופי במקצוע הזה.
"4:20" עוסקת בסמים קלים, בגבול בין הרפואי לפלילי. נושא נפיץ ושנוי במחלוקת.
אני בעד לגליזציה של סמים קלים, למרות שאני לא מעשנת ואף פעם לא התחברתי לזה, לצערי אגב. הלוואי שהייתי מעשנת. אני חושבת שכולם צריכים לעשן ואז אולי כולם גם יירגעו. למה שלא תהיה לגליזציה? תכלס, אני מאמינה שכמעט בכל דבר יש אינטרסים, שהכול פוליטי בעצם.
לא נעים לי לעשות ניים דרופינג לכל החבר'ה שיצאו משם, אבל בואי נגיד שטונה ורביד פלוטניק הם רק חלק משורה יפה מאוד של אמנים, שחקנים ובמאים מצליחים שגדלו בעיר, אז סתם מרגיז אותי שצוחקים עליה. אני אומנם לא אחזור לגור שם, כי מהרגע שהגעתי לתל-אביב היא הפכה בשבילי לבית וכי החיים שלי כבר פה. אבל כנראה השקיעו שם בילדים, בטח ברמה התרבותית, אחרת איך אפשר להסביר את כל הכישרונות האלה? אולי יש משהו במים של פתח-תקווה.
בסיפור שלי יש קריירה שאני משווה לריצת מרתון ולא לריצת מאה מטר. אני לא ממהרת, מחלקת אנרגיות תוך כדי, משקיעה בעוד דברים. בראש שלי זה כמו גרף שעולה ויורד עם פיקים כיפיים שבהם אני ממצה את הכישרון והאישיות שלי. מה שכן, אני עובדת על זה שהגרף תמיד יהיה במגמת עלייה. רק אל תגידו פריצה, זאת באמת מילה ששייכת לפעם בעיניי, או לאיך שתפסו פעם את המקצוע. היום כל יומיים יש "פריצה" חדשה. וזה אחלה, אבל אני פה כדי להישאר.
אני בת 41, אבל אף פעם לא באמת הרגשתי ילדה, אז דווקא עכשיו סוף-סוף הגיל שלי מסתנכרן עם הנראות והתפקידים שאני מקבלת. אני עדיין יכולה לשחק אישה בשנות ה-30 לחייה (ותודה לאמא גאולה על הגנים) וגם אמהות צעירות, אז ההווה בא לי טוב.
אבל בהסתכלות רחבה יותר, אני מרגישה שאין מספיק תפקידי נשים ראשיים. לרוב, זה גבר שעובר איזה קונפליקט, וכל הסדרה היא סביבו ויש לו גם איזו אישה, וכשאני מקבלת את התפקיד הזה, אני צריכה להתאמץ מול הבמאי והכותבים כדי לייצר לה איזה קו עלילתי שלא חשבו עליו קודם. תשאלו את עצמכן כמה תפקידים נשיים החזיקו סדרה על הכתפיים? לא הרבה. אני מוכנה לזה, קדימה, בואו נתקדם.
פורסם לראשונה: 06:15, 16.06.23
