כוכב הקולנוע פרנקו נרו תכול העיניים עשה למעלה מ-150 תפקידים, אבל לנצח ייזכר כג'נגו, האקדוחן המסתורי - הדמות האייקונית של מערבוני הספגטי של שנות ה-60. אפילו קוונטין טרנטינו נמנה על מעריציו. "בגלל הסרטים 'ג'נגו' ו'ג'נגו מכה שנית' אני מוכר בכל העולם. במקומות רבים כשהגעתי למלון לא כתבו פרנקו נרו כתבו ג'נגו. זו הייתה הצלחה יוצאת דופן", סיפר נרו, כשנפגשנו לאחרונה בפסטיבל ונציה. "אחרי שטרנטינו ליהק אותי לפני עשור להופעת אורח ב'ג'אנגו ללא מעצורים', הוא הגיע לפסטיבל במקסיקו וכולם שאלו אותו איפה פרנקו נרו ורצו לראות אותי. טרנטינו אמר לי: 'אתה מודע לכך שהאימפקט שלך היה כל כך גדול?' אני נדהם שאנשים צעירים מזהים אותי".
ג'נגו לא היה כלוב מבחינתך?
"לא. פעם שון קונרי התלונן באוזניי ואמר שאנשים תמיד אומרים שהוא ג'יימס בונד. עניתי לו שג'יימס בונד איפשר לו לעשות סרטים גדולים מסוג אחר. ג'נגו אפשר לי לעשות סרטים נהדרים ולעבוד עם הבמאים הכי טובים".
החודש יחגוג נרו יום הולדת 80, אבל מבחינתו הוא לא הגיע לגבורות. הוא ממשיך להתרוצץ, לעבוד וללקט פרסים. "אני מרגיש בן 60", הוא צוחק, "אז אני מרגיש טוב מאוד. אני אדם מאושר, יש לי משפחה נהדרת, אני סבא לחמישה נכדים וממשיך לייצור ולשחק. אפילו ביימתי עכשיו סרט: 'האדם שצייר את אלוהים', בו אני משחק צייר יהודי עיוור".
אז מה הסוד שלך?
"אני עדיין מלא התלהבות לעבוד ותמיד הקפדתי על אוכל טוב ולא ג'אנק פוד. עשיתי ספורט כל החיים ושיחקתי כדורגל עד גיל 70. אני עדיין משחק טניס וזז הרבה. הגיל לא חשוב - מה שחשוב זה הרוח והנשמה".
אתה הולך לעשות מסיבה?
"אין סיכוי. אין לי שום כוונות לעשות מסיבות. אם אני לא אצטלם לסרט, אחגוג בכפר היתומים באיטליה, שבו אני מתנדב כבר מ-1964".
עכשיו, אפשר לראות את נרו בפעולה בסרט "תיק קוליני" שעולה השבוע לאקרנים, המבוסס באופן חלקי על סיפור אמיתי, שמכונה "הקצב מגנואה" ועל ספרו של פרדיננד פון שיראך, שיצא בהוצאת ידיעות אחרונות. הסיפור דן בדרך שבה מערכת המשפט הגרמנית גוננה על רוצחים נאצים מפני משפט. נרו מגלם את קוליני, קשיש איטלקי הרוצח תעשיין גרמני מכובד, אמיד ונודע, כאקט של נקמה. קוליני מועמד לדין, והסנגור הציבורי שמוצמד לו הוא לא אחר מבן טיפוחיו של התעשיין המנוח. הסנגור מתחיל לפשפש בעבר של קוליני ושל הנרצח ומגלה פרטים מפתיעים. "זה סיפור חשוב גם בימינו כיוון שהוא מראה כמה הנאציזם נורא - זהו שיעור חשוב לכולם, במיוחד לדור הצעיר", מכריז נרו. "כששלחו לי את התסריט לא הייתי בטוח אם אני רוצה לעשות את התפקיד. היו לי כמה השגות לגביו. הבמאי מרקו קרויצפיינטר בא לפגוש אותי ברומא והתרשמתי שאפשר לסמוך עליו. הוא אפשר לי לעזור בשיפוץ התסריט ובשיפור הדמות של קוליני ובסוף יצא סרט מצוין".
תיק קוליני – טריילר
מה היחס שלך לנקמה, ללקיחת החוק לידיים?
"אני חושב שאזרח טוב חייב להאמין בחוק ולסמוך עליו, במיוחד כי אני בן של שוטר ואבא שלי תמיד לימד אותי להיות ישר, נעים הליכות וצנוע. אבל לפעמים אפשר להבין אנשים שמחליטים לנקום. קוליני הבטיח שהאדם שפגע במשפחתו ייענש והוא עשה זאת. נכון יותר לא לעשות דברים כאלה, אבל זה יכול לקרות, אז אני סולח לקוליני".
מה אתה היית עושה במקומו?
"הייתי עושה את אותו דבר".
נולדת ב-1941 והיית תינוק בתקופה הפאשיסטית. יש לך זיכרון כלשהו ממלחמת העולם השנייה?
"לא, אין לי זיכרונות. אבל אמא שלי סיפרה סיפור שנחרט בזיכרוני: היא גרה בצפון המדינה אבל סבא פרנצ'סקו גר בדרום איטליה והוא התגעגע אליה, אז הוא הלך ברגל תוך כדי הפצצות, במשך חודש. הוא סיכן את חייו, העיקר לראות את הבת שלו ואותי".
פרנקו נרו נולד כפרנצ'סקו ספאראנרו. הוא למד באוניברסיטה כלכלה ומסחר, אבל מהר מאוד פרש לטובת המשחק. בראשית שנות ה-60 הוא עבד בתיאטרון ומדי פעם בקולנוע. ואז הגיע "ג'נג'ו (1966), שטלטל את חייו. "המפיקים בכלל רצו שחקנים אחרים לתפקיד, אבל הבמאי סרג'יו קורבוצ'י רצה אותי, אז הוא אמר למפיקים: 'בואו נלך לחברת ההפצה נראה להם תמונה של השחקנים המועמדים והם יחליטו'. ראש חברת ההפצה הצביע על הפנים שלי. ואז כשהציעו לי התפקיד של ג'נגו לא רציתי לעשות אותו. הבמאי אליו פטרי שאל אותי: ´למה אתה לא רוצה לשחק את ג'נגו?'. אז עניתי שאני בא מתיאטרון איכותי במילנו ורוצה להיות שחקן אמיתי. אליו השיב: 'אתה מוכר?'. עניתי בשלילה, אז הוא אמר: 'אין לך מה להפסיד, פשוט תעשה את זה'. שמעתי בקולו. הייתי אז בחור צעיר וזה היה הימור של קורבוצ'י. לא ידענו בדיוק איך זה יהיה. באחד הימים קורבוצ'י הזמין את חברו הבמאי סרג'יו לאונה לסט, כדי שיראה את השחקן הצעיר והאנונימי. לאונה הלך בתוך הבוץ, הסתכל בי מקרוב ואמר לקורבוצ'י: 'יש לך את כרטיס הלוטו הזוכה'".
מה סוד ההצלחה והפולחן סביב מערבוני הספגטי?
"הקהל היה מורגל לראות את המערבונים האמריקאיים, בהם האמריקנים היו הגיבורים והאינדיאנים היו הרעים. ואז הגיעו המערבונים האיטלקיים שהיו מהפכנים. לדעתי העתקנו מהסיפורים של הסמוראים היפניים. הבמאים האיטלקיים גם ניסו לעשות קומדיה קולית. סיבה נוספת להצלחה - אלה היו מערבונים פוליטיים שהעבירו מסר לפועלים. אחרי שפועל קשה יום ראה את 'ג'נגו' או את 'בעבור חופן דולרים': הוא היה מסוגל ללכת למשרד של הבוס ולומר: 'היי בוס, מהיום החיים שונים, תנאי העבודה שונים'. אני מאוד גאה בסרטים האלה, שלעולם לא מתים, גם בזכות השידורים החוזרים בטלוויזיה. אני לא מפסיק לקבל המון מכתבים והודעות מצעירים".
ההצלחה של "ג'נגו" פתחה דלתות בינלאומיות לנרו. הוא הופיע ב"התנ"ך" של ג'ון יוסטון ובסרט-מחזמר ההוליוודי "קמלוט" (1967), שם הוא התאהב בכוכבת הקולנוע וונסה רדגרייב, שנמנית על שבט שחקנים בריטי מפואר ולמוד טרגדיות. מערכת היחסים ביניהם ידעה תהפוכות רבות, פרידות וקאמבקים במהלך השנים, ורק ב-2006 הם סוף-סוף מיסדו את הקשר שלהם והתחתנו.
"זה לא פשוט להיות חלק ממשפחת רדגרייב", צוחק נרו. "לא קל להתמודד עם האנגלים, הם כל כך שונים מהאיטלקים. האנגלים קרים ואנחנו האיטלקים מלאי חיים. כשאתה בא לאנגליה תמיד יורד גשם".
אבל ונסה היא לא אישה קרה, ככה התרשמתי מהמפגשים שלי איתה.
"נכון. אתה צודק. ונסה מדברת איטלקית פרפקט. היא אישה נהדרת וכמובן שחקנית גדולה. תמיד נלחמת למען סיבות חשובות. אנחנו מסתדרים טוב ורבים טוב, כך שהכול בסדר. לפעמים אנחנו מבלים בבית הכפרי באיטליה. לאחרונה קרלו, הבן שלנו הגיע מאנגליה ומסקנו זיתים, כדי שנוכל לעשות את שמן הזית שלנו".
בנם של הזוג, קרלו גבריאל ספאראנו, עשה פעם סרט תיעודי על אביו, וקרא לו "האיש בעל אלף הפרצופים". "אני נהנה לשחק בני לאומים שונים. הפנים שלי הן לא איטלקיות טיפוסיות ואני יכול להיות כל דבר. הופעתי במערבונים, סרטי משטרה, סרטים פוליטיים, דרמות חברתיות, קומדיות. שיניתי את הפנים שלי כל הזמן".
הקריירה שלו לא אחידה ברמתה - מצד אחד הופיע בסרטים של במאים כמו לואיס בוניואל ("טריסטנה") הספרדי, קלוד שברול (LES MAGICIENS) הצרפתי, ריינר ורנר פאסבינדר ("קרל") הגרמני ושוברי קופות הוליוודיים כמו "ג'ון וויק 2", ומצד שני כיכב בסרטים זניחים ואף ירודים. " אני גם אוהב לביים. רוב הבמאים הגדולים בעולם היו שחקנים. כשאנחנו מביימים אנחנו מאוד טובים, כי יש לנו כל כך הרבה ניסיון ואנחנו מעתיקים מהבמאים הטובים ביותר איתם עבדנו".
הופעת גם בשובר הקופות "מת לחיות 2". איך הייתה החוויה?
"ג'ואל סילבר, המפיק של סרטי 'מת לחיות' הלך למשרד של רואה החשבון שלו, שהיה גם רואה החשבון שלי והבחין בפוסטרים של כמה מסרטיי, אז הוא שאל את רואה החשבון: 'מכיר את הבחור הזה?', אז הוא ענה: 'כן הוא לקוח שלי'. ג'ואל אמר שהוא רוצה אותי ל'מת לחיות 2' ושלח תסריט. מסתבר שהבמאי רני הרלין הכיר את כל סרטי. התסריט היה מחורבן ואמרתי לגו'אל שאני לא מעוניין כי בדיוק הפקתי סרט שמצולם בסיציליה. ג'ואל, כיאה לאמריקני טיפוסי, ענה: 'אני המפיק הכי גדול בעולם. אני אחזור אליך'. ג'ואל חזר והעלה את המשכורת. האמריקנים חושבים שהם יכולים לקנות כל אחד עם כסף. אם הייתי משיב בהתחלה מיד בחיוב, הוא היה לוקח מישהו אחר. וטוב שלא הסכמתי על ההתחלה. הסרט אגב מתרחש בשלג, ולא היה שלג, אז היה צריך לייצר שלג מלאכותי".
נרו ביקר מספר פעמים בישראל, בין היתר לצילומי "האיטלקים באים" (1996), סרטו של הבמאי אייל חלפון על תחרות כדור-מים. "היה ממש נעים לעבוד בישראל", נזכר נרו. "אחרי שסיימנו את הצילומים המהנים בקיבוץ לא רחוק מתל אביב, התחרינו בכדורגל – השחקנים איטלקים נגד הישראלים. זאת הייתה חוויה מאוד נחמדה".
ישראלי נוסף אתו עבד נרו היה מנחם גולן, שביים אותו ב"הנינג'ה" (1981) וב"רצח ורסאצ'ה" (1998). "בתחילת שנות ה-80 ביקרתי בפיליפינים בתור אורח של הדיקטטור הנוראי פרדיננד מרקוס, שרצה לקדם הקמת פסטיבל קולנוע. אימלדה מרקוס הייתה מצלצלת אליי מוקדם בבוקר ומתחילה לשיר אופרה. במהלך הביקור פגשתי את המפיק ז'אר ברנר והוא סיפר לי שהוא מצלם בפיליפינים סרט עם מנחם גולן בשם 'הנינג'ה'. למחרת קיבלתי טלפון מברנר: 'פרנקו אל תעזוב את מנילה, בוא לראות אותי במלון'. בפגישה הוא סיפר שיש לו ולמנחם בעיה עם מייק סטון, כוכב נינג'ה שלא יכול לומר את הטקסט. 'הוא לא שחקן, אתה חייב לעשות את התפקיד'. השבתי בשלילה. מה גם שהייתי אמור לככב ב'ויקטור, ויקטוריה'. ברנר אמר: 'אתה בטוח? חתמת חוזה?'. עניתי: 'לא, אבל הבמאי בלייק אדאורדס נתן לי את הבטחתו'. ברנר הציע שאתקשר ללוס אנג'לס. צלצלתי והמפיק אמר: 'התחלנו לצלם'. מסתבר שאולפני קולומביה הכניסו את ג'יימס גארנר במקומי. אז הסכמתי לעשות את 'הנינג'ה'. למנחם לא היה מספיק כסף, למעשה הוא תמיד חיפש כסף. איכשהו התחלנו לצלם. ביקשתי ממנו שייתן לי לביים את סצנת הפתיחה עם הנינג'ה הלבן והנינג'ה השחור והוא הסכים. הוא הראה את הסצנה שביימתי לאולפני קולומביה וקיבל מימון. 'הנינג'ה' מאוד הצליח בכל העולם ועכשיו זה סרט קאלט".
נרו מפליא לחקות את גולן המנוח עם הרבה אהבה, כולל המבטא הישראלי הכבד והמלמולים. "ב-1997 מנחם מתקשר אליי: 'אני במיאמי ואנחנו צריכים לעשות סרט על רצח המעצב ג'יאני ורסצ'ה. אתה חייב לשחק את ורסצ'ה'. אמרתי למנחם: 'ורסצ'ה נרצח לפני חודש בלבד', ומנחם הסביר: 'כן, בגלל זה אנחנו צריכים לעשות מייד את הסרט'. סירבתי, גם בגלל שהתסריט היה נוראי. סיפרתי לאנשים על ההצעה והם אמרו: 'אתה שחקן, אז תעשה את הסרט'. אמרתי למנחם אני מוכן, בתנאי שלא אצטרך להעניק ראיונות. וכך היה".
ישראלי נוסף אתו נרו שיתף פעולה הוא כמובן טרנטינו. "לפני עשור, הצטלמתי לפרק מיוחד בסדרה 'חוק וסדר' ואחד התסריטאים אמר שהוא במקרה קרא תסריט שנקרא ג'אנגו ללא מעצורים של טרנטינו. ביקשתי לקרוא אותו והוא הסכים. הצטערתי שאין שם תפקיד בשבילי. חודש וחצי אחר כך קיבלתי טלפון מטרנטינו: 'אני עושה מערבון מחווה לקורבוצ'י ואני רוצה שתהיה בסרט'. אמרתי לטרנטינו שיש לי רעיון: בתסריט כתוב שג'נגו השחור רואה פעמים אחדות פלשבק של פרש מגיע עם מעיל שחור וכובע שחור לכמה שניות. ובסוף הפרש עוצר ויש לפניו אישה שחורה עם ילד שחור והאישה אומרת לילד: 'זה אבא שלך'. ואני אעשה את הפרש. היה שקט מהצד שהשני של הטלפון, ואז אמרתי לטרנטינו: 'אתה שם?', והוא אמר: אני חושב. תן לי לחזור אליך'".
אחרי חודשים של המתנה, נרו כבר אמר נואש. "אמרתי לעצמי: 'אוקיי, טרנטינו לא אהב את הרעיון. בסדר תשכח מזה'. ואז הוא צלצל, ואמר: 'תראה, הרעיון הזה, אולי לא עובד בחיים ואתה לא יכול להיות אבא של ילד שחור, אבל בקולנוע זה יכול לעבוד. אתה מוכרח להיות בסרט ואתה תגיע לאמריקה. פגשתי אותו בלוס אנג'לס והייתה לנו ארוחת הבוקר הארוכה ביותר בעולם – היא נמשכה שלוש שעות. טרנטינו לא הפסיק לומר: תסמוך עליי. בסוף מצאתי את עצמי בסרט והתמונה של שני הג'נגו האלה הייתה הכי פופולרית בכל העולם. זה היה כיף גדול לעבוד עם טרנטינו. טרנטינו הוא כמו ילד, אבל גאון".
