בשנת 1968 למסכי הקולנוע הגיע סרט חדש של סטנלי קובריק: "2001: אודיסאה בחלל". לאורך כשעתיים וחצי, הוא מציג שיטוט מהפנט בין הכוכבים. הצפייה בו כיום מעוררת פליאה: איך ייתכן שכמה חודשים לפני שבני האדם הגיעו לירח, יצא לקולנוע שובר קופות אדיר וחדשני, שהציג אנשים מטיילים הירח באופן אמין למדי, ולמעשה, באיכות צילום טובה בהרבה מאותו צילום מפורסם ומקוטע של ניל ארמסטרונג מקפץ בקלילות עם הדגל בידו? ואכן, מתברר שכבר בזמן אמת אנשים שצפו בסרט, ואחר כך היו עדים למאורע ההיסטורי, חשדו כי מישהו מנסה להפיל אותם בפח.
סקרים שנעשו בשנים האחרונות מראים שכ-15 אחוזים מהאמריקנים נוטים לפקפק בעובדה שארצות הברית הגיעה לירח. זהו נתון נמוך בהרבה ממה שהראה סקר של גאלופ בשנת 1976, ולפיו כ-28 אחוזים מהאמריקאים האמינו בקונספירציות השונות על מבצע אפולו. במקרה הזה, אנחנו יודעים בבירור מי היה הראשון שטען שהנחיתה על הירח ביולי 1969 הייתה מזויפת. קראו לו וויליאם קייסינג, טכנאי לשעבר שעבד בחברה שמייצרת מנועי טילים אי שם בארצות הברית. זמן קצר לאחר הנחיתה על הירח הוא היה הראשון שטען באופן ציבורי שכל הסיפור הזה שקרי, והסביר שנכון לאותה שנה, ארצות הברית טרם פיתחה את היכולות הטכנולוגיות הנחוצות כדי לנחות על הגרם השמימי.
בשנת 1976 קייסינג גם פרסם ספר, שנקרא, בתרגום חופשי, "מעולם לא הגענו לירח: הונאה אמריקאית בסך 30 מיליארד דולר". זה היה הרגע שהקונספירציה הפכה מהלצה קטנה, לטרנד הכי חם באמריקה. בספר הוא טען שארצות הברית למעשה צילמה את הנחיתה על הירח על אדמתה, כמובן, באיזור 51, והסביר שהמניע היה בעיקר פוליטי. באותן שנים, שיא המלחמה הקרה, ארצות הברית וברית המועצות היו שתי הצ'ילבות הגדולות של העולם. התחרות הבלתי-סמויה ביניהן עסקה בין היתר במרוץ לחלל, ויורי גגארין הפתיע את האמריקאים כשחצה את האטמוספירה כבר ב-1961. הממשל האמריקני ספג את המהלומה התודעתית הזו, אבל עד כאן. בנאום מפורסם, הנשיא ג'ון קנדי הכריז שארצות הברית הציבה לעצמה יעד - להגיע לירח, בעיקר כדי להוכיח שזה אפשרי. כמה שנים לאחר מכן הנשיא כבר נרצח, אבל חלומו הוגשם.
אבל לא כולם השתכנעו. לאמריקאים בראשית שנות ה-70 הייתה סיבה טובה לבוז לשלטון שלהם. רבים הרגישו שהמדינה שלהם משחקת שני תפקידים במקביל: המעצמה הכי גדולה בעולם, והמקום הכי מתוסבך שיש. אלה היו הימים שאחרי פרשת ווטרגייט, שחשפה את השחיתות השלטונית המבישה של ממשל ניקסון, ובמקביל, הצבא האמריקני דשדש בווייטנאם. בשנים הבאות, נהרגו שם 56 אלף אמריקאים. באותם ימים באמריקה, הכל נראה אפשרי – אבל לא תמיד במובן הטוב של המילה.
השמועות שהבית הלבן צילם את הנחיתה על הירח באיזה סטודיו התרוצצו באמריקה בשיא הכח בערך עשור, ואז, בשנת 1978 יצא הסרט Capricorn One ושפך עוד קצת שמן למדורה. הסרט מספר על עיתונאי צעיר שחושף תרמית שלטונית רחבת ממדים שקשורה בנחיתה מזויפת על המאדים. במהלכו מתברר שהבית הלבן שילם לצוות הוליוודי שיצלם את פני מאדים במדבר מוהאבי. זה היה בדיוני לגמרי, אבל לחובבי תיאוריות הקשר לא היה אכפת. חלקים מהסרט אפילו התגלגלו לכל מיני סרטים תיעודיים לכאורה, שמבקשים להוכיח שהנחיתה על הירח הייתה מזויפת.
ארט הרמון, משפטן לשעבר, שהוביל את ההתאחדות למען חקר החלל, אמר שכל מי שלא מאמין שהנחיתה על הירח התרחשה הוא "משוגע לגמרי". לדבריו, כל טענה קונספירטיבית שנוגעת לנחיתה על הירח – המדע יכול להסביר. נניח, רבים מצביעים על כך שבצילומים מהנחיתה על הירח, אי אפשר לראות בכלל את הכוכבים. התשובה: הצמצם של המצלמה פשוט לא היה רחב מספיק כדי לתפוס את האור של הכוכבים. ויש את השאלה הבאה, שחוזרת על עצמה שוב ושוב כבר 50 שנה: איך יכול להיות שהדגל שתקע ניל ארמסטרונג על אדמת הירח מתנופף ברוח, כשלא אמורה להיות רוח על הירח? אז לגבי זה - אנשי נאס"א פשוט הכינו מראש מוט שיחזיק את הדגל ישר. הרמון לוקח את הקונספירציות האלה באופן די אישי: "התיאוריות האלה מהוות עלבון ל-400 אלף אמריקאים שעבדו בשביל שנגיע לירח וחזרה", הוא אומר. ולא, הוא לא מתכוון לצלמים, תפאורנים ונערות מים.
קונספירטור מושבע נוסף, ג'ון ליר, טיס לשעבר, שלח פעם לעיתונאי של מגזין סלייט מייל תחת הכותרת: "25 סיבות שלא היינו מסוגלים להגיע לירח ב-1969. בין השאר הוא טוען שהמשגר סאטורן חמש, ששימש את נאס"א בתוכנית אפולו, מעולם לא באמת פעל, ושהציבור האמריקאים צפה בדגם משוכלל פחות, ש"הולבש" ככה שהוא יראה כמו סאטורן חמש. ויש לו עוד תיאוריה: שחגורות ואן אלן, סדרות של חלקיקים טעונים במטען חשמלי המקיפות את כדור הארץ, היו בכלל אמורות לשרוף את מעבורת אפולו 11 בדרכה החוצה מהאטמוספירה. וכאן, הדברים מתחילים מעט להסתבך, כי לדברי ליר, חגורות ואן אלן הן בכלל לא תופעה טבעית, אלא חלקיקים שהוצבו במרחק מסוים מכדור הארץ על ידי ציביליזציה נעלה ומפותחת יותר, כדי לשמור עלינו עמוק בפלנטה שלנו. ויש לדבריו גם מוסר השכל: אותם יצורים שמימיים לא יאפשרו לנו לצאת מהפינה הקטנה שלנו בשביל החלב, עד שנלמד לחיות ללא "קנאה, שנאה וחמדנות". נו, השתכנעתם?
ובחזרה לקובריק. מתברר שכבר בשנות ה-60, היו אנשים שהאמינו שקובריק בכבודו ובעצמו ביים את הנחיתה על הירח. אחת הגרסאות טוענת שכשנאס"א פנו אליו לראשונה, הוא דחה את ההצעה על הסף, אבל אז קיבל איום שיחשפו את חברותו של אחיו במפלגת הקומוניסטית. כמו כן, לפי הקונספירטורים, הסיבה שהתקציב של הסרט "2002: אודיסאה בחלל" גדל לאורך הצילומים, והפקתו התארכה, קשורה שקובריק השתמש מראש בסרט כהסוואה לצילומי הנחיתה על הירח. חלק מהחשדנים אף טוענים שקובריק שתל לכך רמזים בסרטים אחרים שלו, ובעיקר בסרט "הניצוץ" מ-1980. במציאות מדובר כמובן ברצף של צירופי מקרים, שלא מוכיחים שום דבר.
אך למען האמת, עוד לפני השחיתות והקולנוע, יש דבר נוסף: נדמה שרבים מאיתנו מתקשים להאמין שהגענו לירח, פשוט כי הוא כל כך רחוק וכל כך אל זמני. המחשבה שבן אדם דרך עליו היא פשוט בלתי נתפסת. יכול להיות שבסופו של דבר, קונספירטורים הם בסך הכל אנשים שרוצים להמשיך לחלום.
האזינו לסיפור המלא בפודקאסט "נא להפיץ".
