סביר להניח שכרמלה, גרוס וגם ואגנר כבר לא "חיים את החיים". בכל זאת, חלפו כ-35 שנה מאז שערן צור קרא ללהקה האגדית שלו וגם לשיר המעולה על שם שלושה שכנים בבית ילדותו בקריות, וכבר אז הם לא היו ילדים אלא חלק מפסיפס ההגירה הישראלי, שבו ההווה בנאלי והעבר אף פעם לא נשאר מאחור. אולי כבר אז צור ידע שהוא עומד לזכות אותם - דווקא אותם, לא גיבורים ולא נבלים - בחיי נצח.
ההוצאה המחודשת של "פרח שחור", אלבום המופת של כרמלה גרוס ואגנר, מגלה שכמו שלישיית השכנים, הוא קודם כל חי את החיים. לא במובן של התפרצות נעורים סוערת בסגנון הלהקות שפרחו במקביל בארץ ובעולם, אלא דווקא מתוך הבנה עמוקה ובוגרת הרבה יותר, חנוך לוינית במהות שלה, של הדבר עצמו: חיים שיש בהם גם את האפרוריות המרתקת של "כרמלה גרוס ואגנר" וגם את הצבעוניות המשגעת והאופטימית של "תמונה אימפרסיוניסטית"; חיים שיש בהם התבוננות נועזת ותקדימית על נגיף האיידס ("עד תודבר המחלה") וגם פרשנות הומו-ארוטית מלאת שמחה של עולם הכדורגל ("רטוב וחם").
למעשה, נפלא להיווכח שגם ב-2024 "פרח שחור" הוא תקליט עשיר, מגוון, שממעט לחזור על עצמו ובכל זאת הוא נשמע שלם כמו לב שבור ובשל כמו אבוקדו. לצד ההשפעה הבולטת של סצנת האינדי הבריטית בשנות ה-80 והרכבים כגון באוהאוס, טוקסידומון וגם החלק היותר תעשייתי ברפרטואר של דפש מוד, כרמלה גרוס ואגנר הייתה גם הפופ של "תמונה אימפרסיוניסטית", הגרוב של "רטוב וחם" והגותיקה הרכה של "פרח שחור". אפשר לייחס את זה לעבודה של הלהקה עם שני מוזיקאים שבעצמם שברו חזק מהשוליים למרכז באותם ימים – קורין אלאל וברי סחרוף – אבל אולי זאת גם השאפתנות החיובית של צור והרצון להשתמש בכל האמצעים שעמדו לרשותו כדי להגשים את המטרה, כפי שהציג אותה באוזני יואב קוטנר בסדרת הדוקו "סוף עונת התפוזים": "לפתוח עוד כפתור או בחולצה או אפילו במכנסיים של הרוק הישראלי".
הטוטאליות שבה צור וחברי הלהקה דאז – אורי פרוסט הגיטריסט, אורי בלק המתופף ואבשי כספי הקלידן – ניגשו למלאכת הניעור של הקהל ניכרת ברצועות הלייב שמעטרות את אלבום הבונוס בהוצאה המחודשת. הביצועים ל"ערב חולה" (שצור כתב לסחרוף, שכלל את השיר באלבום הסולו הראשון שלו, "הכל או כלום") ו"החפץ" מציגים להקה רעבה ואגרסיבית, מהמבע האקספרסיבי של צור ועד הניסורים, ליטרלי, של פרוסט.
למעשה, זאת הזדמנות מצוינת לייחד אזור מתוחם במאמר לטובת הגאונות של פרוסט כגיטריסט בכלל ובכרמלה גרוס ואגנר בפרט. צור הוא כמובן הכוח המניע של הלהקה וסיבת קיומה גם ככותב וגם כסולן ופרפורמר, אבל כמעט בכל שיר שבו הלהקה צועדת בנתיב הדיסטורשן, פרוסט הוא המקור לחלקים בלתי נשכחים: האפלה שאופפת את "כרמלה גרוס ואגנר", ההתפרצות הכאוטית והסוחפת ב"פרפרי תעתוע", אחרי שצור שואג "אניייי אוהבבבבב אותךךךךךך" ברגע בלתי נשכח בפני עצמו; וגם הריף הפצוע של "עד תודבר המחלה". בנוסף, אלבום הבונוס המצוין עושה צדק היסטורי עם הסקיצה של "תמונה אימפרסיוניסטית", שהייתה בה את הניצוץ הרדיופוני אבל נשענה הרבה יותר על הווירטואוזיות של פרוסט בחלק האחרון של השיר, שבו אותה "תמונה" שכתבה עמליה זיו הופכת לטריפ. ברור שהלהקה רק הרוויחה מהליטוש הפנומנלי של השיר, שבדיעבד הכניס אותו לפנתאון, אבל היופי שכן בו עוד קודם ובשפע.
גם חבר להקה אחר, אבשי כספי, יוצא נשכר מההוצאה המחודשת: בזמן אמת, הסינגל "חונק אותי" בביצועו יצא כשיר סולו שלא זכה לתשומת לב, ונדמה שהוא גווע יחד עם הלהקה. עתה אפשר להתרשם עמוקות מהשיר, שמתחיל במהלך שמזכיר את How Soon is Now של הסמיתס ומתפתח לקטע פוסט-פאנק כשר למהדרין. לכספי קול שונה בתכלית מצור: הוא רך ומרוחק יותר, ובהחלט נשמע כמו תוצר של התקופה המוזיקלית, אבל יש בו גם כריזמה ועניין, ו"חונק אותי" לא נופל משירים ישראליים אחרים בז'אנר.
בימים אלה, לא מעט להקות מתקופתה של כרמלה גרוס ואגנר לא מסתפקות באיחוד. סלואודייב, למשל, חזרה בשנה שעברה עם אלבום מצוין והרבה יותר קהל ממה שהיה לה בזמן אמת. ההוצאה המחודשת והמלהיבה של "פרח שחור" והביקוש להופעות האיחוד של הלהקה בבארבי החדש ביפו מעלות את השאלה: למה שלהקה מעולה כמו כרמלה גרוס ואגנר לא תוציא שירים חדשים? אם חיים את החיים, אז עד הסוף.
