לפני מספר ימים התארח טום הנקס ב"לייט שואו עם סטיבן קולבר". עם כניסתו לאולפן הקהל מחה כפיים בהתלהבות ועמד על רגליו לפרק זמן ארוך במיוחד. בעידן שבו כוכב הקולנוע הוא זן הולך ונכחד, נדמה כי מעמדו של הנקס מובטח. הקריירה הקולנועית המזהירה שלו החלה כפרסונת ג'יימס סטיוארט מעודכת לשנות ה-80 וה-90, והתעצבה בהדרגה לדמות האבהית והמטיבה שאיתה הוא מזוהה היום. אך המטען העשיר שאותו מביא עמו הכוכב לא תמיד עובד לטובתו, במיוחד כשהוא מאפיל על הדמות שאותה הוא מגלם. כך ב"איש ושמו אוטו" (A Man Called Otto), הדרמה הקומית בבימויו של מארק פורסטר.
"איש ושמו אוטו" - טריילר
"אוטו" הוא עיבוד אמריקאי לרומן השבדי המצליח של פרדריק בקמן "איש ושמו אובה" (2013). הספר כבר עובד ב-2015 לסרט שזכה לשבחי הביקורת, למידה של הצלחה בינלאומית, ולמועמדות לפרס האוסקר לסרט הזר. גיבור הרומן והסרט הוא אדם מבוגר, מריר וזועף, שהחליט לשם קץ לחייו, אבל הניסיון שלו להתאבד משתבש פעם אחר פעם. בהדרגה הוא הופך בעל כורחו למעורב בחייהם של שכניו. במבט ראשון הוא מעורר רתיעה, אך תכונותיו היפות הולכות ומתגלות. רולף לאסגורד, שגילם את דמותו של אובה בעיבוד השבדי, נטמע לתוך הדמות. הנקס, כמי שנושא איתו מטען חביבות הסותר א-פריורית כל דמות שלילית (אלא אם כן הוא מכוסה בשכבות איפור גרוטסקי כמו ב"אלביס"), לא יכול להתגלות כדבר שהוא ממילא מביא עימו. השינוי באישיותו של אוטו פחות משמעותי כאשר הוא הדבר הצפוי ביותר.
לביקורות סרטים נוספות:
על עיבוד הספר לתסריט הופקד דייויד מאגי, מי שהתמחה בעיבודים בעלי ניחוח מתקתק כמו "למצוא את ארץ לעולם לא" (2004) ו"חיי פיי" (2012), לפני שבועות ספורים יכולנו להתרשם מהעיבוד הלא מוצלח שלו ל"בית הספר לטוב ולרע" (2022). מאגי, בניסיונו להתאים את עלילת "איש ושמו אובה" לסרט אמריקאי, מבצע הדגשת יתר של האלמנטים דידקטיים על חשבון הערך האנושי המצוי בסיפור.
בין ניסיון התאבדות אחד לשני אוטו ממשיך לנסות לשמור על כללי ההתנהלות במתחם הבתים שבו הוא חי. בעיקרון הוא תמיד צודק – כשמדובר על רעש, על חוסר סדר, על אי הקפדה על ניקיון או על כניסה של מכוניות לא מורשות למתחם הסגור. אבל היותו האוכף הנרגן של כל אלו הופכת אותו בעצמו למטרד. הוא אדם בודד בשנות ה-60 לחייו, חצי שנה לאחר מות אשתו סוניה, שהייתה האור בחייו. בגרסה השבדית לא הייתה לאובה חריגות מנטלית, אך בגרסה הנוכחית נדמה שאוטו ממוקם על הספקטרום. תחושה שמתחזקת באופן שבו הופעתו של הנקס כוללת קמצוץ פורסט גאמפ, עם קמצוץ מדמותו חסרת הסבלנות של סוכן ה-FBI קארל הנרטי ב"תפוס אותי אם תוכל".
השינוי בחייו של אוטו נקשר להגעתם של שכנים חדשים. משפחה צעירה הכוללת בעל מגושם וחסר אונים בשם טומי (מנואל גרסיה-רולפו), אשתו ההיספנית התוססת וההריונית מריסול (מריאנה טרוינו), ושתי הילדות הקטנות שלהם. חרף חוסר הסובלנות המופגן של אוטו נראה שמריסול הופכת אותו לפרויקט שיקום רגשי עד שיהפוך לחלק ממשפחתה. ההפשרה של אוטו – מזג האוויר הקפוא הוא רקע מתמיד למעשיה זו – משפיעה גם על יחסיו האבודים עם השכנים האחרים, ועל האופן שבו הוא בוחן את חייו.
רובן (פיטר לוסון ג'ונס), החבר האפרו-אמריקאי של אוטו שהיה שותף רב שנים לניהול המתחם, הסתכסך איתו לפני שנים לאחר "ניסיון מרד" בסמכותו של אוטו. כעת רובן יושב משותק ודומם בביתו. אשתו אניטה (חואניטה ג'נינגס) נזקקת לעזרה של שכניה בגלל ניסיונה של חברת נדל"ן בשם "די ומריקה" (נשמע כמו "מוות + אמריקה") להשתלט על המתחם ולסלק אותה ואת בעלה מביתם. ישנו גם התלמיד לשעבר של סוניה שיזדקק לעזרתו אוטו. במקור הוא היה הומו ובגרסה האמריקנית הוא טרנס. הסיפור של השינוי בדמות הראשית נקשר לאפשרות התגבשותה מחדש של קהילה. הגבר הלבן והנרגן משנה את מזגו, אם לא את עורו, ובמעשיו מאפשר לקהילה זו להתקיים. מה שהיה קיים גם בגרסה השבדית מודגש עוד יותר בגרסה האמריקנית באופן שאינו סובל מעידון יתר.
חלק לא מבוטל מזמן העלילה מוקדש לזיכרונותיו של אוטו. בסרט השבדי סדרת הפלשבקים הציגה באופן יפה את מהלך החיים, הכולל גם את ילדותו ואת יחסיו עם אביו. ב"אוטו" חלק זה הושמט לטובת הדגשת מערכת היחסים של אוטו הצעיר (בגילומו של טרומן הנקס, בנו בן ה-27 של טום) עם סוניה הצעירה היפה והתוססת (רייצ'ל קלר). מערכת יחסים קלאסית של הפכים משלימים שיש בהצגתה עודף של מניפולציות רגשיות. בכך אנו מגיעים לאשם העיקרי בהיותו של "אוטו" סרט מייגע: הבמאי מארק פורסטר.
פורסטר הוא סוג של זיקית – במאי להשכיר שעושה סרטים במגוון יוצא דופן של נושאים וז'אנרים. דרמת "איכות" מחוספסת ואינטנסיבית ("מונסטר בול"), פנטזיה ביוגרפית-ספרותית מנחמת ("למצוא את ארץ לעולם לא"), קומדיה המחקה את צ'ארלי קאופמן ("מעבר לכל דמיון"), סרט ג'יימס בונד ("קוואנטום של נחמה" האיום), סרט זומבים ("מלחמת העולם Z"). איכות מרבית סרטיו נעה מהבינוני לגרוע (למעט חריג אחד לטובה - "כריסטופר רובין" מ-2018).
ב"אוטו" יש הדגמה ממצה למדי של המוגבלות של פורסטר בטיימינג קומי, את חוסר האיפוק שלו בניסיונו לחלוב תגובה רגשית, ואת טעמו המוזיקלי המפוקפק הממסגר רגעים אלו. באורך של 126 דקות הגרסה הנוכחית ארוכה בפחות מ-10 דקות מהגרסה השבדית, אבל זה מרגיש הרבה יותר מכך. בהחלט ניתן לוותר.
