אורי מור בן ה-17 חולק את חדרו ומיטתו עם אימו, מזה שנתיים. בלילות הם ישנים כשפניהם צמודות זו לזו, נדמים לרגע כזוג. האם מסרבת לישון בחדר השינה ההורי שאותו מאכלס אבי המשפחה, איש דכאוני שריח עשן הסיגריות שלו ממלא את חלל החדר ההוא ונדבק בו. בבית מתגוררת עוד אחות חיילת, המתעבת את אביה שמתנהל בבית כמו אורח לא רצוי. כן, יש משהו מטריד מאוד בתמונת האם-בן שמשרטט סרטו החדש של מתן יאיר, "חדר משלו". תמונה בעלת קונוטציות של גילוי עריות שמזכירה איכשהו את סרטו של ברנרדו ברטולוצ'י "לה לונה" (1979), שבו גילמה ג'יל קלייבורג זמרת אופרה המנהלת יחסים אינטימיים אסורים עם בנה המכור לסמים.
"חדר משלו" - טריילר
(באדיבות סרטי יונייטיד קינג)
אורי (בגילומו המפעים של גלעד לדרמן) הוא תיכוניסט שקשה לחבב. יש לו אובססיה מעיקה לשואה, הוא מאמין שאחת הסיבות לפרוץ מלחמת העולם השנייה היא משבר גיל המעבר של היטלר, ובאחת הסצנות המטרידות בסרט הוא מנסה לחטוף את משקפיו של המורה שלו להתעמלות (דרור קרן) משום שהוא סבור שזה לא מכובד שהתלמידים יראו אותו עם משקפי קריאה. הוא גם נוטה לווכחנות, טרחנות, חזרה כפייתית על טענות, ויש לו טיקים בעיניים. אין דבר שהוא חפץ בו יותר מאשר להצטרף למסע לפולין של בני שכבתו, אך בשביל זה צריך חתימה של שני הורים על מסמך ההסכמה, ואביו של אורי עזב בינתיים את הבית מבלי שאיש ידע לאן.
העיסוק בתא משפחתי פגום אפיין גם את שני סרטיו הקודמים של יאיר, "פיגומים" (2017) ו"בגרות" (2019). בשני הסרטים שימשה דמות המורה כמקור של השראה ותמיכה עבור גיבוריו הצעירים (ב"בגרות" גילם את הדמות הזו יאיר עצמו), ובשניהם פעמה התשוקה אל דמות אב נעדרת. כך זה גם בסרטו הנוכחי, שהיה מועמד לפרסי אופיר על הבימוי והתסריט המצטיינים, שמתאר את ההתבגרות בצילה של משפחה בקריסה כמאבק הישרדות השקול לזה שחווה העם היהודי בשואה. בפני אורי עומדות שתי אופציות: להיות כמו כולם או למרוד בנרטיב הדידקטי שמערכת החינוך ובעקבותיה המערכת הצבאית מציבות בפניו.
יש עוד משהו מטריד בדמותו של אורי, וזו החדירה הבוטה שלו אל פרטיותה של אחותו הבכורה (נטע רוט), שהיא כאמור חיילת ויש לה חבר קרבי שהוא הקלישאה בה"א הידיעה של מורעל על הצבא. כאשר אחותו נמצאת בבסיס, אורי פותח את המגירות שלה וסופר את מספר הקונדומים שנותרו בהן. האם זהו ביטוי אובססיבי לתשוקה כלפיה או לתסכול שלו מבתוליו? הסרט אינו מבהיר, כפי שהוא לא מבהיר דברים רבים: העניין הכפייתי שלו בשואה, וליתר דיוק בפרטים הזניחים שלה כמו, למשל, מי שילם את חשבונות הארנונה אחרי שהיהודים נשלחו מהגטאות למחנות ההשמדה. דמותו של אורי, במילים אחרות, מבטאת את הנרטיב הלאומי של הישרדות בצל השואה, ובה בעת היא לועגת לו באמצעות השאלות ההיסטוריות-לכאורה שהיא מעלה והשימוש בטרמינולוגיה צבאית בהקשרה ("משפחה של משתמטים", הוא מכנה בחיוך את הורי-הוריו כאשר הוא נשאל בצו ראשון אם יש לו קשר לשואה).
אבל הסרט נקרא הלוא "חדר משלו", וכמו סרטיו הקודמים של יאיר גם הוא עוסק בבית, וליתר דיוק בבית שאינו בית. שכן מעבר לשיח הלאומי, ישנו כאן הבית הפרטי, זה שגם בו אורי אינו חש בנוח. אדרבא, נדמה שהרגע הביתי היחיד שהוא חווה באמת הוא במפגש עם אביו (ישראל ברייט המצוין), שמתגורר בבית משרדים ומתוך הדיכאון שבו הוא שרוי מצליח לצייד את בנו בחוכמת חיים וכמו כן באטלס כיס - כן, כמו זה של פעם - שבו אורי מעיין בשקיקה. האם האטלס כה מעניין אותו, סביר שכן, או שזהו עוד ביטוי לתשוקה אל האב הנעדר שאותה הוא מנסה לממש גם דרך הקשר שלו עם המורה לספורט, רוקמן. אגב, זהו השבוע השלישי ברציפות שבו יוצא לאקרנים אצלנו סרט בכיכובו של דרור קרן (אחרי "בית" ו"טור פרידה"), שהולך ומתגלה כשחקן קולנוע מגוון ונהדר. הדינמיקה בין רוקמן ואורי מעניקה לסרט כמה מרגעיו היפים והאותנטיים ביותר.
2 צפייה בגלריה
דינמיקה שמעניקה לסרט כמה מרגעיו היפים והאותנטיים ביותר. מתוך "חדר משלו"
(צילום: איתי גמשי באדיבות סרטי יונייטד קינג)
המתח הזה שבין הבית שאינו בית ובין חובת הציות לסיפור הלאומי, הסיפור של הבית הלאומי, הוא שמעניק לסרט את עוקצו ותבונתו. שכן "חדר משלו" (השם הוא פרפרזה על ספרה המפורסם של וירג'יניה וולף, "חדר משלך", שבו היא טוענת, בין היתר, שאישה צריכה כסף וחדר משלה כדי לכתוב ספרים) הוא קודם כל סרט חכם מאוד בצד היותו תיאור כואב ומדויק כל כך של התבגרות ישראלית. החדר משלו שבכותרת אינו רק ביטוי לפרטיות שכל מתבגר זקוק לה ושבאה, ובכן, לידי ביטוי בצורך בחדר משלו (סרטים כמו "הווידיאו של בני" של מיכאל האנקה סיפקו תיאור לא כל כך מרנין של הדברים שקורים בחדרו של מתבגר); בהקשר של אורי, זהו גם הצורך להיות בעולם נטול הורים, שבתפיסתו אינם אלא נטל על התפתחות כישורי ההישרדות של בניהם.
דווקא דמותה של אם המשפחה, שאותה משחקת ירדן בר כוכבא, נותרת מעט עמומה. לא לגמרי ברור מהו הרקע לתגובה הקיצונית שלה, לשהות שנתיים בחדרו ובמיטתו של הבן, והאם היא עצמה לא מבינה שזהו לא דבר תקין, בלשון המעטה. נדמה כאילו מערכת היחסים הזו נתפסת כבר כשגרה, וגם אם מבחינה דרמטית יש בזה משהו נכון - עדיין, זה מותיר את הדמות שלה תמוהה. גם הבחירה שלה לצאת לעבוד במה שנחשב לעבודה של סטודנטים, אפילו תיכוניסטים, מעידה אולי על כך שדמותה בעייתית, לא פחות ואולי אף יותר מזו של האב שעזב והותיר אחריו, כמו להכעיס, כלב שעושה את צרכיו בבית. מה הפלא על כן ש"חדר משלו" מציג בפנינו את אחת מדמויות המתבגרים היותר מקוריות שראינו בקולנוע הישראלי? זהו סרט שקט ומופנם, כגיבורו, וכמוהו נטול שמץ של דידקטיות.
