השנה היא 1943. מלחמת העולם השנייה גייסה את הגברים האמריקנים אל החזית והשאירה אחריה ואקום בשלל טריטוריות, כולל ליגת הבייסבול שעומדת בפני איום סגירה בהיעדר שחקנים. איש עסקים שמשקיע בליגה מנסה לעשות את מה שעשתה הכלכלה האמריקנית כדי להחזיק את הראש מעל המים: להעסיק נשים במקום בו חסרים גברים. הוא מגייס שחקניות בייסבול בפוטנציה ומקים את ליגת הנשים המקצוענית הראשונה בענף.
ליגה משלהן - טריילר
(אמזון פריים)
אלא שמה שנראה כמו יומרנות פמיניסטית הוא בסך הכל ניסיון נוסף להציל את הכסף של אותו איש העסקים. הציפייה היא שהקהל שימלא את היציעים לא בהכרח יגיע לצפות בספורט מקצועי ואיכותי, אלא פשוט יגיע לצפות בנשים - וחס וחלילה לא מדובר בנשים גבריות מדי - כסוג של בידור. זה אומר שהנשים משחקות בחליפות חצאית, מאופרות היטב לפני המשחק ואף מודחות מהקבוצה אם הן אינן 'נשיות מספיק'. הכרוז שמציג אותן דואג לדווח לקהל על תחביביהן העדינים ועל שאיפותיהן להינשא.
3 צפייה בגלריה
הנשים משחקות בחליפות חצאית, מאופרות היטב לפני המשחק ואף מודחות מהקבוצה אם הן אינן 'נשיות מספיק'. מתוך "ליגה משלהן"
(צילום מסך)
אם השיר הזה נשמע לכם מוכר זה בגלל שהסדרה החדשה של אמזון, "ליגה משלהן", מבוססת על סרט עם אותו השם משנת 1992, בו חברו מדונה, טום הנקס וג'ינה דייויס לספר את סיפורה של ליגת הבייסבול הנשית בארצות הברית. הרעיון הזה נפרט לאורך שמונה פרקים של דרמה תקופתית, שיצרו וויל גרהאם ואבי ג'ייקובסון ("ברוד סיטי"). ג'ייקובסון גם משחקת באחד התפקידים הראשיים - ומגלמת את קרסון שו שנמלטה מהעיירה שלה ברגע שהבינה שבעלה חוזר מהמלחמה, שכן שהחזרה שלו תסתום את הגולל על החלום שלה לשחק בייסבול מקצועי.
עוד במדור טלוויזיה:
שו פוגשת בגרטה גיל (דארסי קארדן, "המקום הטוב") ובנשים אחרות, ופה ושם דרכה מצטלבת עם מקסין-מקס צ'פמן (שנטה אדאמס), חובבת מחבטים מוכשרת להפליא נוספת שאיתרע מזלה להיות לא רק אישה - אלא גם שחורה, שילוב חסר מזל בהתחשב באפשרויות הדלות שעומדות בפניה בשנות ה-40. אפילו מקבוצת הנשים של רוקפורד פיצ'ס היא מסורבת, ונאלצת להשתחל במרמה לקבוצה הגברית של מפעל הפלדה המקומי.
"ליגה משלהן" היה סרט מקסים ששרד את שיני הזמן, וג'ייקובסון משווה ומעלה אותו עם קו עלילה נוסף ועדכני להפליא: לא מעט משחקניות הבייסבול הן לסביות, והן מתנהלות בבועה שיצרו לעצמן. זה אומר שלל פלירטוטים ומערכות יחסים חשאיות וחשאיות פחות, בתוך הקבוצה ומחוצה לה, וגיחות לבר לסביות חשאי שמנהלת רוזי אודונל, ששיחקה גם בסרט המקורי. "ליגה משלהן" מלהטטת בין ייצוג מהימן למדי של התקופה מבחינת קיפוח הנשים והאפליה הגזעית הבוטה, שמייצג קו העלילה של מקסין, ובין המודעות הפמיניסטית והידיעה הבוטחת, שהיחס שהן נאלצות לספוג הוא לא הוגן ולא מתקבל על הדעת. או אם תרצו, נשים עם מודעות של Me Too שמתמרנות את חייהן בשנות ה-40, סטייל "גברת מייזל המופלאה" - פער שהצופה יאלץ למצוא דרך לגשר עליו אם ירצה להתמסר לסדרה.
רוב הסיכויים אגב, שהצופה ירצה להמשיך. "ליגה משלהן" נעה על המסילה המוכרת של דרמת ספורט, כלומר, קבוצה שמתקדמת כנגד כל הסיכויים ובסוף אולי גם מנצחת. אבל במקביל היא מגישה לצופה שלה עולם רגשי עשיר, מערכות יחסים נוגעות ללב בלי פומפוזיות, והדמויות שלה מעניינות באמת, בפני עצמן, ולא רק כשליחות של אג'נדה מנוסחת יתר על המידה. הדמות של ג'ייקובסון, שפותחת את הסדרה בקריאת ספר של ג'יין אוסטן על הרכבת שתיקח אותה לשיקגו למיונים, מתקלפת לאיטה וכובשת את הצופים.
אתם רוצים שהפיצ'ס ינצחו. לא רק את המשחק אלא גם את התקופה, את הנורמות, את הכבלים החברתיים. מה שהוא לא יותר מהזדמנות לרווח כספי עבור איש עסקים או מקפצה חזרה לתחום עבור מאמן הקבוצה, שרואה בשחקניות בדיחה - עבור הנשים האלו הוא לא פחות מחלום אסור שהופך למציאות, והן חייבות לשלם מחיר לא קטן כדי לאפשר לו להתרחש. את כל היופי הזה משרתים דיאלוגים נהדרים, משחק מדויק ופוטנציאל מצוין לעונה שנייה, אם תהיה כזאת. גו פיצ'ס.
