לא פשוט להיות במאי ישראלי בימים אלה, כשכקהילת הקולנוע העולמית ברובה המכריע רואה במנהיגי המדינה, נציגיה ואמניה מוקצים ומצורעים על רקע המלחמה בעזה. בשלב זה, החרם על סרטים מתוצרת הארץ אינה מוצהרת כמו במקרה של רוסיה למשל, אולם פחות ופחות פסטיבלים בינלאומיים מזמינים יצירות כחול-לבן לתוכנית שלהם, חלקם אף פולטים אותם בדיעבד מחשש לכאבי ראש מיותרים בדמות הפגנות ומחאות. לכאורה הפתיחות המוגברת לדרמות וקומדיות שמסומנות כיהודיות מפתיעה, הרי המארגנים אמורים להיות "אנטישמיים" (והם לא). התופעה הזאת קצת פחות מפתיעה בארצות הברית בה הקהילה היהודית נחשבת לפלח השוק היציב ביותר של קהל רוכשי כרטיסים של הקולנוע העצמאי שהולך ומידלדל באופן כללי. אין פלא, אם כך, שאירוע שנועד למטרות רווח, כמו פסטיבל טרייבקה שבמנהטן, מאכלס השנה לא פחות מחמישה סרטים כשרים למהדרין. למרות כל ההפגנות הפרו-פלסטיניות בעיר, ניו יורק היא סביבה טבעית ליהודים. בטוחה יותר משנדמה. אפילו בתקופה הנוכחית. הנה תראו, אפילו הדרמה הישראלית "קרוב אליי" של תום נשר הוקרנה שם בבכורה.
"טיול שורשים" - טריילר
תום נשר מוכרת כבתו של אבי נשר, מהאהובים בקולנועני ישראל, אולם למרות הקשר המשפחתי ומשלח היד המשותף, הבמאית הצעירה לוקחת בסרטה הראשון כיוון תכני וסגנוני שונה לחלוטין. חסכוני, צנוע ואינטימי יותר, מהוקצע פחות. בקטע טוב. דרמת ההתבגרות הזו מטפלת בעדינות ראויה להערכה בדמות סוערת, רועשת שמבקשת להיות גדולה מהחיים. יותר מתמיד כשהיא פוגשת את המוות. העלילה נובעת ממות אחיה ארי נשר בתאונת דרכים בספטמבר 2018, זמן קצר אחרי שחגג את יום הולדתו ה-17. האסון הנורא היה לטרגדיה לאומית, והציבור כולו חיבק באהבה את המשפחה האבלה. בבכורת הבימוי שלה נשר נשאבת לחוויה האישית שלה דרך הדמות הראשית, אישה צעירה וכריזמטית, שמופיעה בשלל צבעים עזים בשיער, בביגוד ובאיפור. הם זרחניים וצעקניים, אולם הזעקה שלה באה דרך גוונים שונים של רגשות.
עדן (בגילומה של ליה אללוף) היא פארטי גירל בלתי מרוסנת. חיבתה לחוויות לסנסציות קיצוניות נחשפת כבר בסצנה הראשונה, כשהיא יוזמת את "חטיפת" אחיה הצעיר נתי כדי לחגוג את יום הולדתו במסיבה לילית פרועה שלא תישכח לעולם. למחרת בבוקר היא מגלה שהאירוע שארגנה אכן ייזכר לעד: נתי נהרג בתאונת דרכים באישון לילה אחרי שהתגנב בחשאי הרחק מהמסיבה הלא מתוכננת. המזל הטוב הפך למזל רע. מן הסתם עדן היא בת דמותה של הבמאית, אבל היא לא מנסה לשחזר את הנסיבות האובייקטיביות של הטרגדיה המשפחתית שלה. אפילו הנהג הדורס לא מוזכר. ב"קרוב אליי" היא צוללת לחוויה האישית שלה, דרך המערבולות הרגשיות אליהם נסחפה, ועד לקרקעית. לא מן הנמנע שהעבודה על הסרט היפה הזה הציפה אותה חזרה לפני הים. כדי שתוכל לנשום.
היומיום הסוער של עדן, שהוא בעצם לילה-לילה, מרמז על היותה בעלת תסמונת אישיות גבולית בעלת תיאבון בלתי ניתן לשובע להרפתקאות. היא נעה תדיר בין שיאים מזויפים לנקודות שפל מוכחשות. התגובה המיידית שלה למות אחיה האהוב היא לצאת לבלות עד כלות. הפורקן של ריקודים במועדון, רווי אלכוהול וסמים, מספק לה נחמה רגעית, והיא מנסה למתוח אותה באמצעות מפגשים מיניים פרועים עם גבר נשוי (שלומי שבן). על התא המשפחתי המפורק שלה עליו ויתרה מראש (נטע גרטי כאם המעורערת, ויעקב זאדה דניאל כאב המרוחק). היא יכולה למצוא תחליף אב בדמות המאהב המבוגר ממנה, אבל לא מצליחה למלא את החלל שנפער לפתע בחייה. תחליף האח הוא היא עצמה, כשהיא עוטה על עצמה את דמותו, לובשת את הבגדים שלו וחותרת למפגש עם החברה הסודית שלו מאיה (דאריה רוזן).
היחסים בין השתיים, האחות המוגזמת ובת הזוג הביישנית, מתהדקים ומעמיקים. קצת יותר מדי. מאיה ההססנית ניזונה מהטירוף של עדן, שבעצמה רואה בחברתה החדשה מצבה חיה לאחיה. נשר מציעה פיתוח מעניין של תמות מוכרים מהקולנוע הישראלי של עיבוד אובדן, בעיקר בהתמודדות עם שכול משדה הקרב. הסרט נע תדיר בין הסוער לאינטימי, בין הגרנדיוזי לעדין, ואללוף הכריזמטית והנועזת (הופעתה כוללת עירום) היא הקטר שמוביל את רכבת ההרים הזאת. לא פעם בקצב מוגבר. חלק מהרגעים שהיא חולקת עם רוזן יוצאים מאיזון וגולשים מהטון לאובר-דרמטיות. אבל כמכלול, "קרוב אליי" הוא יצירת ביכורים מרשימה של במאית מבטיחה, שלא חוששת להיות כנה וחשופה כפי שהיא נועזת ועצמאית במנותק מסיפור המקור המשפחתי ומהמורשת הקולנועית של אביה.
הצד הקליל של היהודית האמריקנית
כמו בסרטה של נשר, גם האירוע המחולל של "בין בתי התפילה" (Between the Temples) שביים נתן סילבר הוא מוות טרגי. ביצירה העצמאית התמהונית שהוקרן לראשונה בסאנדנס, ג'ייסון שוורצמן מגלם חזן שהתאלמן ואיבד את קולו. כשאישה מזדקנת (קרול קיין) פונה אליו בבקשה להכין אות לבת מצווה מאוחרת שהיא מעוניינת לחגוג, הוא מוצא משמעות חדשה לחייו. הסרט עורך את הבכורה הניו יורקית שלו בטרייבקה, ונע בין דרמה לקומדיה מתוך החנפה לקהל יהודי, וציפייה להצלחה קופתית בדומה ל"גולדה", "נפש אחת" ו"שבועתה של אירנה". כך גם במקרה של "טיול שורשים" שביימה ג'וליה פון הולץ והוקרן לראשונה בפסטיבל ברלין, ובו מסע שורשים חמוץ-מתוק בפולין בהשתתפות עיתונאית יהודיה (לנה דנהאם) ואביה ניצול השואה (סטיבן פריי).
עלילת "שבת רעה" (Bad Shabbos) שהוקרנה בבכורה עולמית בטרייבקה, מתרחשת במהלך ערב שבת מטורלל אחד שמחניף לקהל יהודי. קומדיית המצבים של דניאל רובינס רוויה ביידישקייט, לא מעט סטיגמות, והמון הומור עצמי ברוח נוירוטיות האופיינית, והיא עושה קציצות כשרות ולא כשרות מהמסורת היהודית ומצוותיה. אירוע שמתחיל בקידוש ייגמר בקדיש, ובין לבין אנו עדים לתגובת שרשרת סביב השולחן הערוך, על מפתן הדלת וגם בשירותים. לקראת חתונתם הקרובה, דיוויד (ג'ון באס) ואהובתו הנוצריה מג (מייגן לת'רס) מגיעים לארוחת שישי. האמא המגוננת (קירה סדג'וויק) מתקשה לקבל את השיקסע טובת-הלב, ואילו הבן הצעיר אדם (תאו טפליץ) מתקשה להשלים עם בחירת אחותו (מילנה ויינטרוב) לחלוק את חייה עם גבר יהודי, אבל מניאק (אשלי צוקרמן, "יורשים"). תעלול ממזרי שהוא יוזם מסתיים במותו הגרוטסקי של הגיס לעתיד, שהפך לחלק מן העבר.
ככל שהעלילה מסתבכת, כך בני המשפחה ההיסטרים מתקשים להתמודד עם הסיטואציה שיצאה משליטה ועלולה להוביל את כולם או את חלקם לכלא. רגע לפני החתונה. כדי להיחלץ מהברוך שנפל עליהם הם משקרים, ממציאים מצוות שלא כתובות בתורה או בשום מקום, ומעוותים את ההלכה בהתאם. בסופו של דבר מי שמחלצים אותם מהצרות הם הגויים בחבורה, אותה השיקסע קרת-הרוח, וגם הדורמן האפרו-אמריקני (הראפר מת'וד-מן). רובינס מרשה לעצמו לעשות מניפולציות משעשעות למורשת היהודית הארכאית ונהנה מהופעות מוצלחות של שחקנים מוכשרים כמו סדג'וויק ודיוויד פיימר. איכשהו, העובדה שההיכרות הראשונית שלנו עם אדם הצעיר נעשית כשהוא לובש חולצת צה"ל ומתאמן לקראת גיוס עוברת באופן טבעי. גם אם היא עלולה לגרום לאי-נוחות אצל האנטי-ישראלים בקהל. מצד שני אלו הצופים היהודים שעשויים להתרגז בגלל החוכא ואיטלולא שנעשית במורשת ועידוד תופעת ההתבוללות.
שבת מלכה
הגמישות שנדרשת בהלכה, לפחות לפי הגרסה הנוקשה שלה שנכפית על בני העם היהודי על ידי האגף החרדי שלו, עומד במרכז הסרט התיעודי "מלכת שבת" (Queen Sabbath) של סנדי שמחה דובובסקי. הדוקו שצולם לאורך שנים, מלווה את הרב עמיחי לביא-לאו, בן דודו של הרב הראשי האשכנזי לישראל דוד לאו, ונצר למשפחת רבנים ענפה ורבת-תהילה (38 דורות של רבנים מהמאה ה-11, כך נטען). יציאתו מהארון היתה בגדר חריגה מהשושלת המכובדת שלו, ופעילותו בקהילה הלהטב"קית היהודית כמנהיג רוחני ופוליטי, היא כבר בגדר התרסה של ממש נגד הממסד האורתודוכסי, ובמידה רבה נגד בני משפחתו. "המעשים שלי הם בגידה. אני מדמיין את עצמי דרך העיניים של סבי, או מנקודת המבט של הרבנים האחרים שרואים בפעילות שלי חריגה. אני מתנגד לאחיזה שלהם", הוא מצהיר.
לביא-לאו שנולד וגדל בישראל, מספר כיצד אירוע תפילה בהשתתפות נשים וגברים בסמוך לכותל בשנות ה-80 עיצבה את התפיסה הביקורתית שלו את הדת. התקפה אלימה מצד אברכים, והגיבוי שנתנו להם השוטרים, העלתה בו תהיות לגבי דורסנות האורתודוכסיה. מאז החל במחאה נגדה, תחילה בתמיכה נשות הכותל, ובהמשך בהקמת בית מדרש לקהילה הגאה. הוא מספר על המשבר הקיומי שעבר עליו אחרי שנחשף כהומוסקסואל ללא הסכמתו במאמר עיתונאי ב-1993. בעקבות כך עזב לניו יורק ונקלט בקבוצה קווירית בשם "הפיות הרדיקליות", שסוגדת לפגאניות. "גיליתי את עצמי, איך להיות קוויר וגם מאוד רוחני בו זמנית", הוא מספר. בהשראת חבריו החדשים יצר את "הדסה גרוס", דמות גרוטסקית של אלמנה יהודיה אורתודוכסית ממוצא הונגרי.
הדמות של לאו-לביא מרתקת, ובין אם מסכימים עם הרעיונות הפרוגרסיביים שלו או לא, הכריזמה שלו, ומנהיגותו האמיצה מעוררת השראה. במאמץ להישאר מחובר למקורותיו, הוא ייסד את תוכנית Storahtelling, סדרת אירועים תיאטרליים, ובהם עיבוד דרמטי פרפורמטיבי לסיפורי התורה. למרות הרעיון שניסח על פי אמנים הם רבנים, הוא פונה בהמשך למסלול תורני מוסדר יותר במסגרת הסמינר התיאולוגי היהודי בניו יורק (JTS). הצעד הזה נתפס בתמיהה מצד חלק מחבריו הפרוגרסיבים בקהילה הגאה, אבל הוא מתעקש להשיג הסמכה רבנית רשמית כדי להשפיע מהמרכז לדבריו. עם זאת, הפעילות שלו כרב, ובמיוחד זאת המאפשרת נישואין חד מיניים ובין יהודים לגויים מהווה חריגה קיצונית עד כדי כך מהמקובל שהוא נאלץ להתפטר מחברותו במועצת רבנים קונסרבטיבים מקומיים. למרות זאת, הוא ממשיך בשלו, למגינת לבו של אחיו הרב בני לאו: "שלא יתחבא בארון. ארון זה מוות. רב הוא מנהיג. אבל מה הגבולות?".
לא בטוח שיש גבולות ברורים על פי תפיסת לביא-לאו, אבל הוא מכיר בכך שיש צורך בחוקים כתשתית אמונית והוא פועל על פיה אבל במנותק מהפרשנות האורתודוכסית ומתעקש להגמישה בהתאם לרוח התקופה. הוא מזהיר שהיהדות כפי שאנו מכירים אותה עומדת להפוך לשמרנית מאי פעם, חרדית ובעלת אידיאולוגיה ימנית, שמקדשת את המלחמה על פני שלום. ממקום זה הוא גם יוצא לפעילות פוליטית למען הפלסטינים ונגד מדיניות ממשלת ישראל. דובובסקי מכניס את השיח הפוליטי לסרט עם קטע מנאום של בנימין נתניהו על רקע מבצע צוק איתן ב-2014 כשהוא משלהב מפגיני ימין. "בשכונה שלנו אין מקום לחלשים. את החלש תוקפים ועם החזק לא מתעסקים. זה כלל בטבע", הוא קובע.
5 צפייה בגלריה
גילה איך להיות קוויר ובה בעת מאוד רוחני. מתוך הסרט "מלכת שבת"
(באדיבות Tribeca Festival )
ואילו בצד השני של העולם, ברחובות מנהטן, לביא-לאו מתועד כשהוא מתעמת עם מפגינים פרו-ציונים כשהוא אוחז בשלט הקורא לגילוי חמלה לקורבנות בעזה. כך גם תשע שנים לאחר מכן כשהוא מבקר בישראל ב-7 באוקטובר. קטע שהוכנס ברגע האחרון לסרט. "אני חי את הכאב של אחי הישראלים", הוא אומר כשהוא מתבונן בכרזות החטופים, "אבל הטראומות והרצון בתחושת ביטחון לא מצדיקים הרעבה והרג של רבבות פלסטינים". לצד קריאה לעסקה להשבת החטופים ולהפסקת אש הדדית ותמידית, הוא שואל איך אפשר לחזור למורשת היהודית המקורית, זו שמחפשת אחר שלום. זו שבמקום להתמסר לעבר מתוך כוונה להחזיר עטרה ליושנה, מעדיפה לצפות קדימה ולהתמסר לעתיד טוב יותר, ולשבור את מחזוריות המלחמה כחלק ממשפחת האנושות ולמען הדורות הבאים. חזון שנראה מופרך בימים אלה, אבל לא מופרך יותר מהדמות המורכבת של מלכת השבת.
