מאז שהייתה בת 16 חני פירסטנברג מחלקת את חייה בין ישראל לניו יורק. זה כולל הרבה נסיעות הלוך ושוב, אבל זה גם מצב נפשי. יש לא מעט ישראלים כמותה ועבור רובם זה בסופו של דבר לימבו בלתי נמנע - לא לגמרי שייכים לפה ולא לגמרי שייכים לשם. המקרה של פירסטנברג קצת שונה. למרות שכפי שהיא אומרת, "ישראלים יגידו שאני נורא אמריקאית ואמריקאים יגידו שאני נורא ישראלית", היא מצליחה להרגיש גם וגם בלי שום לימבו באמצע, אולי רק במקרים שבהם היא שוכחת מילה גם בעברית וגם באנגלית. יש לה שני בתים נפשיים, וחייה עשירים ומלאים יותר בזכות זה. אבל כשמזכירים לה את הצירוף "7 באוקטובר", אפשר לראות דרך העיניים המתמלאות דמעות כי ללב יש דעות משלו בנושא. "אני יכולה לדבר שעות על הכול", היא אומרת בקול חנוק אחרי שתיקה ארוכה, "אבל פה איבדתי את המילים".
"המסך הירוק" - טריילר
(באדיבות The Network)
את מרגישה שיותר קשה להיות ישראלית ויהודייה בניו יורק עכשיו?
"אני לא מרגישה אנטישמיות ולא פוחדת להיות כאן. אני כבר מזמן לא בקולג', גרה בסביבה תומכת ולא חוששת לדבר עברית בסאבוויי. הבת שלי מדברת איתי רק עברית כי היא לא רוצה שאנשים יבינו מה היא אומרת, אז לא, לא קשה כאן. הקושי האמיתי היחידי הוא המצב עצמו. כל מה שאנחנו אולי עוברים פה כל כך קטן ליד מה שקורה לאנשים בארץ, זה מרגיש לי כמעט לא ראוי לדבר על עצמי ועל איך אני עוברת את התקופה הזו בניו יורק".
שקלת לנסוע לישראל?
"בשלושת החודשים הראשונים אחרי 7 באוקטובר חשבתי כל הזמן לעלות על מטוס, ואם לא הייתה לי ילדה כאן גם הייתי עושה את זה. בתקופות כאלה את פשוט רוצה להיות עם האנשים שלך, שעוברים משהו דומה ואת לא צריכה להסביר למה את מסתובבת עם עיניים בוכות כל היום. אולי בגלל הזהות הכפולה הזו שלי, קרה לי בדיוק ההיפך עם הקורונה".
תסבירי.
"בניו יורק עברנו את קוביד באופן שונה לגמרי מהרבה מקומות בעולם ובטח מישראל. לנו זה היה אירוע מאוד משמעותי בחיים, טראומה אמיתית שלאנשים בארץ אולי קשה להבין. כולם סביבי היו חולים, אנשים שאני מכירה כמעט מתו, היינו בתוך סרט אפוקליפטי עם אווירה קבועה של מוות באוויר. לא פתחתי חלון במשך תשעה שבועות. אמרתי שאם זה מה שאני צריכה לעשות כדי לשמור על המשפחה שלי, אז זה מה שאעשה. אני זוכרת את היום הראשון שבו שוב פתחתי את החלון והרגשתי אוויר. הבנתי שעד אז לא באמת הערכתי כמה אוויר זה דבר מדהים. כיוון שלא ידענו מתי ייפתחו בתי הספר, החלטתי שאני חוזרת לארץ לשנה ורשמתי את הבת שלי לבית ספר בישראל. נחתתי לבידוד של שבועיים, ואחרי עוד שבוע החלטתי שאני קונה כרטיס חזרה לניו יורק".
למה?
"כי לא הייתי מוכנה לזה שבישראל עוברים את הקורונה אחרת לגמרי. אני מגיעה לארץ כל קיץ לחודשיים וזה תמיד כיף ויוצאים ומבלים, אבל עכשיו הייתי צל של עצמי. הייתי בטראומה ממה שקורה בניו יורק, הייתי בתוך משבר זוגיות שהסתיים מאוחר יותר בפרידה מבעלי. הייתי פגיעה לגמרי. במצב כזה את רק צריכה טריגר קטן, ובשבילי זה היה הקטע שלא עטו מסכות בארץ. אנשים לא הבינו למה אני בכזו היסטריה סביב המסכות, זה נראה להם פסיכי. אז פה היה עוד מקרה של לרצות להיות עם אנשים שמרגישים כמוני ועוברים את מה שאני עוברת, אבל הפעם בניו יורק".
"נולדתי פמיניסטית מבלי להבין מה זה בכלל"
בכל פעם שהחיים מחליטים להציק לחני פירסטנברג (44), מגיע המשחק, הדבר שהיא הכי אוהבת בעולם - כמובן חוץ ממיה בת ה-10 - ונותן לה יד. זה גם מה שקרה בשיא ייאוש הקורונה. "לא ידענו אם עדיין יש לנו בכלל מקצוע", היא נזכרת, "ויום אחד ארם רפפורט התקשר והציע לי תפקיד בסדרת טלוויזיה. זה היה מין רגע של 'וואו, הנה משהו נורמלי קורה'. ממש זריקת חמצן".
רפפורט ביים לפני כמה שנים לנטפליקס את John Leguizamo's Latin History for Morons, מופע היחיד המצוין של השחקן המצוין עוד יותר ג'ון לגוויזמו, שבו הוא מפרק בזה אחר זה סטריאוטיפים לטיניים. עכשיו הציע רפפורט לפירסטנברג לגלם את אשתו של לגוויזמו בסדרת טלוויזיה מאוד פוליטית.
"המסך הירוק" (שזמינה לצפיה בשירות ה-yes של VOD) מתרחשת בשנות ה-50 האפלות בארצות הברית. תקופה של דיכוי גורף כלפי כל מי שאינו גבר לבן: נשים, שחורים, מהגרים וילידים אמריקאים. במרכז הסיפור עומד גורדון רוג'רס, סוכן FBI, מהגר לטיני שטובע בשנאה עצמית ומעמיד פנים שהוא לבן, ועושה דברים נוראים גם למהגרים שבאו אחריו וגם לילידים אמריקאים. הוא נשוי למייבל שפעם הייתה טייסת בצבא ארצות הברית, לא פחות, ועכשיו היא עקרת בית משועממת ומדוכאת. הזוג מאמץ ילדה, ששניהם לא ממש אוהבים ושלא אוהבת אותם. הדברים מסתבכים כשמייבל מבינה שבעלה אדם רע, ונורת ה-badass שכבתה מזמן נדלקת אצלה מחדש. כיוון שמדובר בשנות ה-50 בארצות הברית, יש פה גם כמובן פאניקת חייזרים. "המסך הירוק" מנסה לומר הרבה על דברים חשובים, בהצלחה חלקית למדי, אבל היא משוחקת מצוין ופירסטנברג פורחת בדמות שכמו נכתבה בשבילה.
6 צפייה בגלריה
"רגע של 'וואו, הנה משהו נורמלי קורה'. ממש זריקת חמצן". חני פירסטנברג, מתוך "המסך הירוק"
(צילום: באדיבות yes)
"אני נולדתי פמיניסטית מבלי להבין מה זה בכלל", היא אומרת, "אמא שלי תמיד אמרה שאני מוזרה. הפמיניזם בער בכל מה שעשיתי גם בלי שידעתי מה זה. אז כשארם דיבר איתי על הדמות הזאת שצריכה לדכא את כל מה שהיא, זה הפעיל אצלי את כל הכפתורים. גם מערכת היחסים החולנית שלה עם הדמות של ג'ון עניינה אותי. בנוסף משכו אותי כל האמירות החברתיות והעיסוק בימים באמת אפלים, כשממשלת ארצות הברית הוציאה ילדי ילידים-אמריקאים מהבית כדי שאפשר יהיה לקחת להם את האדמות. כל זה התחבר לכך שהייתי באמצע הקריסה של החיים, וזה היה מין חבל הצלה כזה".
אחת ממערכות היחסים המעניינות בסדרה היא בין מייבל לבתה היחידה. לך יש ילדה אחת. עד כמה עובדת החיים הזו עזרה לך?
"אנשים אוהבים להגיד ששחקנים הם שקרנים טובים, אבל אני שקרנית נוראית. העבודה שלנו היא למצוא אמפתיה בכל דמות, לא חשוב כמה היא רחוקה מאיתנו, אבל להיות אמא מאוד עוזר לי. רציתי להיות אמא בגיל צעיר, ובסוף זה קרה לי רק בגיל 34, כמעט 35. הכרתי המון שחקניות, יותר בארצות הברית מאשר בישראל, שלא רצו ילדים עד שהקריירה שלהן תתייצב. נשים שפחדו שהאמהות תפגע באמביציה שלהן. אני אף פעם לא התחברתי לזה. תמיד הרגשתי שכאמא אהיה שחקנית הרבה יותר טובה. התחושה הזו שפתאום יש מישהי שאת אוהבת בלי תנאים ויותר חשובה לך מכל דבר בעולם, הפעילה שריר רגשי שלא הכרתי קודם. אני רוצה שהבת שלי תהיה גאה בי וגם להראות לה שצריך לחיות כאילו אין מחר ולא לפחד. אז להיות אמא רק עזר לי במקצוע, מכל בחינה".
איך הייתה העבודה עם ג'ון לגוויזמו?
"נהדרת. הוא שחקן כל כך טוב וכל סצנה איתו הייתה גם אתגר וגם כיף. צילמנו בתקופה מאוד פוליטית, כמה שבועות אחרי הבחירות של 2020, אז דיברנו רק על זה כל הזמן, וג'ון עצמו אדם מאוד פוליטי. כל יום התחיל בשיחות על החדשות, וזה גם הפעיל אותנו, הרגשנו שחשוב לצלם כזה סיפור דווקא אז. לקח הרבה זמן עד שהסדרה סוף סוף יצאה לעולם, כי בכל פעם קרה משהו אחר. זה בכלל מרגיש כאילו ארבע, אפילו שמונה השנים האחרונות, הן שנה אחת איומה ובלתי נגמרת".
6 צפייה בגלריה
"כל סצנה איתו הייתה אתגר וכיף". ג'ון לגוויזמו, מתוך "המסך הירוק"
(צילום: באדיבות The Network)
אפשר להאמין שאתם זוג נשוי, ואפשר להאמין שאתם מנהלים מערכת יחסים חולנית. יש לך משיכה לדברים קצת אפלים.
"כן, זה נכון. הדבר הראשון שאהבתי בקולנוע היו סרטי אימה. 'הניצוץ' זה סרט הילדות שלי. ראיתי אותו שוב ושוב, הייתי עושה עם חברים סרטים דפוקים".
ההורים לא דאגו?
"גדלתי בבית מאוד מחבק, מחזק ובריא נפשית והורים שנתנו לי חופש. אני זוכרת שבגיל של מיה הייתי באה הביתה כל יום עם תלונה אחרת על איך שמתייחסים לבנות בבית הספר, אז אבא אמר לי, 'לכי לדבר עם המנהלת'. וכך יצא שכל כמה שבועות הלכתי לפגישה עם המנהלת. אמא שלי תמיד אמרה לי, 'אני יודעת שגם אם אשים אותך באמצע שום מקום, את תסתדרי'.
"הייתי הרבה יותר זו ששרה את 'דרכנו' מאשר זו ששיחקה את לילך"
פירסטנברג - חביבה, דברנית ומעיין של רגשות - הייתה תינוקת כשהוריה החליטו לעבור מישראל לארצות הברית. "אמא שלי גדלה בלוס אנג'לס, אבל רצתה להיות שחקנית בישראל כי היא הייתה ציונית אמיתית", היא מספרת, "למדה עברית, עלתה לישראל לבד בגיל 18, הצטרפה ללהקה צבאית, התחתנה". המשפחה עזבה אחר כך לניו יורק, וחזרה כשחני הייתה בת 16. "ההורים שלי ראו את הסכם אוסלו, חשבו שיהיה שלום והחליטו שחוזרים. הגענו ארבעה חודשים לפני רצח רבין".
איזה הלם.
"כן, הרגשתי ישראלית מאוד מהר. לא רציתי להיות שם. אחרי שנה חזרתי לניו יורק לבד, לפני עוד סיבוב חזרה לארץ. התגעגעתי מאוד למשפחה".
היא הלכה ללמוד משחק ב"בית צבי" כשהיא יודעת מעט מאוד מלים בעברית והתפרנסה ממלצרות. בין שנה א' ל-ב' בבית הספר, נכנס לבית הקפה שבו עבדה איתן צור, מיוצרי "החמישייה הקאמרית". היא הגישה לו קפה והוא הציע לה תפקיד בסדרה דרמטית בהשתתפות חברי החמישייה. באמת שאין הרבה המחשות טובות יותר ל"מקרה שיקרה אם אפשר במקרה". "הבורגנים" הייתה סדרה אדירה; פירסטנברג, שגילמה את לילך, חברתו הצעירה מאוד של דב נבון, גנבה כל סצנה והפכה כוכבת אינסטנט. "זה היה עולם אחר לגמרי", היא נזכרת, "לא היו אז הרבה סדרות. 'הבורגנים', 'שבתות וחגים', 'פלורנטין', זהו בערך. אז באמת היה כזה וואו".
בעונה השניה של "הבורגנים" היא גם הקליטה, יחד עם שרית וינו-אלעד, את שיר הנושא של הסדרה, ביצוע אייקוני ל"דרכנו" של דני בסן. כל כך אייקוני, שפירסטנברג קצת ברחה מהארץ בגללו. "השיר הזה תפס כל כך הרבה נפח", היא נזכרת, "הייתי הרבה יותר זו ששרה את 'דרכנו' מאשר זו ששיחקה את לילך. גם השיר עצמו לגמרי יצא מהקשרו, פתאום הפכתי לאיזה סמל של ימי האינתיפאדה השנייה. הייתי מאוד צעירה והכול היה לי מאוד מבלבל. במשך שנים לא יכולתי לשמוע את השיר, אבל היום אני צוחקת על זה. הגיל עזר לי מהבחינה הזו. את עושה אומנות, מוציאה אותה לעולם ואז היא של הקהל. מה שהקהל עושה איתה לא בשליטתך ולא צריך להיות בשליטתך".
ב-2004 זכתה פירסטנברג בפרס אופיר על תפקידה ב"מדורת השבט" הנפלא של יוסי סידר, ומיד טסה שוב לניו יורק. "הרגשתי שאני לא נהנית כבר", היא נזכרת, "ישראל היא מקום מאוד קטן, לטוב ולרע. רציתי להיות במקום שבו אני יכולה להיות גרועה בלי פחד. כשאת מתחילה לעבוד כשחקנית, זה טוב להיות במקום שבו מותר לך לפשל ולגדול". אחרי שלוש שנים חזרה פעם נוספת לארץ, ישר לתיאטרון הקאמרי, ושוב שרפה במות, זכתה בפרסים, האירה בכל הכוח וגם כבתה מהר. ב-2010, זמן קצר לאחר שנישאה לאיש ההייטק עידו חזקיה, עזבה שוב לניו יורק.
יש לך קוצים בישבן.
"אני זוכרת שאנשים חשבו שאני נורא אמיצה כי עזבתי את המקום הבטוח של הקאמרי וחזרתי לניו יורק, בזמן שאני הרגשתי שהם אמיצים שהם נשארים. מאוד אהבתי לעבוד בקאמרי, אבל המחשבה שזה אולי הבניין היחיד שאראה כל הקריירה, היתה בלתי אפשרית לי. אני נורא שמחה על כל השנים שעשיתי שם, אבל אני זקוקה לחוסר הידיעה, לעליות והירידות, אני חייבת להרגיש".
היום גרה פירסטנברג בוושינגטון הייטס, הצפון הצפוני של מנהטן. היא נפרדה מבעלה ומגדלת את מיה בסביבה שמאפשרת לה לגור בניו יורק, אבל להרגיש קצת כמו בקיבוץ. "זה אזור שקט עם פארקים והמון אומנים ואנשים שאני מרגישה שהם כמוני", היא אומרת. "אין דבר כזה שאני יוצאת לרחוב ולא פוגשת מישהו שאני מכירה. ומצד שני זו עדיין ניו יורק. זה מקום טוב לבת שלי לגדול בו, כי היא בדיוק ההפך ממני. אני תמיד דרשתי 'תסתכלו עליי, תסתכלו עליי', והיא אומרת, 'אל תסתכלו עליי, אל תסתכלו עליי'. אני מסבירה לה שיש משהו מאוד משחרר בחיים בניו יורק, היא יכולה להיות מה שהיא רוצה".
ממש תפסת את כל העולמות. יש לך אנגלית כשפת אם, מראה ג'וליאן מור ואפס מכשולי טייפקאסט. את יכולה לעשות הכול גם בישראל וגם בארצות הברית.
"פה לא ילהקו אותי כישראלית", היא צוחקת, "בארצות הברית יש הרבה יותר שחקנים ותחרות גדולה, אבל גם יש הרבה יותר עבודה. בסופו של דבר הרבה פעמים זה באמת רק מזל. מי יודע מה היה קורה אם איתן צור לא היה נכנס לבית קפה שבו מילצרתי בגיל 19".
