"אני מקדיש את הפרס לכל עובדי ועובדות הסקס, בעבר, בהווה ובעתיד. זה בשבילכם", כך הכריז הבמאי האמריקאי שון בייקר בנאום התודה שלו, עת קיבל את פרס דקל הזהב בפסטיבל קאן האחרון. היוצר שמזוהה עם הקולנוע העצמאי קיבל את הפסלון הנחשק בזכות סרטו "אנורה" שמגיע עכשיו לישראל. הסיפור מתרחש בניו יורק ועוסק ברומן המתפתח בין וניה, בנו הצעיר, ההולל והמפונק של אוליגרך רוסי-יהודי, לבין אנורה, חשפנית ונערת ליווי שחיה בברייטון ביץ'. הוריו של וניה כמובן מתנגדים לקשר המפתיע.
"אנורה" - טריילר
(באדיבות בתי קולנוע לב)
זאת לא הפעם הראשונה שבייקר (53) עוסק בנשים, בזנות ובכוכבי פורנו. ב"טנג'רין" (״מנדרינות״, בתרגום לעברית) מ-2015 שצולם בשלושה סמארטפונים הוא עקב אחר טרנסג'נדרית עובדת מין, שמגלה שהחבר/סרסור שלה בוגד בה. ב"טיל אדום" שהתחרה בפסטיבל קאן 2021, בייקר הציב במרכז העלילה כוכב פורנו בדימוס שחוזר לעיירת הולדתו בטקסס. גם בסרטים אחרים של בייקר מופיעות דמויות מתעשיית המין.
כשפגשתי את בייקר במהלך פסטיבל קאן, תהיתי מה פשר האובססיה או המשיכה הזאת. "אני לא בטוח למה בדיוק אני נמשך לדמויות האלה. אוי אלוהים, תן לי לחשוב על זה", הוא מהסס בהתחלה ואז מתעשת. "זה נכון מאוד - חמישה הסרטים האחרונים שלי בהחלט התמקדו בעובדי מין שנמצאים בשוליים", אומר בייקר. "זה פשוט קרה בצורה אורגנית. זאת לא הייתה תוכנית חומש מלכתחילה. העובדה שעשיתי כל כך הרבה מחקר על עובדי ועובדות מין, התיידדתי איתם ושמעתי הרבה סיפורים שונים בנושא, השפיעה עליי".
ואיך המחקר הזה השפיע על "אנורה"?
"פשוט נתקלתי בעוד היבט של עבודת מין שהיה לי מעניין לחקור, ובמקרה הזה - ליווי וריקוד ארוטי. ואז גיליתי את הספר Modern Whore - ספר זיכרונות שכתבה אנדריאה ורהון, שחקנית וסופרת קנדית, שכתבה על התקופה בה עבדה כנערת ליווי ורקדנית אירוטית. הספר שלה העניק לי השראה ובסוף לקחתי את אנדראה כיועצת הראשית ל'אנורה'. זה היה מאוד משמעותי עבורנו: אנדריאה קראה את התסריט ועבדה בצמוד עם מייקי מדיסון כוכבת הסרט, בפגישות ייעוץ. זה היה בלתי יסולא בפז, שאישה עם ניסיון חיים כזה תעזור לנו להבטיח שהייצוג בסרט יהיה מדויק".
בסצנות הסקס נעזרתם במתאמת אינטימיות?
"לא. אני לא נגד מתאמי אינטימיות. זה צריך להיות חלק הכרחי מסרטי האולפנים בהוליווד. אבל זה תלוי בכל סרט לגופו. ביימתי בערך 10 סצנות מין לאורך הקריירה שלי, ומאוד נוח לי לעשות זאת. לי ולרעייתי סאם שהפיקה את הסרט היה חשוב שמייקי תרגיש בטוחה לחלוטין, תחוש בנוח, ופיתחנו איתה את סצנות הסקס. נתנו לה אפשרות להשתמש במתאמת אינטימיות, אבל מכיוון שכבר יצרנו מערכת יחסים ממש נוחה איתה במשך כשנה, היא הרגישה שאנו נותנים לה מקום בטוח. אז לא היה צורך במתאמת. מייקי הייתה מאוד מעורבת ביצירת הסצנות, ובצילומים סאם ואני הדגמנו לה איך אנחנו רוצים שהסצנות האלה ייראו".
מה העמדה שלך לגבי לגליזציה של הזנות?
"לדעתי יש לבטל את ההפללה וצריך להוציא את הזנות מרשימת העבירות, ובשום אופן הזנות לא צריכה להיות תחת פיקוח. זה הגוף של העובדים והעובדות בתעשיית המין והם יחליטו מה הם רוצים לעשות לפרנסתם ולפרנסתן. אני מקווה שהסרטים שלי עוזרים להסיר את הסטיגמה הלא-הוגנת שהוחלה על הפרנסה הזו. זהו 'המקצוע העתיק בעולם', אבל שום דבר לא השתנה ביחס אליו. אני מקווה שסרט כמו 'אנורה' יאניש את העוסקים בו ויגרום לצופים להתחבר אליהם, להזדהות איתם, לחוש אליהם אמפתיה".
"אני לא חושב ששחקנים מהאיי-ליסט עושים את הסרט טוב יותר"
לריאיון שנערך במרפסת של ארמון הפסטיבל, המשקיפה על הנמל ומרינת היאכטות של עיר הנופש הצרפתית, בייקר הגיע עם כלבו האהוב בונסן. כמה במאים אתם מכירים שמתייצבים לריאיון עם הכלב שלהם? "הכלב שלי הוא תערובת של צ'יוואווה", הוא מסביר.
מתברר שלבייקר יש חולשה לכלבים ולכלבות. ב"טיל אדום", סרטו הקודם של בייקר, כיכבה כלבה בשם סופי, והיא זכתה בפרס חבר השופטים של פאלם דוג - תחרות שנערכת בפסטיבל קאן מדי שנה ומעניקה פרסים לכלבים המצטיינים. "סופי היא כלבת הפיטבול הכי מתוקה אי פעם. היא ניצלה ממוות - הווטרינר נתן לה כמה שבועות לחיות. עכשיו היא חיה באושר בלוס אנג'לס ויש לה סוכן", סיפר בייקר.
לבייקר בעל הבייבי-פייס יש חיוך רב וחם. רק צדעיים לבנים בשערו הבלונדיני השופע מסגירים ברמז שכבר חצה את ה-50. הוא לא בדיוק גדל בשוליים או בביבים, טריטוריות בהן הוא מתמקד ביצירתו, אלא בעיר סאמיט, ניו ג'רזי, לאם מורה ולאב עורך דין. מתברר שיש לו שורשים יהודיים, שהשפיעו לדבריו על ההחלטה שלו להציב דמות של בחור יהודי במרכז "אנורה". "אני רבע יהודי-רוסי, אבותיי הגיעו מליטא, אז תמיד רציתי לעסוק בחלק הזה בחיים שלי".
כשצפיתי בסרט התחבטתי האם מדובר במשפחה יהודית. חוץ מחנוכייה בבית האוליגרך, לא היו דומני עוד אזכורים.
"היינו מעודנים בנושא הזה, אבל בהחלט מדובר במשפחה רוסית-יהודית".
נאום התודה בקאן וגם השיחה שלי איתו שפעו באהבת קולנוע וברצון שאנשים ילכו לאולמות. "אמשיך להילחם למען הקולנוע, כי כרגע יוצרי קולנוע צריכים להילחם כדי לשמור על הקולנוע בחיים", הוא הכריז בנאומו. הוא לא רוצה שאנשים יראו סרטים בטלפונים הניידים. אימו של בייקר, כך מתברר, היא זאת שהנחילה לו את האהבה לסרטים, כשלקחה אותו לסרטי מפלצות קדומים של אולפני יוניברסל אשר הוצגו בספרייה המקומית.
"תודה לאמא שלי ג'יין בייקר, שחשפה בפניי את הקולנוע כשהייתי בן חמש", אמר הבמאי בנאום התודה. ואז פנה לאם הגאה שישבה באולם: "את תמכת בחלומות שלי מהיום הראשון. אני אוהב אותך אמא".
בגיל 17 בייקר עבד בבית קולנוע. "הייתי מקרין ומנהל. כבר אז הייתי מאוהב בסרטים, ואני ממשיך להיות מאוהב. בתי קולנוע הם הכול בשבילי. הקהל שכח איזו חוויה נפלאה זו, בגלל דברים מצערים שקרו בשנים האחרונות – הקורונה, העלייה בשירותי סטרימינג, וכדומה. הם גרמו לאנשים לשכוח כמה נפלאה היא החוויה הקהילתית".
בייקר למד קולנוע בניו יורק, ובשנות ה-20 לחייו סבל מהתמכרות לתרופות מרשם. ב-2000 הוא ביים את סרטו הארוך הראשון, Four Letter Words. אחריו הגיעו בין היתר "טייק אאוט" על מהגר לא חוקי שעובד כשליח טייק-אוויי, וחייב לגייס סכום נכבד תוך יום כדי לשלם את חובו בשוק האפור. "הנסיך של ברודוויי" הביא את סיפור התבגרותו של מהגר אפריקאי המוכר זיופי מותגים ברחוב, ומתבשר שיש לו בן מבת זוג קודמת, ועליו לטפל בו.
בשנים האחרונות קהל יותר רחב נחשף ליצירה הנהדרת של בייקר, בעיקר בזכות "פרויקט פלורידה" (2017) על ילדה מוכשרת וסקרנית החייה במוטל זול בפלורידה עם האמא קשת-היום שלה, ו"טיל אדום (עכשיו זמין ב-VOD של yes). "כשאני מסתכל אחורה על הסרטים שלי, אני רואה שרוב הדמויות הראשיות שלי היו כאלה שניתן להגדיר כמודרות או אולי פריפריאליות. דמויות שלא יכלו לרדוף או לא הורשו לרדוף אחר 'החלום האמריקני', בדרך שכל השאר יכולים. הן נאלצות למצוא דרכים אחרות בגלל הנסיבות שלהן. בין אם זה אמצעי קיום, סגנון חיים, או נסיבה שמגיעה עם סטיגמה מסוימת. זהו חוט מקשר. אני חושב שזה פשוט נובע מהתגובה שלי למה שחסר לי בקולנוע ובטלוויזיה – ייצוג נכון וגם גישה אמפתית לדמויות הללו. 'אנורה' הוא עוד פרק במסע שלי לחקור את הנושאים האלה. והפעם בדקתי דינמיקות של כוח, היררכיה וכלכלות לא-חוקיות".
ליצירה של בייקר שותפה רעייתו סמנתה קוואן, אותה הוא מכנה סאם, שהפיקה את סרטיו האחרונים. בנאום הזכייה בקאן הוא נתן לה הרבה קרדיט. "אשתי - את המוזה שלי, המצילה שלי, את הכול בשבילי, את הבן אדם שלי. אני אוהב אותך". גם בפגישתנו, בייקר מרעיף סופרלטיבים על זוגתו ושותפתו ליצירה. "היא מפיקה נהדרת ויוצאת-דופן. בהפקות העצמאיות שלנו סאם היא הכול - אימא, אבא, פיקסר. בחדר העריכה סאם ישבה איתי עם הכלב שלנו, נתנה עצות וסייעה. יש לנו אותה רגישות ואנחנו צוות נפלא יחד.
"לסאם ולי אין ילדים, והסרטים הם הבייבי שלנו, אז אני רוצה לישון בשקט בלילה ולהרגיש שלא התפשרתי בשביל כסף. אם אתפשר, אני לא אכבד את האמנות שלי. לפעמים אני מוותר על כסף לטובת האמנות שלי. אגב, לקראת סוף ההפקה של 'אנורה', סאם אמרה: הסרט הזה הוא בעצם 'אישה יפה'. זו אולי באמת השפעה לא-מודעת. לא ראיתי את 'אישה יפה' מאז שנות ה-90. 'אנורה' היא הגרסה האנטי-הוליוודית של 'אישה יפה'. סיפור סינדרלה בארצות הברית של ימינו, שבה החלום הוא כסף".
בייקר מרבה לעבוד עם שחקנים לא מוכרים, חלקם לא מקצועיים. "אני אוהב לראות פנים חדשות על המסך. אני לא נגד סלבס, אבל תמיד אומר, 'מי הכי מתאים לדמות?' לכן ליהקתי את ווילם דפו ל'פרויקט פלורידה'. ואם דיקפריו מתאים לדמות, אחלה, אני אפנה אליו. אבל אם השכן שלי, שלא שיחק מעולם, מתאים לדמות, אני אקח אותו ואכעיס את המפיקים שלי. זה לא מפריע לי. אני לא חושב ששחקנים מהאיי-ליסט עושים את הסרט טוב יותר, למרות שהם יכולים להביא תשומת לב. לפעמים שחקנים פחות מוכרים, שמביאים תשוקה ורצון להוכיח את עצמם, יכולים להוציא תוצאה הרבה יותר מעניינת".
"אני תמיד שואף ליצור קולנוע שמכיל תקווה, גם בסופים הכואבים"
ב"אנורה" מככבים שני שחקנים צעירים: האחת מוכרת יותר (מייקי מדיסון מהסדרה "דברים טובים יותר"), והשני כלל לא מוכר – מארק אידלשטיין. "מייקי משכה את תשומת ליבי כשראיתי אותה ב'היו זמנים בהוליווד', וב'צעקה' הבנתי שהיא אנורה. מייד התקשרתי לסוכן שלה וביקשתי לפגוש אותה. שיניתי את התסריט בעקבות המפגש איתה. לפני הצילומים, היא למדה רוסית וריקודי עמוד ונפגשה עם עובדות מין. הראיתי לה כמה סרטים מהגל הצרפתי החדש וגם סרטי פעולה עם דמויות נשיות חזקות, כדי לתת לה תחושה של האווירה שרציתי שהיא תביא לדמות שלה. היא הפכה לחברה טובה שלי.
"את מארק קיבלתי בעקבות אודישן מצולם שהוא שלח לי: מארק הצטלם בעירום, חבש רק כובע גרב ועישן סיגריה. זה נעשה בטוב טעם - הגב שלו היה מופנה למצלמה, והמצלמה זזה בצורה שלא חשפה שום דבר רגיש, כשהוא הסתובב ופנה למצלמה. מארק רצה להראות לנו שלא אכפת לו להופיע בעירום. ברוסיה לא עושים עניין מעירום. זו הייתה הקלטת האודישן הכי טובה שראיתי אי פעם. באותו רגע ידעתי שהוא קיבל את התפקיד".
ל'אנורה" בייקר ליהק שחקנים רוסים נוספים, שלא קיבלו עבודות בגלל המלחמה באוקראינה. "קראתי מאמר ב'ניו יורק טיימס' שדיבר איך המלחמה פוגעת באמנים הללו. הרגשתי שמדובר בחוסר צדק וחשתי אליהם אמפתיה, כי הם הוחרמו שלא בצדק, בגלל מדיניות ממשלתם".
אהבת הקולנוע והשפעות של קלאסיקות קומיות, כמו של הווארד הוקס, ג'ונתן דמי ("נשואה למאפיה") וג'ון לנדיס ("מגלה את אמריקה"), ניכרות ב"אנורה" - קומדיה משעשעת שעוררה צחוקים רמים בהקרנת הבכורה בקאן, דבר לא שגרתי בפסטיבל שמציג בדרך כלל סרטים כבדים, קודרים ומדכאים על כל צער ותחלואי העולם. הסרט זכה לביקורות נלהבות ויהיה אחד השמות הבולטים בעונת הפרסים, שזה עתה החלה.
"אני תמיד שואף ליצור קולנוע שמכיל תקווה, גם בסופים הכואבים", מסביר בייקר, "אני לא רוצה להשאיר את הקהל בתסכול. תשמע, אני מאוד אוהב קולנוע עגום, אבל אני לא חושב שאני יכול לעשות סרטים עגומים וקודרים, כי לפעמים הם חסרי-הומור ונטולי-תקווה. ב'אנורה' ניסיתי לשמור על רכבת הרים של גוונים והיה חשוב לי לשלב הומור - לפעמים הומור עדין, התנהגותי, ולפעמים הומור גולמי, כמעט סיטקומי – סלפסטיק, או קומדיה איטלקית ברמה גבוהה".
ג'רי סיינפלד טען לאחרונה ש"הקומדיה הטלוויזיונית נכחדת בגלל הפוליטיקלי קורקט ואנשים פוחדים להגיד דברים שיפגעו באחרים". מה את חושב על הקביעה הזאת?
"כן, זה נכון. אני באמת מאמין במה שסיינפלד אמר. סטנד-אפ אמיתי הוא אחד המקומות האחרונים שנותרו בהם קומיקאים יכולים לדבר בפתיחות, מבלי להסתכן בהעלבת מישהו או להיכנס לצרות".
אחרי שנים שפעלת בצנעה בקולנוע האמריקני העצמאי, אתה פתאום זוכה לתהילה ולחשיפה גדולה. איך אתה מתמודד עם הפרסום וההצלחה?
"ההצלחה בעיניי לא נמדדת בהכרח לפי הרווחים או פרסים, אלא ביכולת שלי לקחת את הצופים למסע איתי – לגרום להם להרגיש חלק מהסיפור ולתת להם משהו לחשוב עליו, גם אחרי שהסרט נגמר. למדתי גם את החשיבות של כנות ואמת בתהליך שאני עובר. כל סרט שאני עושה דורש ממני להיות כן עם עצמי, עם החזון שלי ועם כל מי שמעורב ביצירה. אני לא מאמין שיצירה משמעותית יכולה להתקיים ללא כנות".
בייקר מעיד שהוא לא פוחד לשלב סצנות קשות או נושאים רגישים, "כל עוד הם מוסיפים לאמת של הסרט. אני לא שואל את עצמי אם זה יתקבל על ידי הקהל או אם זה נכון בשוק, אלא אם זה מרגיש נכון למסר שאני רוצה להעביר. החיים המודרניים מלאים בהשפעות חיצוניות: טכנולוגיה, אמצעי תקשורת, רעיונות שמגיעים מכל הכיוונים. זה יכול להקשות עלינו לפתח תחושת אותנטיות כקהל, כשאנחנו כל הזמן במרדף אחרי הבלתי נגמר. אבל בעיניי, הקולנוע הוא מקום שבו אפשר לעצור את הזמן, להיכנס לעולם אחר, ולהתמודד עם מגוון הרגשות והחוויות האנושיות. בסרטים שלי אני לא מבקש להעניק פתרונות פשוטים או תשובות חד-משמעיות. אני מעודד את הצופים לחשוב, לשאול, להתבונן פנימה. הסיפורים שלי לא תמיד מבקשים מענה ברור – הם מזמינים חקירה, עיסוק בדילמות ובשאלות שמעוררות אותנו כיצורים חושבים".
