בפרק השישי של הסדרה הקומית "חצי המנשה", ששודרה בטלוויזיה החינוכית באמצע שנות ה-90, מתארח יהורם גאון. הזמיר הלאומי מגיע לכפר התנ"כי "בציר אביעזר" השייך לחצי שבט המנשה, בתפקיד סופר התנ"ך שמפשפש אחרי חומרים סנסציוניים לספר שהוא אחראי עליו, שופטים. תושבי הכפר, שלהוטים להשאיר טביעת אצבע בהיסטוריה, מציעים לו כמה ניסים מפוברקים או סיפורי גבורה מפוקפקים, אבל הוא מתעניין בעיקר ברכילות על שמשון, השופט התקופתי. בסוף הוא מסתפק בכמה פסוקים רומנטיים שמספקת לו מילכה, האלמנה האסרטיבית, ובכמה אייטמים על יחידת המסתעפלישתים המקומית.
כדי להיכנס לתנ"ך לא היית יכול להיות סתם אדם פשוט. אנחנו רגילים לצרוך את ספר הספרים בעיקר דרך סיפורים גדולים מהחיים על נביאים, קרבות הרואיים, ניסים ומעללים אלוהיים, עד כדי כך שלפעמים קל לנו לשכוח שבתקופת התנ"ך חיו גם אנשים רגילים עם בעיות יומיומיות קטנות, שונות אמנם, על פני השטח, מהבעיות שלנו היום, אבל דומות במהותן מעצם היותן תולדה של טבע האדם. כשאפרים סידון, סאטיריקן וחובב תנ"ך, קיבל הצעה מהטלוויזיה החינוכית להעלות סיטקום חדש, הוא העלה את הרעיון שכבר הדהד במוחו מזה זמן מה – למקם את הסדרה בתקופת התנ"ך ולנצל את זווית המבט של האדם התנ"כי הפשוט כדי לומר משהו על החיים שלנו היום. "כי במה אנחנו טובים?", תוהה סידון בראיון ל-ynet, "האנגלים טובים בשייקספיר, אני מעדיף שהם יעשו אותו ולא הצ'כים. אני חושב שכדאי שהצרפתים יעשו את מולייר, ואנחנו הכי טובים בתנ"ך, אז למה שלא נעשה סדרה תנ"כית?".
"אם היו עושים סדרה על דוד המלך זאת הייתה יכולה להיות ממש 'הסופרנוס', וחבל שלא עושים"
מה שנראה כמו חיבור מתבקש בהתחשב באופיו של העם היהודי – זיווג של שניים מהנכסים החשובים ביותר שלו, התנ"ך והומור – הוא לחלוטין לא מובן מאליו. "חצי המנשה" הייתה פה לפני "זוהי סדום" ו"היהודים באים", והרעיון שעמד בבסיסה עורר חשש מוצדק בקרב אנשי החינוכית, שמתוקף היותה תחת פיקוחו של שר החינוך ובתקצוב ממשלתי, עדיין הייתה רגישה להתנגדות פוליטית מצד גורמים דתיים. כדי להרגיע את החששות בחר סידון את התקופה "הכי לא תנ"כית והכי לא אלוהית", הוא מסביר, "שאין בה גילויים גדולים של חילול השם - שמשון הגיבור, שלא בדיוק היה אוהב דת במיוחד, וחוץ מלצאת עם פלישתיות ולהרביץ לפלישתים הוא לא עשה הרבה מבחינת מאבק דתי למען אלוהים".
סידון הגיע ל"חצי המנשה" אחרי רומן ארוך עם התנ"ך. בשבועון "כותרת ראשית" הוא פרסם קומיקס הומוריסטי עם אבנר אברהמי בשם "לחיות מהתנ"ך", שאחר כך יצא בספר. בהמשך הוא כתב את התנ"ך בחרוזים, שמנגיש את סיפורי התנ"ך לילדים וזיכה אותו בפרס ביאליק. בתקופה בה כתב ל"ניקוי ראש", שני עשורים קודם לכן, הוא היה שותף לכתיבת תוכנית שלמה שהיתה פרודיה על התנ"ך. "בתקופה ההיא היו עדרים של פרות קדושות שאסור היה לנגוע בהן, והציבור החרדי והתנ"ך היו אחת מהן", הוא נזכר. הפרק כלל שיחה של משה רבנו עם הסנה, שלאורכה משה מתקשה לעמוד בחום החול המדברי לאחר ששל את נעליו, ואת אברהם אבינו מתקשר למודיעין כדי לברר אם יש צדיק בסדום. חבר הכנסת דאז אברהם אטינגר העלה הצעת חוק בכנסת שקראה להוריד את "ניקוי ראש" באשמה הקבועה "ביזוי קודשי ישראל". "אבל את יודעת מה היה הטיעון המקורי שלו?", צוחק סידון, "שאת משה רבנו שיחק דובי גל. אם היינו לוקחים את פול ניומן זה היה בסדר".
ב"חצי המנשה" ביקש סידון לעשות את ישראל הנוכחית בזעיר אנפין, אבל בתנ"ך. "עם כל הטמטום שלנו, אבל בעברית תנ"כית", הוא צוחק. "הם מאוד ישראלים וזה כל הכיף, כי אנחנו בעצם הצאצאים שלהם. מי שקורא את התנ"ך יודע שאנחנו עם שלא מפספס הזדמנות לשגות. התבונה בניהול המדינה, ישראל ויהודה שנלחמים ולא אכפת להם למכור אחד את השני לאויב. אם היו עושים סדרה על דוד המלך זאת הייתה יכולה להיות ממש 'הסופרנוס', וחבל שלא עושים לדעתי, זאת יכולה להיות סדרה אדירה".
קצת לפני כניסת עם ישראל לארץ ישראל, אחרי עשרות שנות נדודים במדבר, ביקשו שני שבטים – ראובן וגד – להתנחל דווקא מחוץ לגבולות הארץ, בעבר המזרחי של הירדן, כלומר לגור בחו"ל. משה נענה לבקשתם אחרי שהבטיחו לו שייקחו חלק פעיל ואפילו דומיננטי במלחמה מול יושבי הארץ. בהמשך הצטרף אליהם, מסיבות שאינן מפורטות בתנ"ך, חצי משבט מנשה. החצי השני התיישב ממש ממול, בגבולות הארץ, איפה שהוא באזור בנימינה. "בתקופת שמשון הגיבור 'בציר אביעזר' נשלט על ידי הפלישתים, בסגנון שדומה דמיון מפתיע למנהל הצבאי שהפעילה ישראל בעזה וביהודה ושומרון", אומר סידון.
הדמויות שכיכבו בסדרה היו מילכה (ליאורה ריבלין), אלמנה נבונה שמשקיעה המון מאמצים בחיון בתה המתבגרת, נעמה (אלינור אהרון), אליקום הכהן (דור צויגנבוים), נציג האגף הדתי תאב הכח והחמדן, שלח בן שילה (שלום שמואלוב), בן לשבט אפרים שהמשפחה שלו מתגוררת בנחלת שבט מנשה ושקנה את לב הצופים עם התכונה המזוהה עם האפרתים – הגייה המחליפה את האות ש' באות ס'. עוד היו רעואל (נבו קמחי), הבויפרנד של נעמה שגם חבר ביחידת שועלי שמשון ונוהג לפנק את החברה שלו בעורלות פלישתים, ושני החיילים הפלישתים שמפקחים על הכפר, אכיש ומפיש (אודי גיל ושרון רג'יניאנו), הראשון נבון ובעל נפש אמנותית והשני בריון וטיפש, אבל שניהם מאמינים בכיבוש נאור ובדו-קיום.
"היה לי מאוד כיף להשתמש בעברית גבוהה", חושף סידון, "כי זה נותן לגיטימציה לשחק בעברית, והיום קשה מאוד לשחק בה כי ילדים וגם מבוגרים יודעים פחות ופחות עברית. לצטט פרק מהתנ"ך או מהספרות זאת ברכה לבטלה כי אנשים לא מכירים את המקור, את השפה או הסיטואציות התנ"כיות.
"אני זוכר שבפרק עם יהורם גאון הכנסתי פארודיה על קינת דוד. זה היה שיר על אוכל: 'הצלי ישראל על במותיך חלה, איך נפלו פירורים. אל תגידו בגט, אל תבשלו בחוצות אשקלון'. וזה נגמר ב'צר לי עליך, אחי יהונתן, נפלאה אהבתך לי מאהבת נשנושים'. כשקראנו את זה כל המבוגרים מעל גיל 40 נורא צחקו, וכל החבר'ה הצעירים שסיימו תיכון או בית ספר למשחק ישבו בפנים קפואות, ואחד שאל את יהורם מה מצחיק. יהורם אמר: 'לא שמעת על קינת דוד?'. אז הוא ענה לו: 'ואוו, כבר אז היו כינים?'".
איש הצוות השני, הבמאי, המפיק והעורך הוותיק בחינוכית, יצחק שאולי, ביצע כמה התאמות הפקתיות כדי להוזיל את עלות הסדרה, שנחשבה יקרה. "הזמנו תשעה שחקנים והשתמשנו בכל פעם ב-6-7 מהם", הוא משחזר, "ובמקום לצלם לפני קהל כמו ב'קרובים קרובים', צילמנו באולפן והוספנו צחוקים מוקלטים. הקלטנו שני פרקים ביומיים רצופים כדי לחסוך הקמת תפאורה לפרק אחד". לאודישנים, בניגוד ל"קרובים קרובים" שגם אותה ביים שאולי, זומנו דווקא שחקנים פחות מוכרים, להוציא את ליאורה ריבלין. "כשעשינו את 'קרובים קרובים' רציתי לקחת אנשים שראיתי על הבמה וידעתי שיש להם טיימינג קומי", הוא מוסיף, "אבל פה פשוט לקחנו אנשים שמצאו חן בעינינו".
"אני הייתי אז צעיר ממש", נזכר שלום שמואלוב, "ואני זוכר שהמפגש עם שאולי היה מאוד מוצלח. אחרי שהתקבלתי הוא אמר לי: 'אתה השחקן היחיד מהשחקנים שנבחנו לתפקיד, שעשה את ההחלפה של השין בסמך בלי לעשות את שלח בן שילה אידיוט'. וזה כנראה עשה את ההבדל. אני זוכר שנורא אהבתי לקלל עם ההיגוי החדש, ופרויקה (אפרים סידון - ס"ש) זרם איתי. אין ספק שסידון הוא הכוכב האמיתי של הסדרה הזאת".
7 צפייה בגלריה
צילמו באולפן והוסיפו צחוקים מוקלטים. מתוך "חצי המנשה"
(צילום מסך: באדיבות כאן חינוכית )
צילומי העונה החלו עם חמישה פרקים כתובים, את השאר כתב סידון תוך כדי תנועה. ההתנהלות הייתה אופיינית לטלויזיה החינוכית – חזרות של שבוע על כל פרק וצילומים הכפופים לנהלי ועד העובדים של החינוכית. "היו להם חוקים שאני מאוד מעריך", מבהיר שמואלוב, "הם היו עושים הפסקות כל שעה למנוחה ודברים מהסוג הזה, אבל שאולי היה משתגע, כי זה תמיד כשאתה כבר קולע בסצנה ואז פתאום מכבים מצלמות. לא נותנים אפילו התראה של חמש דקות. זה כמו יד אלוהים, הכל נעצר".
"זאת הייתה תוכנית ממש מהפכנית, היא עלתה הרבה לפני 'היהודים באים'"
למרות החששות של אנשי החינוכית, "חצי המנשה" לא עוררה תרעומת בקרב הקהל הדתי אלא דווקא זכתה לאהדה גורפת מהמבקרים ועד לצופים, לא משנה מאיזו עדה או רמת חילון. "אולי בגלל שזה היה בחינוכית והיא נחשבה סדרה יענו לילדים", משער סידון, "מה שהכי מעניין זה שאנשים בהתנחלויות או אזורים דתיים, ששונים ממני באידיאולוגיה, מאוד אהבו אותה. עד היום אני פוגש באנשים שמבקשים ממני לחדש את 'חצי המנשה'. כבר כמה פעמים הוזמנתי לסמינריונים על הומור בתנ"ך, בבית ספר לקולנוע 'מעלה' וכו', וניהלתי ויכוח עם הרב המקומי האם אפשר או אי אפשר לעשות הומור מהתנ"ך. התלמידים היו בעד, הרב פחות. קשה להוציא אותם מהסטיגמה הזאת שזה דבר כל כך קדוש. מצד שני מי אני, יבחוש בן שלולית, שאפגע בתנ"ך? מה אני כבר יכול לעשות מול אליהו הנביא ודוד המלך? זה לא כוחות".
יש הומור בתנ"ך?
"בכל התנ"ך יש רק בדיחה אחת, ואני אספר לך אותה כי אין חשש שהיא תגרור תופעות כמו בריחת שתן. הבדיחה נאמרת כש-400 כהני הבעל ואליהו הנביא נפגשים על הר הכרמל כדי לבדוק מי האלוהים האמיתי, במצוות אחאב ואיזבל. הם בונים מזבחות וכל אחד אמור להתפלל לאלוהים שלו שיוריד אש מהשמיים. אליהו אומר לכהנים: 'קיראו אתם תחילה, כי אתם הרבים', וממשיך ספר מלכים ומתאר ש'ויקראו בשם הבעל מהבוקר ועד הצהריים לאמר הבעל עננו, ואין קול ואין עונה. ויהי בצהריים ויהתל בהם'. זאת הפעם היחידה בתנ"ך שמופיעה המילה הזאת - 'ויהתל בהם אליהו לאמור: קיראו בקול גדול כי אלוהים הוא.. אולי ישן הוא ויקץ'. וזהו, זה הפאנץ'. ומצד שני את יודעת כמה דם, דמעות שחיטות ומוות יש בתנ"ך".
זה לא מוזר שאין הרבה יותר הומור בתנ"ך בהתחשב בחיבור בין העם היהודי להומור?
"התנ"ך בסופו של דבר הוא ספר חוקים והיסטוריה. בספרי היסטוריה ובכל מה שקשור לדת, אין הומור, לא צוחקים על דברים כאלה. אתה לא יכול להתבדח עם אנשים דתיים על אלוהים. ועובדה שבכל פעם שיוצאת תוכנית שמשתמשת בתנ"ך להומור וסאטירה, מיד פורצות הפגנות ויש כמה פונקציונרים דתיים שמיד באים עם שלטים, למרות שבבית כשהם רואים את זה, הם מתים מצחוק. מכיוון שהומור זה נשק של חלשים הוא התפתח בעיקר בגולה. שם היינו חלשים, פרעות חמלניצקי, מסעות צלב. בבדיחות ניצחנו. כשיהודי היה מתווכח עם הפריץ, יענקל'ה היה מנצח. כשיהודי נוצרי וכו' היו עולים לרכבת בבדיחה, תמיד זה נגמר בטוב ליהודים, למרות שבהיסטוריה כשעלינו לרכבות זה נגמר להם פחות טוב. לכן בדרך כלל לעמים חלשים יש הומור נפלא כי זאת הדרך היחידה לנצח את האויבים שלך. אבל בתנ"ך ממש אין הומור ומושב ליצים הוא לא מושב שיהודים אמורים לשבת בו. גם לא קיבוץ, אגב.
"בשירת ימי הביניים, לעומת זאת, יש המון שילוב של הומור, אבן עזרא ואבן גבירול כתבו שירי יין וידידות, והם עסקו בחיים עצמם. הם משתמשים בפסוקים מהתנ"ך לעניינים מאוד חילוניים, אפילו ארוטיים, כמו שיח שיכורים ואפילו אהבת גברים, שהייתה מקובלת בתור הזהב. גם כשסופרי ההשכלה רצו להוכיח שאפשר לעשות הכול בעברית, אחד מהם רצה להוכיח שאפשר לכתוב שיר ארוטי, אז הוא כתב פואמה שלמה שכולה מורכבת מפסוקים מהתנ"ך. זה שיר כל כך מצחיק".
הסופרת יוכי ברנדס, שהספרות שכתבה עוסקת גם היא בהאנשת גיבורי התנ"ך, זוכרת בחיבה רבה את "חצי המנשה". "זאת הייתה תוכנית ממש מהפכנית", היא מאבחנת, "היא עלתה הרבה לפני 'היהודים באים' ואולי עשר שנים לפני הספר 'מלכים ג'' שלי, והיא הוציאה לפועל את הרעיון של לקחת את התנ"ך ולהפוך אותו לסיפור או סדרה. לא סרט הוליוודי בומבסטי שמנסה לחקות את התקופה אלא להוציא את התנ"ך מארון הקודש ומשיעורי התנ"ך בבית הספר, שמעולם לא היו יותר מדי פופולריים, ואני אומרת את זה כמי שלימדה תנ"ך וניסתה להפוך אותו לרלוונטי ומעניין".
"אני זוכרת שכשכתבתי את 'מלכים ג'' היו לי כמה מקורות השראה, ואחד מהם היה בהחלט הסדרה הזאת. לא מהעלילה עצמה אלא מההעזה להעלות תכנים מהתנ"ך דרך סיפור פשוט, להוציא אותו מארון הקודש ולהפוך אותו לכאן ועכשיו. ההנחה שדרך סיפור תנ"כי מומצא אפשר לספר דברים שאומרים משהו עלינו היום. מצד אחד היא לא בזה לתנ"ך, היא מתיחסת אליו בכבוד והיא יודעת תנ"ך, יש כל הזמן אזכורים שמי שמכיר את התנ"ך מזהה את הקריצות וההומור שמגיע מידע גדול, והיא תמיד הדהימה אותי ביכולת שלה לדבר תנ"כית. אני זוכרת פרק על עבד עברי ועל ההבדל בין עבד עברי לכנעני, מושגים לגמרי תנ"כיים שעלו תוך כדי הסיפור, ויחד עם זה נוגעים באקטואליה של שנות ה-90".
הומור, לדידו של סידון, הוא הדרך הטובה ביותר אם לא היחידה לקרב ילדים או בכלל אנשים לתנ"ך. "קשה מאוד בעברית של ימינו, שהולכת והופכת צרה יותר, לגרום לילדים לאהוב את השפה שהם לא מבינים. בסופו של דבר לימוד תנ"ך הוא פונקציה של מורה טוב, כמו שהיה לי למשל, ואני מאוד אהבתי תנ"ך למרות שבאתי מבית אתאיסט לחלוטין. המון פעמים שאלו אותי אם אני חוזר בשאלה כי אני יודע תנ"ך ומצטט ממנו. גם מאיר שלו ציטט חופשי מהתנ"ך וכל אנשי העלייה השניה, משה דיין ואנשים שגדלו בו בקיבוצים לפני מלחמת השחרור ידעו תנ"ך, כי זאת הסיבה שאנחנו בארץ הזאת. והיום אני חושב שזה המקצוע הכי שנוא בקרב תלמידי בתי ספר. חבל שלא נותנים להומור להחזיר את התנ"ך לנחלת הצעירים".
"אני נורא אוהב את הסדרה, אבל יש לי כיפה על הראש. אני לא יכול לבוא לברך סדרה שמתייחסת לתנ"ך בהומור"
למרות האהדה הציבורית "חצי המנשה" נאלצה להסתפק בעונה אחת בלבד, בת 13 פרקים. הם עסקו בנושאים שונים שתמיד קרצו לאקטואליה כלשהי. "אני זוכר פרק אחד על בחירות לראשות הכפר", נזכר סידון, "כשהם לומדים איך להתראיין לתקשורת, הכנסתי פנימה את כל השטיקים של הפוליטיקאים היום, את כל הפוליטיקה הישראלית ופתאום אתה רואה כמה זה מגוחך, כל הקלישאות שלנו. היה גם פרק אחד שבו – יש חצי המנשה בעבר המזרחי של הירדן – והם מחליטים לעשות איחוד כי העם מפוצל, יש מזרחים ויש מערביים – והחליטו לשלוח משלחת לאחינו מעבר לירדן, אז כשהמשלחת היא בחינם והכפר יממן אותה, כולם מתנדבים. ברגע שצריך לשלם משהו – אף אחד לא רוצה".
פרק נוסף עסק בסקילה, עוד עניין שעשוי לקבל משמעות כפולה גם בימינו. "הם רצו להרים פסטיבל", מפרט סידון, "היום אין מועצה אזורית שלא עושה פסטיבל. אז הם מחליטים לעשות פסטיבל סקילה. שיבואו אנשים ויזרקו אבנים ומה יכול להיות יותר כיף מזה? אבל בדיעבד הסתבר שהיכולות המבצעיות שלהם די עלובות. הם התאמנו בסקילה אבל לא ממש הבריקו".
"אחד הפרקים האהובים עליי הוא זה שבו אחד הפלישתים חוזר בתשובה", מוסיף שאולי, "הוא מאמין באלוהימה פלישתית ורוצה שכולם יהיו פלישתים, אז הוא נוקט בשיטות שבהן דתיים מחזירים בתשובה. הוא אומר: 'תבוא אצלנו, תעשה איתנו יום רביעי'. אני זוכר שקיבלנו הרבה פידבקים מתיכונים דתיים, מסתבר שצפו בזה שם המון כי זה הומור שמבוסס על עולם שהם מכירים". גם המציאות תרמה את חלקה למבע ההומוריסטי, אגב – רג'יניאנו וגיל, שני השחקנים שגילמו את שני הפלישתים, מפיש ואכיש, חזרו שניהם בתשובה בחיים האמיתיים. "מה שאולי מסביר למה דתיים אוהבים את הסדרה הזאת", צוחק סידון, "גיירנו את הגויים שייסרו את היהודים".
פרק נוסף שנחרט בזכרונו של שאולי הוא פרק שאמור היה להיות מצולם ביום בו רבין נרצח, ב-1995. "זה היה מאוד מוזר", הוא משחזר, "בפרק הזה בדיוק אחת הדמויות קיבלה מכה בכיכר העיר, ובתסריט מדברים על הקמת 'ועדה לחקירת פשעי הכיכר'. ידעתי שיש שורה כזאת בתסריט אבל שכחתי מזה לגמרי, ופתאום, כשצילמנו את הפרק בתאריך מאוחר יותר, זה קיבל משמעות".
"אני חושב שהקהל היה מלא הערכה לזה שהוא יכול לקחת את הסיפור התנ"כי כמודל ולעשות עליו וריאציות", מסכם שמואלוב, "הרפרפנס היה ברור, עולם הסיפורים התנ"כי היה מוכר. אני לא יודע מה הבקיאות היום, אם אנשים יודעים למה זה חצי המנשה ומה קרה לחצי השני".
האהבה ל"חצי המנשה" אפילו חצתה גבולות – הסדרה זכתה בפרס לטלוויזיה מקורית בפסטיבל ניו יורק לטלוויזיה בתחום הקומדיה. לחגיגות השמחה שנערכו בסינמטק, אגב, סירב השר הממונה על החינוכית דאז, זבולון המר, להגיע. "הוא צלצל אליי ואמר: 'אני נורא אוהב את הסדרה, אבל יש לי כיפה על הראש. אני לא יכול לבוא לברך סדרה שמתייחסת לתנ"ך בהומור'", חושף סידון. אבל למרות ההצלחה והצפייה המרשימה, הטלויזיה החינוכית התקשתה גם בניסיונה לקושש כספים מגורמים חיצוניים שונים, והעונה השניה של "חצי המנשה" לא צולמה מעולם.
"בסוף זה היה סיפור של כסף ולא של התנגדות פוליטית", מבאר סידון, "כל הזמן קיצצו עד שסגרו אותם סופית, בשלב הזה הם כבר לא הצליחו להרים סדרות. זאת לא הייתה תוכנית יקרה יחסית, תפאורות מקלקר והכל באולפן אחד די קטן, הפקה כל כך זולה שהייתי מסתכל ולפעמים כאב לי הלב. העובדים קבועים ממילא, הכל בתוך הבית. תופרים ומאפרים שם, ובכל זאת זה היה גדול עליהם".
זה נכון כרגע לדעתך לעסוק בהומור וסאטירה?
"קודם כל 'חצי המנשה' היא יותר קומדיה מסאטירה, ואני בעד קומדיה עכשיו כי המצב שלנו ממש על הפנים מבחינת המורל ומבחינת ההרגשה הלאומית אנשים הולכים עם האף למטה ומרגישים חרא, כמו שלא הרגשנו מאז יום כיפור, אולי כולל יום כיפור. המכה שחטפנו וחוסר המנהיגות שמתגלה סביבנו והממשלה, לא נותנים לנו הרבה תקווה".
אתה כותב עכשיו משהו קומי?
"אני כתבתי גרסה בימתית של 'קרובים קרובים' עם תיקי דיין, קומדיה קטנה ונחמדה, לא סאטירית ולא על המצב, שאמורה לצאת לקראת החודש הבא. אבל זה לא אקטואלי ולא מדבר על מצבנו, סיימתי את הכתיבה של זה לפני 7 באוקטובר, לא ידעתי מה מצפה לנו, אבל מי שרואה את זה בינתיים בחזרות צוחק ואני מקווה שזה מה שיקרה גם כשהיא תעלה לבמה. ברגע שאתה מצליח להעלות חיוך על הפרצוף של האנשים זה כבר הישג".
אפשר בכלל לכתוב כתיבה קומית בתקופה כזאת?
"יכול להיות שאנשים כותבים עכשיו קומדיה למגירות. לגבי סאטירה, אני ממש בעד אבל בשום מקום לא יציגו את זה ואני לא חושב שחלק גדול מהקהל רוצה כרגע לראות סאטירה, למרות שהוא כל כך כועס. אישית אני חושב שיש מקום לסאטירה גם בימים כאלה, אני נגד התפיסה של 'יורים אז שותקים', אני חושב שאנחנו צריכים לדבר ואנשים צריכים להביע את דעתם ואת הכעס והתסכול שלהם. אני לא חושב שאנחנו צריכים לאכול את עצמנו מבפנים, בעיקר כשאלה שיושבים מעלינו בטוחים שהם מנהלים נכון את המדינה והמערכה, בזמן שאנחנו יושבים ושותקים. אנחנו לא צריכים לשתוק. ואתה רואה מדי פעם את הסאטירה בארץ נהדרת ולפעמים אפילו בזהו זה, ואני מתפלל שתהיה יותר".
היית כותב עכשיו עוד "חצי המנשה"?
"החלום שלי היה לעשות חצי המנשה בכל מיני תקופות, בימי מלך ובית שני ובר כוכבא. אותו שבט מטומטם,
רק השלטון מתחלף. פעם בשליטת פלישתים, פעם אדומים, פעם אשורים, פעם בבלים ופעם רומאים. מכל הסדרות האחרות שעשיתי, 'ניקוי ראש', 'חרצופים', זאת הסדרה שהכי הייתי רוצה לחדש".
