בסיום ההצגה "לעבור את הקיר" מתעורר דחף בלתי נשלט למצוא חברה בשם מיכל שעומדת על סף חתונה. כל מיכל תוכל להתאים, העיקר למצוא תירוץ להרים לה עם השיר האולטימטיבי: "תרימו עוד ועוד ועוד ועוד, חלום שמתגשם, מיכל מתחתנת, בעזרת השם". ולא משנה אם אותה מיכל בענייני השם או לא. קצת גמישות, איך לומר, כי על השיר חבל לוותר.
נאמבר הפתיחה המעולה של ההצגה, שעלתה בבית ליסין בבימויו של עידו רוזנברג ומבוססת על סרטה של רמה בורשטין, הוא אות לבאות. בסערה, בכיף צרוף ובאופן מיידי, הקהל נשבה במתרחש על הבמה. אין אפילו זמן להתלבט, להשתעל, להרים איזו גבה. יש מסיבה. את לא מכירה את הכלה אבל מצייתת לשיר, ומגלה כי את שמחה בשבילה כאחרונת המלוות.
רגע לאחר מכן מתגלה כי ארוסה של מיכל, חרדית החוזרת בתשובה, מבטל הכול. אחרי שהיא אוספת את עצמה, היא לוקחת החלטה אמיצה: תהיה חתונה. מיכל מודיעה ל-200 מוזמנים לשריין את התאריך ולא מבטלת את האולם. היא תתחתן בל"ג בעומר, דרוש רק חתן. או במילותיה: "קטן על אלוקים להמציא לי חתן". בין דייטים הזויים, אמא ספקנית וחברות בדרגות משתנות של נאמנות, מיכל יוצאת למסע אל החופה.
ההפקה היא כאמור עיבוד לסרט שיצא ב-2016 וגרף שלושה פרסי אופיר. בסרט הייתה זו נועה קולר שגילמה את מיכל, ואילו בהצגה נכנסת לנעלי הכלה חן אמסלם, שיוצקת את עצמה לתוך הדמות בצורה נפלאה. אמסלם מביאה איתה כל כך הרבה חן משלה. היא מחזיקה בקלות את התפקיד הראשי ואפילו מפתיעה ביכולות שירה מצוינות.
מי שאמון על מילות השירים לצד אורן יעקובי, וגם אחראי ללחנים, הוא עילי בוטנר, שהוציא תחת ידיו בזה אחר זה שירים שיש בהם גם רוך וגם רוק. החל מהשיר הפותח, דרך שיר על הכמיהה לזוגיות, המתקיים בטקס הפרשת חלה ומאופיין בהרמוניית קולות עם נגיעה שמיימית ממש, ומשם לדואט-טריו נוגע וייחודי בנוף המבוצע כולו גם בשפת הסימנים, ועד לשיר באווירת ברודוויי המוקדש כולו לפלאי אפליקציית הטינדר ולמקבילה לה בעולם ההיכרויות החרדי. הפסקול שהלחין בוטנר - בניהולו המוזיקלי של אמיר לקנר - הוא מהסוג שרוצים לחפש אחר כך בסטרימינג כדי להאזין לו בלופ.
עוז זהבי הוא יוס, המוזיקאי ומושא הערצתה של מיכל, שמבקש אף הוא להינשא לה. זהבי גילם את אותו תפקיד בסרט, וגם כאן הוא עושה זאת עם כריזמה טבעית ובלתי מתאמצת. אימה של מיכל היא אוולין הגואל, שטורפת את הבמה בכל מובן אפשרי.
ההצגה, שמגדירה עצמה קומדיה רומנטית מוזיקלית, מרבה לדלג בין הקומי לדרמטי. המשחק הזה מתנהל בקצב טוב והשבירות נעשות במקומות נכונים, כך שהרגש לא נסחט עד למחוזות הקיטש, דבר שאיננו טריוויאלי במחוזות המחזמר. בין שלל הרגעים הקומיים אפשר למצוא סצנה שבה הגואל לוקחת בטעות סם מסוג MD, או בירידה גרוטסקית על התל אביביים הבקיאים בכל סוגי הכדורים הפסיכיאטריים, ואפילו בעקיצה חיננית המופנית לזמרים שמפקיעים את שיריהם לטובת פרסומות (ע"ע חנן בן ארי שגולש באלף מגה).
בבסיס הכול, יש לזכור, מדובר בעלילה הממוקמת בתוך עולם השידוכים החרדי - עולם שבלשון המעטה ודאי אינו אזור הנוחות עבור מרבית הצופים. המילה "אהבה" לא עולה אינטואיטיבית בהקשר הזה, לכן היכולת להציג רומנטיקה, ועוד באופן לא בנאלי, מרשימה אף יותר - לשים זרקור לא על אהבה במובנה המוכר, אלא על מהותו של חיבור בין שני אנשים. יתרה מכך, בהצגה הזו יש שחקן נוסף: אלוהים. פעמים רבות מיכל מדברת אליו, כמו פונה חצי לקהל חצי לשמיים, ומנהלת עימו שיח ער. מי שעשה זאת לפניה היה טוביה החולב ב"כנר על הגג". לא מובן מאליו להצליח לקחת תוכן כזה ולטפל בו בצורה שלא תצא סטריאוטיפית, מתנשאת או להבדיל מרוחקת. וזו עוד סיבה שההצגה הזו עובדת, כי היא מצליחה לשכן יחד את התל אביביות ואת החרדיות בצורה אינטליגנטית ונעימה. היא משמיעה לקהל שיר שיש בו את כל המרכיבים של תפילה, ומעוררת הזדהות עמוקה בלי המורכבות האופיינית.
"לעבור את הקיר" מספק חוויה שלא מנסה לפנות למכנה משותף נמוך אלא באמת מכבדת את הצופה. זה מתאפשר ברובו הודות לטקסט של אורן יעקובי ולבימוי חכם ואיכותי של עידו רוזנברג, אבל ישנו צוות גדול ומוכשר - בין אם בקדמת הבמה או מאחורי הקלעים - שאמון על היצירה השלמה.
ההצגה כללה לא מעט כישרונות ראויים ביותר: הגר אנגל בתפקיד אחותה של מיכל בלטה וזרחה ממש בתפקיד קומי נהדר, בהבעות פנים וגם ביכולות תנועה. גל חזאז בתפקיד החברה פייגי מצוינת אף היא בהגשה קומית, וכך גם יעל אלקנה בתפקיד החברה זיו. אנה אקהרד בשיר הפרשת החלה והראל ליסמן בשיר "מי ישמע קולי" – שניהם ביצועים יפהפיים ונוגים, ואלירן הרוש כן ומתוק בתפקיד שימי. ככלל, ההפקה מתהדרת בליהוק מדויק של שחקנים, בין אם בתפקיד גדול או קטן, כל אחד מהם מצליח לגנוב את הפוקוס. ראויים לציון גם אביתר בן-דוד, איתמר אלבז, טל עמר, רותם מלר, לירן ליפשיץ וסתיו צוברי.
הכוריאוגרפיה של עוז מורג נוכחת ומבוצעת לעילא, ובעיקר זכורה באופן מרענן משיר הטינדר. התלבושות של אורנה סמורגונסקי ססגוניות ועזות. התפאורה מלאת החיים של סבטלנה ברגר, יחד עם הפנס האינטימי ששלחה קרן גרנק האחראית על התאורה - שתיהן הצליחו לקחת את הצופה עד לאומן הרחוקה.
שילוב הכוחות של חלק מהיוצרים שלמעלה הוכיח את עצמו כבר במחזמר "אפס ביחסי אנוש" שעלה ב-2019. כעת, יותר משנתיים אחרי אבל מרחק שנות אור אם לוקחים בחשבון את השינוי שעברה האנושות בחסות הקורונה, החוויה של אולם מלא כבר לא טריוויאלית. גם החוויה של מסיבה כבר לא מובנת מאליה, וכל שכן חוויית הכיף. כל אלה מתקיימים ב"לעבור את הקיר", והם עטופים בעשייה תיאטרונית מקצועית ומהודקת. איך אמר יוס למיכל כשניסה להסביר את הניצוץ שחש כלפיה? יש לך גרוב. גם להצגה כולה, אחת ההפקות השוות שנעשו לאחרונה, בואו להרים לה.
