פסטיבל הקולנוע התיעודי דוקאביב יתקיים השנה בין ה-11 ל-20 במאי ויביא עימו, בשלל מסגרות ההקרנה, מבחר מגוון של סרטים בנושאיהם ובגישות הסגנוניות המופגנות בהם. צפיתי במקבץ מסרטי הפסטיבל ואלו המלצותיי.
20 ימים במריופול (20 Days In Mariupol)
העיתונאי האוקראיני מטיסלב צ'רנוב מועסק על ידי סוכנות הידיעות האמריקאית Associated Press. הוא ואנשי הצוות המצומצם שלו היו העיתונאים הבינלאומיים היחידים ששהו בתחילת המלחמה בעיר האוקראינית הנצורה והמופצצת מריופול. הצילומים שלהם היו הדימויים הקשים הראשונים של המלחמה אשר הופצו ברחבי העולם. צילומים אלו כוללים, למשל, את המראות שלאחר הפצצת בית החולים ליולדות (צילומים שעליהם הגיבו הרוסים בשקרי תעמולה מחוצפים). ב-20 הימים הראשונים אנו רואים את השינוי מעיר מתפקדת לאזור אסון שבו אף אזרח אינו מוגן. קולנוע תיעודי שנעשה בתנאי הישרדות, ולכן אין טעם ואף לא ראוי לצפות ממנו לבחינה מעמיקה של הסיטואציה האנושית. במגבלות אלו הסרט ממחיש באופן מטלטל את התובנה לפיה המלחמה מגלה את הטוב ביותר ואת הרע ביותר באדם - וזאת רק תוך התבוננות בצד המותקף. הסרט המאוד לא קל לצפייה זכה בפרס הקהל לסרט הבינלאומי בפסטיבל סאנדנס וישודר בהמשך ב-HOT8.
מניפסטו (Manifesto)
הסרט הרוסי המתעתע הוא תוצר של עבודת איסוף ועריכה של הבמאי אנג'י וינצ'יטו מחומרים שצילמו ילדים ובני נוער רוסים בטלפוניים הסלולאריים שלהם. חלקם סרטוני טיקטוק המכוונים לקהל צופים, חלקים אקטים של תיעוד שלוכדים פיסות מהמציאות המעורערת, מוזרה ואכזרית שבה הם חיים. יש בו רגעים שנראים כמו גרסת הטיקטוק ל"אפס בהתנהגות" של ז'אן ויגו, ו-"אם..." של לינדסי אנדרסון. הסרט מתחיל במה שנראה כבוקר של יום רגיל, טרם היציאה ללימודים. ומתקדם עם היום באמצעות עשרות פרספקטיבות שדרכן משתקפת מערכת חינוך מנוונת, לאומנית ואכזרית (עם מורים שגוערים בגסות ואפילו מכים את התלמידים). תרגילים שבהם מדומה התקפה גרעינית על רוסיה, או פשיטה של חמושים על בית הספר. בהמשך זה מתחבר למה שנראה כשברי תיעוד של מתקפה רצחנית אמיתית שתועדה במצלמות התלמידים. ישנה גם רוח המרדנות הפוליטית של אלו שטרם הוטמעו או למדו להיזהר מהמערכת שמסביבם. רצף צילומים של הבעות דברי מחאה, ורצף צילומים של צעירים רוסים מכים בשפל רוח על "החטאים הפוליטיים" שלהם. הגבולות בין תיעוד אישי של מציאות למניפולציה אמורים להיות מוטלים בספק לא מעט פעמים במהלך הסרט. לא רק בעולם הצללים של רוסיה העכשווית, אלא במעשה של הסרט עצמו. ככזה הוא בהחלט מעורר מחשבה ומטריד. הסרט זכה בפרס Envision בפסטיבל IDFA.
קוראים לי אלפרד היצ'קוק (My Name is Alfred Hitchcock)
גם השנה מוקרן בפסטיבל סרט של מארק קאזינס, יוצר פורה במיוחד של סרטים תיעודיים על קולנוע. אודה שרבות מעבודותיו מותירות אותי בתחושת תסכול הנובע מהפער בין הנושאים החשובים והמעניינים, והטיפול המפוספס בהם (כך, למשל, בסדרה תיעודית מקיפה על במאיות שיצר ב-2018). לא אחת הבעיה נובעת מנוכחות היתר של קולו וניסוחיו של קאזינס. כאן קול זה מוחלף ב"קולו של היצ'קוק" הפונה אל הצופים ומשמש כמדריך להיבטים בסרטיו (בדיוק 100 שנים לאחר סרט הביכורים שלו "מספר 13"). מלבד הגימיק, הסרט מציע מבט על מכלול סרטיו של היצ'קוק, כשהם מחולקים לשש קטגוריות (בריחה, תשוקה, בדידות, זמן והגשה עצמית). לא כל תובנה או חיבור בין קול ודימוי הוא מבריק, כפי שנדמה לקאזינס, אבל ברור שלא ניתן אלא להמליץ על הסרט לחובבי הבמאי הדגול. הדוקו המסקרן יוקרן בהמשך השנה ב-HOT8.
השחף האחרון (The Last Seagull)
לא מעט סרטים תיעודיים הם פורטרטים של דמויות, ובדרך דמויות עם חיים משמעותיים יותר מאלו של איוון – גיבור הסרט של הבמאי טוניסלב חריסטוב. במשך חייו הבוגרים איוון היה "שחף", הכינוי שהודבק לנערי חוף נצחיים, ג'יגולואים מתוצרת בולגריה, שמספקים את שירותיהם בחברה וקרבה גופנית לתיירות הפוקדות את חוף הים. תוצר של שלהי העידן הקומוניסטי, הוא החל בעיסוק זה כגבר צעיר, והיום כשהוא כבר בן 58, לסחורה כבר אין יותר מדי ביקוש. הוא נמצא בצומת בחייו – האם יוכל לשכנע את אחת הלקוחות לעבור לבולגריה ולהיות איתו בסוג של זוגיות? האם יוכל לתקן את יחסיו עם בנו שחי באוקראינה? וכיצד מגפת הקורונה והמלחמה באוקראינה יטלטלו גם הן את חייו ואת אפשרויות הפרנסה שלו. פורטרט שיש בו את רגעי החן שלו, על דמות קטנה שבחייה משתקפים ההדים של השינויים והמאורעות ההיסטוריים.
תוכנית הסרטים הקצרים
במהלך הפסטיבל יקרנו שלוש תוכניות המציגות מבחר של סרטים קצרים בינלאומיים. באופן מדגמי אמליץ על סרט אחד בכל תוכנית.
בתוכנית הראשונה יוקרן הסרט הצרפתי "רד-ידיא" (Radiadio) של אונדין נוברזה, סרט ששמו המוזר הוא השיבוש של "חד גדיא". הבמאית עוברת ובכך משווה בין שני סעודות ליל סדר במשפחתה – ליל סדר בשנות ה-50 המנוהל על ידי הסבא-רבא שלה, וליל סדר של תקופת הקורונה, שבו חרף ההומור והדינמיקה המשפחתית יש תחושה של התערערות ובדידות. בחלקו האחרון נכנס, באופן מנחם, גם ליל סדר שלישי – הראשון שלאחר הקורונה.
בתוכנית השנייה יוקרן "כדורים" (Balls) - הסרט האוקראיני/סלובני של גוראנה יובנוביץ' מסתכל על אירוע ספורטיבי שרבדיו עמוקים. 30 שנה אחרי משחק כדור שבו הייתה התפרצות של אלימות המקדימה לתהליך ההתפרקות של יוגוסלביה ולפריצת המלחמה בשנות ה-90. כעת מגיעים חיילי הצבא הסרבי למשחק קטרגל בסרייבו. כמעט ללא דיבור, עם התבוננות על מה שקורה מסביב למשחק – סיורים, צעידה ברחובות, תגובות למתרחק במגרש, זאת כדי ללכוד את מה שמתקיים באירוע באופן חמקמק – הדי הטראומה שכעת יש ניסיון סמלי להתרחק ממנה.
בתוכנית השלישית מוקרן הסרט השווייצרי "דב" (Bear), עבודה של הסטודנטית לקולנוע מורגן פרונד. היא נשכרת כדי לבצע עריכה לחומרים שצולמו על ידי צלם חובב טבע וצפייה בדובים. במהלך העבודה היא מגלה שלא רק חיות הוא לכד בעדשת המצלמה, אלא גם מבטים חטופים על נשים צעירות ונאות במרחב הציבורי. הגילוי מעלה שאלות אישיות על יחסי העבודה, ועמדתה כיוצרת מתחילה וכאישה צעירה שמכירה את אי הנוחות בהיותה נשוא המבט המחפיץ. מחשבות אלו מובילות לדיאלוג עם הצלם.
