"זרים מושלמים" (2016), סרטו של פאולו ג'נובזה, פיצח את הנוסחה. הדרמה הקומית האיטלקית לקחה סיטואציה פשוטה: מפגש חברתי אופייני של מעמד הביניים - ארוחת ערב שבה נוכחים שלושה זוגות וגבר נוסף. במהלך ארוחת ערב הם מחליטים שכל אחד יחשוף בפני אחרים את זהותם של המתקשרים לטלפון שלו. הרעיון הפשוט מניע את הסיטואציה למחוזות שכל מי שהסתיר דבר מה בטלפון שלו מהקרובים לו ביותר (כלומר, כולם) יכול להבין. השפה הקולנועית הייתה פשוטה שבפשוטות. הדמויות נטולות מקוריות ולא זכורות במיוחד. כוחו של הסרט היה בביצוע ההולם של רעיון שמהותו ברורה לכל הצופים, עם סגנון פשוט ופונקציונלי, והתפתחות דרמטית שלא מעזה לחרוג למקומות סאטיריים שעשויים לטלטל באמת את הצופים (באופן ספציפי זכורה ההתחמקות הפחדנית המאפסת את אירועי הערב). קולנוע לאנשים שאמנות לא ממש מעניינת אותם, ומה שחשוב יותר שהסרט יספק חומר לשיחה במסעדה אחרי הסרט.
"השכנים מלמעלה" - טריילר
בינוניותו של "זרים מושלמים" לא הייתה באג, אלא פיצ'ר. בתור שכזה הצלחתו הובילה ליצירת מספר שיא של עיבודים לשפות ותרבויות אחרות. בספר השיאים של גינס הוא מחזיק בשיא העיבודים שנעשו לסרט (18). בישראל קיבלנו לא רק הצגה (שבימים אלו עדיין רצה), אלא גם סרט קולנוע שביים ליאור אשכנזי בשנה שעברה.
ביקורות סרטים נוספות:
לקומדיה הספרדית "השכנים מלמעלה" (The People Upstairs) אין סיכוי להגיע למידת ההצלחה של "זרים מושלמים". הוא קצת יותר "שובב" ומפורש מקודמו בדרך שתקשה על העיבוד שלו לתרבויות שמרניות. זה לא קולנוע גדול או משמעותי, אבל הסוגיה שעומדת בבסיסו תזין שיחות של אחרי הסרט, ויש סיכוי שהן תהיינה מעניינות יותר מאלו שהתקיימו אחרי "זרים מושלמים".
"השכנים מלמעלה" היה מחזה מצליח שכתב גאי ססק הקטלאני ושעלה לבמות ספרד ב-2015. כעת ססק מביים את העיבוד הקולנועי. קשה להאמין שחלו שינויים מהותיים במעבר בין שני המדיומים. למעט פתיחה קצרה ומיותרת למדי, זו עדיין יותר הצגה מצולמת מסרט. צוות שחקנים מצומצם מגלם ארבע דמויות, העלילה מתרחשת כולה במהלך ערב אחד של מפגש חברתי, ומתפתחת במה שנראה כזמן אמת.
הסיטואציה של זוג מארח זוג, והאופן בו הזוג המתארח משמש קטליזטור להתרחבות הסדקים בחיי הזוג המארח, הייתה מקור ללא מעט סרטים מוצלחים. כך בעיבוד הקולנועי של מייק ניקולס למחזה של אדוארד אלבי "מי מפחד מווירג'יניה וולף" (1966), או במהלך הפותח של "תמונות מחיי נישואים" (1973) של אינגמר ברגמן (ובהתאמה, בסרט שקיבל ממנו השראה – "בעלים ונשים" של וודי אלן מ-1992). "השכנים מלמעלה" מרדד את המורכבות של המטענים שנצברו בחיים הזוגיים לתסכול מיני בחיי הזוג המארח והאופן בו הם מגיבים לזוג האורחים המשוחרר.
חוליו (חאבייר קמארה) ואנה (גריזלדה סיסליאני) נשואים מזה 15 שנים. חוליו מורה למוזיקה, ואנה עקרת בית. בתחילת הסרט אנה מביאה לדירתם שטיח חדש, סימן ראשון לתוכניות שלה לערב. כשחוליו מגיע הוא מגלה כי בלי להודיע לו היא החליטה להזמין את זוג השכנים שגר מעליהם לארוחת טאפאס. בין השנים מתפתח ויכוח רווי בסרקזם מצדו של חוליו, שאין לו עניין או רצון באירוח, וכולו בוז למאמץ של אנה להרשים את האורחים.
הוויכוח מבהיר את עומק הבעיות בזוגיות של חוליו ואנה, ורומז כי מקורו באובדנה של אינטימיות פיזית ורגשית. לעומתם השכנים המוזמנים סלבה הכבאי (אלברטו סאן חואן) ולאורה הפסיכולוגית (בלן קוסטה) הם קצת יותר צעירים והזוגיות שלהם טרייה ומאוששת הרבה יותר.
בוויכוח בין חוליו ואנה מתברר שסלבה ולאורה מאוד פעילים מינית, והקולות שהם מפיקים נשמעים בעוצמה שהופכת אותם למפגע אקוסטי. חוליו ואנה נבוכים מכך שבתם הצעירה שומעת בחדרה את הקולות, אבל באופן מהותי יותר הם מהווים תזכורת מתמדת לחסך המיני של הזוג. חוליו מאיים להציף מולם את מה שטורד את מנוחתו בהתנהגותם, אנה נחרדת מכך שיחרוג באופן כה גס מהעמדת הפנים הנדרשת במעמד חברתי זה.
ההגעה של סלבה ולאורה מפתחת את מה שעלה בדקות הראשונות. מתברר עד כמה מיניות היא דבר מרכזי בחייהם, ועד כמה עבורם ההנאות המגוונות של חיי המין נעשות באופן נטול רגשות אשם. הערב הולך ומתפתח כשחוליו ואנה מגיבים למה שמתגלה, ותגובות אלו מלמדות לא מעט עליהם.
ההתפתחות של השיחה תוביל אותם להתחלה של בחינה רצינית של חיי הנישואים שלהם, בחינה הנעשית לא מעט בזכות לאורה הפסיכולוגית.
ארבעת השחקנים פועלים היטב יחד. במיוחד בולט חאבייר קמארה המוכר שבהם (מסרטיו של אלמודובר "דבר אליה" ו"לעוף מהתרגשות"). בנוסף יש לו ניסיון קודם בעבודה בסרטיו הקודמים של ססק "אקדח בכל יד" (2013) ו"טרומן" (2015). כאן הוא נדרש לגלם דמות סרקסטית, תוך כדי שניתנת לצופים גם יכולת לחוש ולהבין את הפגיעות מאחורי תגובות אלו.
ססק שולט היטב על קצב ההתרחשויות על מנת שהפואנטות הקומיות יועברו בצורה ברורה לצופים. הביצוע המדויק והפשטות הרעיונית והסגנונית יוצרים קומדיה שלא מעט מהצופים יוכלו לזהות בה אלמנטים מחייהם. ב-82 דקות של סרט, הדינמיקה בין שני הזוגות אינה סובלת ממריחת זמן מיותרת. לקהל הנשוי בגיל העמידה, במיוחד זה המחפש בידור נגיש ולא מתוחכם מדי, הסרט ייסב הנאה, ואולי אף בחינה של חייהם שלהם.
