חודש עבר מאז אותו טלפון בשבת בבוקר שהודיע לעופרי ביטרמן להגיע במהירות לבית החולים שבו אושפז אביו יוסי בגלל סיבוכים קשים של מחלת הסוכרת. "כשהגעתי, נאמר לי ולאחים שלי שאבא מת", הוא אומר. "בתוך ההלם הגדול, ידעתי שאני חייב להמשיך לתפקד. באותו ערב חיכו לי בקאמרי שתי הצגות של המחזמר 'החבדניקים', שהתחיל לרוץ כמה ימים קודם. שעה אחר כך הודעתי לחיים סלע (מפיק ההצגה - י.ב), ולגלעד קמחי (הבמאי והמנהל האמנותי של התיאטרון - י.ב), שאשחק בהצגות האלה. כתבתי להם: 'בוקר טוב, בצער גדול אני מודיע שאבא שלי נפטר. אני כמובן מגיע הערב'".
לא היו לך שום התלבטויות?
"לא הייתה לי התלבטות אם לשחק או לא. ברור שזה היה מאוד קשה. מה שבעיקר הניע אותי לעשות את הצעד הזה היה שאם לא אגיע, יצטרכו לשלוח הביתה אלפיים איש שיבואו לשתי ההצגות ושאף אחד לא ישלם ל-60 אנשי צוות על זה שההצגות לא מתקיימות. בימים הקרובים חיכו לי גם חמש הצגות, ביניהן הפרמיירה החגיגית, ורציתי להיות בהן. אחר כך דיברתי עם יניב גוטוירט, שהיה הבמאי שלי בלהקת 'על הבמה' בהרצליה כשהייתי נער, והוא כמו אבא שני בשבילי. יניב אמר לי: 'אני בטוח שזה גם מה שאבא שלך היה רוצה, שתמשיך לשחק'. נועה אשתי אמרה לי: 'תעשה מה שעושה לך טוב, מה שנותן לך כוח'. היא הייתה מדהימה. היא באה איתי להצגה ושמרה עליי מאחורי הקלעים".
ביקשת משהו מיוחד לפני שההצגה החלה?
"ביקשתי מגלעד שתוך כדי ההצגה השחקנים ישחקו ויתנהגו כרגיל, בלי שום מבט מרחם ומנחם, שאלו המבטים הכי קשים, ושהם יאפשרו לי להתנתק לשעתיים וחצי מהאסון שלי. כמובן שכשנכנסתי לתיאטרון אפשרתי לכל מי שרצה לחבק אותי ולומר מילה טובה. גם ההצגות ומחיאות הכפיים הסוערות שמרו עליי ונתנו לי כוח להמשיך".
שמעת גם תגובות אחרות על ההחלטה לשחק באותו ערב?
"מישהו כתב באיזושהי קבוצה בפייסבוק, תחת הכותרת 'ההצגה חייבת להימשך', על זה שבחרתי להמשיך לשחק, ואנשים הגיבו: 'אנחנו לא מסכימים שההצגה חייבת להימשך בכל מחיר'. אני האחרון שיעניין אותו מה אנשים חושבים. אני לא צריך לרצות אחרים, אלא לעשות את מה שאני חושב שנכון לי. הפסדתי גם יומיים מהשבעה כי טסתי עם נועה לאזור טוסקנה, נסיעה שחיכיתי לה ולא היה פשוט לבטל אותה. האחים שלי ושל אבא כמובן תמכו בהחלטה. גם אמא שלי אמרה לי: 'אנחנו תיירים בעולם הזה. אתה לא יכול לפספס את ההזדמנות הזאת'. נועה ואני גם עבדנו מאוד קשה כדי להשיג את החופש הזה".
לא פשוט לקבל החלטות כאלה.
"השנה האחרונה לימדה אותי הרבה מאוד על פרופורציות. אמא שלי הייתה חולה בסרטן, ושעה אחרי ההלוויה היא קיבלה הודעה שהטיפולים עזרו והכל נקי סופית, לשמחתנו הגדולה. בגלל זה, כשהיא אמרה לי: 'אנחנו תיירים בעולם, אתה חייב לטוס וליהנות', הבנתי את זה טוב יותר מכל דבר אחר. עכשיו כל האנרגיה שלי מופנית לאמא המדהימה שלי. גרתי בבית עד גיל 28 כי היה לי כל כך טוב עם אמא. עם אבא תפקדתי גם כאבא שלו, הרגשתי שהייתי מעל ומעבר עבורו, לכן גם יכולתי לנסוע. אם היה קורה משהו לאמא שלי אני מאמין שלא הייתי נוסע".
הוריו של ביטרמן, לירי בן דב ויוסי, גרושים מאז שמלאו לו 13. בשנים האחרונות, בתקופת הקורונה, תפקידי האב והבן התחלפו. "לקחתי את אבא שלי, שעבד הרבה שנים כמורה לנהיגה, כפרויקט", הוא אומר. "הוא היה עצבני, שקוע בהרבה חובות, והייתי צמוד אליו. בשנים האחרונות התחלתי להיכנס בו – שיתעורר, שידאג לעצמו. אמרתי לו: 'סטופ. עכשיו תספר לי הכל - מה החובות שלך ומאיפה הם. הם מהשוק האפור? ספר לי הכל'. והוא פתח הכל ודיברנו. הוא גם לא דאג לעצמו, ולא רק בענייני בריאות.
"הלכתי לאיקאה וקניתי לו חצי בית. אני זוכר שנעלבתי שהוא לא אמר לי תודה, ואז אמרתי לעצמי, אתה צריך לשחרר. זה אבא שלך. אם הוא לא דואג לעצמו, איך הוא יזכור להגיד לך תודה. אמרתי גם, 'הוא חייב בת זוג', אז קניתי לו שתי שידות. בסוף כבר לא היה לו כוח לדאוג לעצמו".
יחסים מאוד מורכבים.
"היחסים שלו עם האחים שלי יותר מורכבים. הם גדולים ממני בהרבה והבינו מה היה המצב בין ההורים כשהם התגרשו. מבחינתי, כשההורים שלי התגרשו זה היה כיף. אבא שלי גר בדיזנגוף. הייתי אז קטן, והיינו נוסעים לטיולים על אופנוע, עוצרים וקוטפים תפוזים בפרדס, נוסעים לאכול בירושלים. כל האהבה שלי לאוכל ולחיים טובים זה ממנו. יש לי אהבה ענקית לאוכל. אני רוב הזמן חושב על אוכל".
עשיתם שיחה מלב אל לב על מצבו?
"בטח. התשובות שלו נעו בין 'אני מצטער' לבין 'אני לא זוכר איך הגעתי לחובות האלה'. בשנים האחרונות הוא גם לא בא לראות את ההצגות שלי. הוא תמיד רצה לבוא עם מישהי, אבל לא הייתה לו אף אחת. מאז ששיחקתי את צ'רלי צ'פלין הוא לא ראה הצגה שלי. כשפינינו את הדירה השכורה שלו, מצאתי בה כתבה על צ'פלין שהוא שמר. התמונה שלו בווטסאפ היא תמונה שלו ושלי יחד. יש רגעים שאני חושב שאולי הייתי צריך להתנהג אליו אחרת, אבל זה לא רלוונטי. עשיתי כל מה שיכולתי בשבילו".
אתה עושה רושם של בן אדם חזק.
"כל החברים הטובים שלי קוראים לי רובוט. ירון ברובינסקי, חבר קרוב, אומר לי: 'אתה לא יודע לבטא רגשות. אתה מבצע משימות'. זה נכון, אין לי כפתור שאני לוחץ עליו והוא ישר מביע רגשות. בשנים האחרונות, גם בזכות נועה, אני יכול לבטא את הרגשות שלי. כשהיה לי ולנועה משבר וזה הביא אותי למצב של התפרקות, שיתפתי אנשים. גלעד (קמחי - י.ב), שבשנה האחרונה אני מרגיש מאוד בנוח איתו, קרא לי אז הצידה ושאל מה קורה. התפרקתי, התחלתי לבכות לו בחוץ, וסיפרתי לו הכל. משם הדברים הלכו והשתפרו.
5 צפייה בגלריה
למד איך לבטא את רגשותיו. עופרי ביטרמן, מתוך ההצגה "לילה בפריז"
(צילום: רדי רובינשטיין)
"אבל הרבה פעמים אני מדבר על הדברים בצורה מאוד שכלתנית. אני פרקטי ולא יושב ובוכה על מר גורלי. אני מסתכל קדימה, רואה את הנקסט. התיאטרון והקולנוע מאפשרים לי לבכות. כשהתזמורת מנגנת בחזרות ובהצגה זה ישר עושה לי מחנק בגרון. בסרט 'אמריקה', שאליו הצטלמתי, הייתה לי סצנה שאני אמור להתפרק בה. בטייק הראשון ממש התפרקתי".
הלכת פעם לפסיכולוג?
"רק פעמיים. האקסית שלי הציעה לי ללכת, אבל הרגשתי שכל מה שהפסיכולוגית אומרת אני יודע, אבל אין לי אומץ להגיד את זה לעצמי ולאחרים. אחרי שתי פגישות הפסקתי ללכת אליה. הבנתי שאני צריך אומץ לשנות דברים ושיניתי אותם לבד".
ביטרמן, 33, נולד בבאר-שבע לאם מורה לאמנות ולאבא איש צבא קבע, שבהמשך עבד כמורה לנגינה. עוד בילדותו עברה משפחתו להרצליה. מאז שסיים את לימודיו בסטודיו למשחק של יורם לוינשטיין הספיק לככב במחזמר "צ'פלין" על חייו של צ'ארלי צ'פלין, שעליו זכה במחמאות גורפות, וקטף את פרס השחקן המבטיח בטקס פרסי התיאטרון (על "מלך הכלבים" של בית ליסין). בין היתר שיחק גם בסדרות "כיפת ברזל", "בת אל הבתולה" ו"כדברא", ובסרט "ימים נוראים" שעוסק בימים שקדמו לרצח יצחק רבין וברוצחו של ראש הממשלה, יגאל עמיר. בשנה האחרונה גם הצטלם לסרט "אמריקה" של אופיר ראול גרייצר, ובשלוש השנים האחרונות הוא נחשב להבטחה גדולה בתיאטרון הקאמרי. לצד עבודתו כשחקן הוא מפעיל יחד עם חברו הטוב רועי ניק את קולנוע יפו. "מבחינתי התיאטרון זה מקדש, קודש הקודשים האולטימטיבי, וככה אני מתייחס אליו".
האהבה הגדולה של ביטרמן היא השחקנית והרקדנית נועה אברהם. "נועה התחילה איתי באינסטגרם אחרי שהיא ראתה אותי בסדרה 'כיפת ברזל'", הוא מחייך. "נפגשנו, אבל לא זרמתי כי הייתה לי אז חברה. היא אמרה לי: 'זה בסדר. אני מבינה אותך. אני הייתי עם מישהו תשע שנים, ונפרדנו לא מזמן'. סיימנו את השיחה בידידות. לשמחתי הגדולה הכוכבים היו איתנו. איזה מזל שאבא שלי הספיק להיות בחופה, והרבה בזכות זה שאמא שלי שלחצה שזה יקרה".
"החבדניקים", שכתב אודי גוטשלק שגם ביים את המחזה לצד גלעד קמחי (המוזיקה היא של אלעד פרץ), הוא סיפורם של יהודה וחיים, אחים תאומים בני 23 מכפר חב"ד, הראשון גאון בתורה והשני לא גאון ובטח שלא בתורה, שחייבים למצוא שידוך. הם יוצאים ל"מבצע שידוך", מגיעים לשדכנית בשכונה מפוקפקת בשוליים של תל אביב ומסתבכים עם מנשה, ראש משפחת פשע ובעל מועדון חשפנות שמטיל את אימתו על תושבי השכונה. מה שמתחיל כמסע למציאת בת זוג הופך למערבולת של פיתויים אסורים ולתסבוכת שאפילו אלוהים ספק אם יכול להתיר אותה.
ביטרמן הוא יהודה, השידוך האולטימטיבי, ורפאל עבאס המוכשר הוא אחיו חיים. "ביני לבין רפאל היה קליק מהרגע הראשון של החזרות, הוא עושה תפקיד נהדר", הוא מספר. "כששאלו אותי עם מי מהמועמדים לתפקיד אני מרגיש יהיה לי הכי טוב לשחק – אמרתי רפאל".
חשבת שההצגה תהפוך לכזה שלאגר?
"בקריאה פחדתי מהתפקיד שלי, חשבתי שאולי מתאים לי לשחק את חיים כי הוא יותר שטותניק, כמוני. לא רציתי לוותר על עופרי המופרע, הנוירוטי. פחדתי גם להוביל ציר דרמטי. ואז גלעד אמר לי: 'לא, אתה יהודה'. הפחד נבע גם מזה שלא נגענו בחומר הרבה זמן בגלל הקורונה, והמוח מתנוון. אתה אומר: 'אולי אני לא שחקן מספיק טוב'.
"אני גם משחק הומו, ועד היום, חוץ מאיזה תפקיד בתיכון, לא גילמתי גיי. אבל זה הסתדר נהדר. אמרתי לעצמי שאני לא צריך לשחק הומו. הומו זה לא דמות. זה משהו פנימי. גם לא הייתה לי בעיה להתנשק עם אלעד (אלעד אטרקצ'י המצוין - י.ב). לא הרגשתי שאני נרתע ממנו. אני בטוח בגבריות שלי. פשוט פחדתי שהקהל לא יאמין שאני הומו. מה ההבדל בין גבר שמתנשק עם אישה לגבר שמתנשק עם גבר? כלום. אלו אותן תחושות. נטרלתי את כל הסטריאוטיפים שישר צצים במוח - וזרמתי עם זה".
איפה תהיה בעוד חמש שנים?
"אני הכי אוהב תיאטרון, אבל אני חושב שאני גם בשל עכשיו לתפקיד ראשי בסדרה איכותית, ואני גם מקווה שהיא תגיע. אבל הכי בא לי שיהיה לי כבר ילד. הכי בא לי. אני יודע שאני אהיה אבא נהדר".
