"פורסט גאמפ" של רוברט זמקיס עלה למסכים בדיוק לפני 30 שנה והפך ל"קלאסיקה קולנועית" בזכות הצלחתו הכלכלית, זכייתו בשישה פרסי אוסקר (כולל הסרט, הבמאי והשחקן הראשי - טום הנקס), והיותו מקור ללא מעט רגעים ומשפטים שנחרטו בזיכרון הקולקטיבי. ניתן לראות בו סרט אופטימי ומרומם נפש שעלילתו שוזרת את חיי הגיבור בהיסטוריה האמריקאית. עמדה קצת יותר ביקורתית תטען שמדובר בקולנוע ריאקציונרי עם גיבור שנושא את שמו של מייסד הקלו-קלוקס-קלאן ואמונה משיחית לפיה ישר הדרך ומוגבל השכל (ע"ע הנוצה שעפה ברוח) ימצא עצמו שוב ושוב בצמתים קריטיים של התרבות, הצבא והקפיטליזם האמריקאי. ואולי זו בכלל סאטירה נוסח "קנדיד" של וולטר, שלועגת לקלישאות המסע והשינוי של התרבות האמריקאית, וחתרנותה מצליחה לחמוק תחת אפם של הצופים.
כאן ולתמיד – טריילר
(צילום: באדיבות רד קייפ)
מה שבטוח הוא ש"פורסט גאמפ" משקף עליית מדרגה בהתלהבותו של זמקיס מטכנולוגיות דיגיטליות שבהן הוא משתמש כדי להפגיש את האישי וההיסטורי, ו"לשתול" את הגיבור בתוך רגעים מתועדים ומוכרים היטב. מאז הוא הפך לבמאי שנסמך, שלא לומר משועבד, לטכנולוגיות אלו. בשלושת סרטי האנימציה שהוא ביים בין 2004 ל-2009 ("רכבת לקוטב", "ביאוולף" ו"רוחות חג המולד") התקיים יחס הפוך בין שאפתנות טכנית ואיכות. ששת סרטי הלייב-אקשן שביים מאז נעו באיכותם מהבינוני לרע אך תמיד ליווה אותם חשד שהם נוצרו בעיקר כדי לבדוק מה עוד אפשר לעשות עם הצעצועים החדשים.
כעת, כשהוא בנקודת שפל בקריירה שלו, זמקיס מביים את "כאן ולתמיד" (Here), סרט שמפגין קונספציה שאפתנית ושימוש חדשני ב-AI. זו בה בעת יצירה משלימה ל"פורסט גאמפ", והיפוך שלו. "פורסט גאמפ" הציג מסע בהיסטוריה האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה-20, עם גיבור שמהותו היא לרוץ ממקום למקום. גם ב"כאן ולתמיד" יש תנועה בין נקודות זמן שונות במהלך המאה ה-20 אך הפעם הדברים נלכדים באמצעות מצלמה שנותרת נטועה באותה נקודה במרחב.
זמקיס חוזר לעבוד עם התסריטאי אריק רות' שכבר הפגין את נטייתו ליומרות רוחניות שעולות מתוך הצגת מסלול חיים שלם (ב"פורסט גאמפ" כמו גם בתסריט שכתב לסרטו של דייויד פינצ'ר "הסיפור המופלא של בנג'מין באטן"). בנוסף זהו שיתוף פעולה חמישי של הבמאי עם טום הנקס, אך הפעם הוא מלהק כנגדו גם את רובין רייט שגילמה את ג'ני - אהובתו של פורסט. השימוש בטכנולוגיות AI אפשר להלביש בזמן אמת מסכות דיגיטליות שהצעירו את פניהם של השחקנים. כך אנו זוכים לראותם משתנים מהמראה שהיה להם לפני כמה עשורים, דרך המראה הנוכחי, וכפי שייראו בזקנתם.
"כאן ולתמיד" הוא עיבוד לחלק הראשון של Here הרומן הגרפי המבריק של ריצ'רד מגווייר (2014). הרומן, ובעקבותיו גם הסרט, נטועים בנקודה קבועה בחלל, ונעים הלוך וחזור בין נקודות זמן שונות. נקודת הזמן המוקדמת ביותר מתרחשת בעידן הדינוזאורים, ובקפיצות קדימה אנו צופים מאותה נקודה גם בילידים אינדיאנים, ובמבט מחוץ לאחוזת בנו של בנג'מין פרנקלין. הרוב מוחלט של הסרט מתרחש בחדר מגורים בבית שנבנה בתחילת המאה ה-20, ומציג רגעים בחיי משפחות שגרו בבית מהמאה הקודמת ועד ההווה. הרומן הגרפי, בשונה מהסרט, ממשיך גם לעתיד עם רמיזות לאסון אקולוגי וגרעיני, ועולם שיחזור להיות נטול בני אדם בעוד 20 אלף שנים.
השפה הוויזואלית של הרומן הגרפי התבססה על פירוק המרחב מאותה נקודה קבועה, לסדרה משתנה של מסגרות ששילבו הבלחות של פרטים מנקודות זמן אחרות. ההווה הנתון מקיים שלל יחסים, לעיתים ברורים ולעיתים חמקמקים, עם אירועים ודמויות אחרות. כל זה מייצר מורכבות שנשכרת מקריאות חוזרות.
הסרט, לעומת זאת, משתמש ברעיון של פריימים בתוך הפריים "המרכזי" באופן מאופק יותר, בעיקר בנקודות מעבר בין נקודת זמן אחת לאחרת. בעוד ברומן הגרפי הפרגמנטים הם בדרך כלל ברמת המחווה והמשפט הקצר והבודד, בסרט יש פיתוח של אלו לסצנות תיאטרליות קצרות שמתחברות לרצף ברור של חיי האדם. הסרט של זמקיס שואב השראה מהנועזות של הקומיקס, אך חושש ללכת רחוק מדי ולאבד את הבהירות העלילתית והאימפקט הרגשי שהוא שואף להשיג. אין בו את ההעזה הניסיונית של במאי כמו פיטר גרינאווי (למשל ב"כתוב בעור" או ב-Rembrandt's J'Accuse…!) שכבר שנים רבות משתמש בכלים דיגיטליים כדי לעבוד עם שכבות של דימויים וטקסטים שביניהן נוצרים קישורים מורכבים.
4 צפייה בגלריה
שואב השראה מהנועזות של הקומיקס, אך חושש ללכת רחוק. מתוך "כאן ולתמיד"
(צילום: באדיבות רד קייפ)
במהלך התנועה קדימה ואחורה אנו מכירים כמה משפחות. בשנות העשרה של המאה ה-20 זהו הזוג ג'ון ופאולין הארטר (גווילם לי ומישל דוקרי) שבו הבעל הוא טייס חובב והאישה חרדה מהאופן שבו הוא מסכן את חייו. בשנות ה-40 ליאו וסטלה ביקמן (דייויד פין ואופליה לוביבונד) הוא ממציא כורסת ה"לייזי-בוי", והיא זוגתו התוססת. החל מסוף שנות ה-40 עוברת לגור בבית משפחת יאנג ששני דורותיה יזכו לרוב זמן המסך. האב אל (פול בטאני) שחזר מהמלחמה, והופך לסוכן מכירות מתוסכל, והאם רוז (קלי ריילי) שלא תקבל הזדמנות לפרוש כנפיים ולפתח קריירה עצמאית. ריצ'רד, הבן של משפחת יאנג, מגולם על ידי טום הנקס מנעוריו ועד זקנתו. הוא יתאהב במרגרט (רובין רייט) שתהפוך לאשתו, אך החיים הזוגיים שלהם לא יהיו נטולי קשיים. משפחת האריס האפרו-אמריקאית עם הבעל דוון (ניקולס פינוק) והאישה הלן (ניקי אמוקה-בירד) חיה בבית בשני העשורים הראשונים של המאה ה-21. זוהי משפחה שלא הייתה קיימת ברומן ומאפשרת לזמקיס ורות' להדהד אלמנטים חברתיים מעודכנים שהתרחשו לאחר כתיבת הרומן הגרפי (תנועת ה-BLM, מגפת הקורונה).
"כאן ולתמיד" לא מנסה לשחזר בקפידה את הקומיקס, דבר שהיה הופך אותו לקולנוע ניסיוני. מצד שני הניסיון לבנות דמויות ודרמה במתכונת קונבנציונלית יותר נסתר על ידי הקפיצות החוזרות ונשנות בזמנים, ואלמנטים שהכנסתם לסרט נראית שרירותית. הסרט יוצא קירח משני הצדדים: לא מספיק נועז ולא מספיק קונבנציונלי. קשה לטעון שהדהוד ההיסטוריה האמריקאית בחדר המגורים משיג עומק משמעותי. שוב יש כאן תמצות של תקופות, סגנונות משתנים של בגדים ומוזיקה, לבחירות שנוטות לכיוון הקלישאה.
הסרט עלה למסכים באצות הברית לפני חודש, זכה לקיתונות של רותחין מהביקורת האמריקאית, נכשל כישלון חרוץ בקופות, וכבר הספיק להיזרק ל-VOD. לטעמי הוא לקוי אך מעניין בקונטקסט של "פורסט גאמפ" ועבודות נוספות של זמקיס (כמו, למשל, "בחזרה לעתיד"), ובחיבור שהוא מכיל בין קולנוע לקומיקס מצד אחד, ותיאטרון מהצד השני. צופים אחרים עשויים לשאוב הנאה מהטכנולוגיה שמאפשרת לראות את הנקס ורובין רייט שבים למראה הצעיר שלהם. אם לא בכל דבר אחר הרי שלפחות בכך טמונה מידה של קסם קולנועי.
