זה היה צפוי שפסטיבל הסרטים בעיר הצ'כית המקסימה קרלובי וארי לא יוכל להתעלם מהמלחמה באוקראינה. ואכן, הדי הפלישה הרוסית הגיעו גם אליו. זה התחיל במכתב ששלחו יוצרי סרטים אוקראינים להנהלת הפסטיבל ובו הם מחו על הכללתו של הסרט הרוסי "קפטן וולקונוגוב ברח" בתוכנית הפסטיבל. מנהלי הפסטיבל ענו ליוצרים במכתב פתוח שבו הם הביעו את תמיכתם באוקראינה, והצביעו על העובדה שצ'כיה קלטה כ-400 אלף פליטים וסייעה בנשק ובתמיכה דיפלומטית. יחד עם זאת, הם ציינו את הרלוונטיות הפוליטית של הסרט הרוסי המספר על קצין במשטרה החשאית הרוסית בתקופת סטלין המגלה את האמת על השלטון אותו הוא משרת (הסרט הוצג גם בפסטיבל הסרטים בחיפה אשתקד), וחתמו את מכתבם בתקווה שהקרנתו תעורר דיון ביחס לאירועים הנוכחיים.
3 צפייה בגלריה
עוד סרט ישראלי בפסטיבל שכל כך אוהד קולנוע ישראלי. מתוך "יוני אפס"
(צילום: באדיבות Films Boutique)
חוץ מזה, אחד מאורחי הכבוד של הפסטיבל הוא השחקן האמריקני ליב שרייבר, שהגיע כדי להציג פרויקט הומניטרי חדש בו הוא מעורב, BlueCheck Ukraine. מדובר בארגון לא ממשלתי, התנדבותי, שעוזר ישירות בתרומות ועזרה פיננסית לגופי סיוע אוקראינים. במסיבת עיתונאים עמו גילה שרייבר כי לו עצמו ישנם שורשים יהודים-אוקראינים מצד סבו, אבי אמו, וכאשר צפה בטלוויזיה עם תחילת הפלישה הרוסית באנשים בני גילו מחבקים את ילדיהם, נפרדים מנשותיהם, ויוצאים להילחם במלחמה שבה יחסי הכוחות עומדים לרעתם – הוא חש שאינו יכול עוד לשבת על הספה בביתו בניו-יורק ולא לעשות דבר. כך נולד BlueCheck Ukraine, יוזמה של קולנוענים, אנשי אקדמיה ומומחים למשברים הומניטריים, שמטרתה לאסוף תרומות ולהעבירן בשקיפות מלאה לאנשים ולהתארגנויות שבשטח.
שרייבר עצמו נסע לפולין, שם עבד במטבח מרכזי במחנה פליטים ובישל בורשט. הוא אף ביקר באוקראינה, ליתר דיוק בלבוב, ונפגש עם תושבים ואמנים מקומיים. לאשתו לשעבר נעמי ווטס ולילדיו לא סיפר שחצה את הגבול לאוקראינה כדי לא להדאיגם.
זהו ביקורו השני של שרייבר בקרלובי וארי מזה 18 שנה. אז הגיע עם סרט בבימויו, "הכל מואר" (2005), לפי ספרו של ג'ונתן ספרן פוייר, שגיבורו הוא יהודי-אמריקאי השב לאוקראינה כדי למצוא את האישה שהצילה את חיי סבו במלחמת העולם השנייה. במסיבת העיתונאים הכריז שרייבר, אולי בנאיביות מסוימת, כי אין לו כל ספק שאוקראינה תנצח במלחמה. "האמת היא בצד שלה", אמר. "דיסאינפורמציה הפכה להיות רעיון חדש ומסוכן, ועל זה בדיוק בונה פוטין. כאוס ודיסאינפורמציה".
3 צפייה בגלריה
ארגון למען אוקראינה. ליב שרייבר בקרלובי וארי
(באדיבות Film Service Festival Karlovy Vary)
הפסטיבל, שציין השנה את המהדורה ה-56 שלו, נוהג להאיר פנים לקולנוע הישראלי. ב-1999 זכה סרטו של אריק קפלון "החברים של יאנה" בגלובוס הקריסטל לסרט ולשחקנית המצטיינים; ב-2005 קטף אורי גבריאל את פרס השחקן הטוב ביותר עבור הופעתו בסרטו של אייל חלפון, "איזה מקום נפלא"; ב-2011 גרף סרטו של יוסי מדמוני, "בוקר טוב, אדון פידלמן" את גלובוס הקריסטל לסרט הטוב ביותר (שנתיים מאוחר יותר הוא התמודד שוב עם סרטו "מקום בגן עדן" בתחרות הרשמית, אך יצא בידיים ריקות); ב-2018 שב מדמוני אל קרלובי וארי עם סרטו "גאולה" שזיכה את את משה פולקנפליק בפרס השחקן המצטיין. שנה לפני כן ציין גם סרטו של אופיר ראול גרייצר, "האופה מברלין", את הבכורה העולמית שלו בתחרות הרשמית של הפסטיבל, וזכה בפרס חבר השופטים האקומני. ועתה מתייצב גרייצר עם סרטו החדש, "אמריקה", שמשתתף באותה מסגרת מכובדת. נכון לשעת כתיבת שורות אלה טרם צפיתי בו. בנוסף, נערכה השנה בפסטיבל, מחוץ למסגרת התחרות, הקרנת הבכורה העולמית של סרט ישראלי נוסף, "יוני אפס", בבימויו של ג'ייק פאלטרו האמריקני (אחיה של גווינת'), שאף כתב את התסריט יחד עם הבמאי-תסריטאי תום שובל ("הד קולך").
"יוני אפס" שב אל סיפור משפט אייכמן מזווית מעניינת, זו של דמויות משולי האירוע ההיסטורי. יתר-על-כן, הסרט מתרחש לא על רקע המשפט עצמו, אלא על רקע ההכנות להוצאה להורג, אחרי שערעורו ובקשת החנינה של הנאצי נדחו. הסרט בוחן את האירוע ההיסטורי דרך שלושה סיפורים שכל אחד מהם אמור לשפוך עליו אור אחר, וכל אחד מהם מבוסס על דמויות אמיתיות. הסיפור האחד הוא של דוד (נועם עובדיה), נער עולה חדש מלוב המקבל עבודה בסדנה של חרש מתכת (צחי גראד), ונעשה מעורב משמעותית בהתקנתו של התנור בו עתידה להישרף גופתו של אייכמן. הסיפור השני הוא של חיים אמזלג (יואב לוי), סוהרו האישי של אייכמן, שעליו הוטל לשמור מכל משמר על האסיר המפורסם במדינה כדי למנוע פגיעה בו. הסיפור השלישי הוא של מיכה ארונסון (תום חגי) ששרד שמונים מלקות מידי הנאצים ולימים היה אחד מקציני המשטרה שניהלו את חקירתו של אייכמן (הדמות האמיתית היא מיכאל גולדמן-גלעד, שסיפורו גם שימש בסיס לסרט התיעודי הישראלי המועמד לאוסקר, "המכה ה-81" מ-1974).
משפט אייכמן והוצאתו להורג זוכים עתה להתעניינות קולנועית מחודשת, במלאת 60 שנה לאירועים. סרט וסדרת הטלוויזיה של יריב מוזר, "אייכמן - ההקלטות האבודות" מתעדים את השיחות שערך עם אייכמן העיתונאי ההולנדי הנאצי ווילם סאסן; סרטו התיעודי של רן טל "1341 פריימים מהמצלמה של מיכה בר-עם", שמוקרן בימים אלה, שב אף הוא אל המשפט באמצעות תצלומיו של בר-עם; ועתה, הסרט הזה. כל אחד מהסרטים מעלה בדרכו את השאלה כיצד יש לספר את הסיפור ההיסטורי היום, ואיזו משמעות חדשה ניתן לצקת אליו.
כל אחד מהסיפורים המרכיבים את "יוני אפס" מבוים בסגנון שונה. הסיפור הראשון מזכיר סרטי נעורים נוסח "אלכס חולה אהבה", השני נדמה כמותחן אימה, והשלישי – כדרמה אפלה המעלה לדיון בצורה ישירה, לטעמי אפילו ישירה מדי, באופן הגובל בדידקטי, את הטראומה של הניצולים ושאלות של זיכרון ועדות. זה קורה כאשר הניצול נפגש בפולין עם נציגה של הסוכנות היהודית (ג'וי ריגר), והשיחה ביניהם נסבה סביב ה"בעד" וה"נגד" של הפיכתו של אושוויץ למוזיאון שואה. הפרק הזה, אגב, צולם באוקראינה לפני הפלישה הרוסית, והנה לא רק נסגר מעגל עם הנושא שפתחנו בו, אלא נוספת רלוונטיות שכמובן לא תוכננה מראש.
3 צפייה בגלריה
שלושה סיפורים שכל אחד מבויים בסגנון שונה. מתוך "יוני אפס"
(צילום: באדיבות Films Boutique)
אייכמן עצמו כמעט ואינו נראה בסרט. אנו צופים בחלקי גוף שלו – למשל, בסצנה מותחת שנדמית כאילו נלקחה מ"הסנדק" בה מגיע ספר לספר אותו – ובהמשך, מקווה שזה לא ספוילר, כאשר אנו רואים את רגליו מתנדנדות מחבל התלייה. גופו הממשי מייצג את הטראומה הרודפת אומה שלמה, ובה בעת דוחה כל אפשרות לתפיסה אנושית שלו. כאשר גופתו נשרפת והמצלמה מראה את העשן השחור המיתמר מהארובה, נדמה לנו כאילו אושוויץ היא כאן, והעשן הוא של הקורבנות היהודים. חשיבותו של "יוני אפס" היא באופן בו הוא מביא את הפרספקטיבה של היהודי המזרחי ביחס לסיפור, לזיכרון וכן להשמטתו מהדיון ההיסטורי על השואה, כפי שעשה סרטן התיעודי המעולה של נטעלי בראון ואביגיל ספרבר, "התליין" מ-2010, שאכן הביא את עדותו של איש השב"ס התימני שהוציא את אייכמן להורג. לא בטוח שהפרספקטיבה הפוליטית שסרטו של פאלטרו מאמץ היא רדיקלית במיוחד, אבל על כך ניתן יהיה להרחיב בעקבות צפייה נוספת ועם צאת הסרט לאקרנים.
