בפסטיבל ונציה האחרון, הבמאי האיטלקי המוערך עמנואלה קריאלזה – גבר מרשים, קירח ומזוקן – זרק פצצה וחשף סוד שהיה ידוע רק למעטים: הוא נולד ביולוגית כילדה. לאורך השנים ביצע הליך התאמה מגדרית, ובכל זאת, אין זה אומר שאין לו צד נשי.
צעדו האמיץ והנועז עשה הרבה רעש וגרר כותרות ברחבי העולם. היציאה הזאת מהארון הייתה מתבקשת, לאור העובדה שקריאלזה הגיע לפסטיבל עם סרטו החדש והאישי מאוד "אימנסיטה", המבוסס על זיכרונות ילדותו ובו פנלופה קרוז מגלמת את אימו שלמדה לקבל אותו. הרבה שנים נדרשו עד שקריאלזה הרגיש שהוא מסוגל להעביר למסך את מה שחווה והרגיש בילדותו.
לראיונות נוספים במדור:
"למה זה לקח לי כל כך הרבה זמן? לפני 10 ו-20 שנה כנראה שהיו לי סיפורים אחרים שרציתי לספר", סיפר קריאלזה בריאיון מיוחד ל-ynet, כשנפגשנו אחרי הבכורה המתוקשרת. "כנראה שהיה משהו מהחיים שלי שנותר חבוי בסיפורים שעסקתי בהם במהלך השנים, למשל דמות האם שתמיד הייתה נוכחת ויחסי אם-בת. בשביל לעסוק בילדות שלי הייתי צריך להיות בוגר יותר בגישה שלי. כשאתה מתבגר, אתה יכול לשחק בכלים שאתה לומד תוך כדי עשייה. אני הרבה יותר בוגר ומודע עכשיו".
אימנסיטה - טריילר
(צילום: באדיבות פורום פילם)
הריאיון עם קריאלזה נערך בווילה המשקיפה על חוף הים של הלידו. היוצר המוכשר בורר בקפידה את מילותיו, נמנע מלהיות סנסציוני ומסרב לגלוש למחוזות הצהוב. הוא מגלה טפח ומכסה טפחיים. הוא נולד כילדה ברומא להורים מסיציליה, ומהר מאוד הבין שהוא כלוא בגוף שלא תואם את תחושותיו.
אתה זוכר את הרגע שבו החלטת בילדותך שאתה רוצה וחייב להיות בן?
"החוויה הזאת התחילה מהרגע שנולדתי. הזיכרון הכי ראשון שלי הוא שתפסתי את עצמי מתנהג בצורה לא נאותה. רוב האנשים נולדים ולוקחים את המין שלהם כמובן מאליו - אני גיליתי שאני מתנהג באופן לא נאות כי אנשים אחרים, שאוהבים אותי, אמרו לי לי: 'לא, אתה טועה, אתה לא כזה'. בניתי את הזהות שלי דרך הזדהות עם אנשים אחרים ובזה ששכנעתי אותם - או שלא שכנעתי אותם - בנוגע לרצונות שלי. הייתי טומבוי, אבל בשלב מסוים הייתי צריך להחליט אם הטומבוי הזה ימשיך הלאה או לא. הייתי צריך לבחור לעשות שינוי ולחיות, או למות".
קריאלזה סבור שכל ילד עובר תהליך עם עצמו, כשהוא שואל שאלות כמו "איך אני חי את החיים שלי? איזה מין ילד אני רוצה להיות? איזה מין אדם אני רוצה להיות? אתה מעבד את כל המידע הזה ואתה חלק מתהליך, תמיד. זאת גם הסיבה שאני לא אוהב את המילה 'טרנסקסואל', כי העניין הוא לא במין, אלא בהיות האדם בתהליך.
"אנחנו עוברים תהליך ומגיעים ממצב אחד לאחר לאורך כל החיים. אנחנו עושים תהליך בכל רגע: כשאנחנו מתחתנים, הופכים להיות הורים, כשההורים שלנו הולכים לעולמם ואנחנו מפסיקים להיות ילדים. אתה לא אותו האדם שהיית לפני עשר שנים, וזה נכון לכולם. אני אוהב את המילה 'תהליך', כי משמעותה היא אבולוציה. זה מה שאנחנו עושים בחיים. אנחנו מתפתחים, כך אני מקווה. עם זאת, יש אנשים שעושים אחורה פנה ומתביישים במה שהם.
5 צפייה בגלריה
"אני לא אוהב את המילה 'טרנסקסואל' כי העניין הוא לא במין, אלא בהיות האדם בתהליך". עמנואלה קריאלזה
(צילום: gettyimages)
"מהות החיים היא להכיר את עצמנו, כפי שאמר אפלטון. זאת המשימה הראשונה שלנו כבני אדם. אם אתה חי את החיים מבלי לדעת מי אתה, אז צריך לפנות פנימה במטרה לשפר את עצמך. לדחוף את עצמך קדימה צעד אחד צעד בכל פעם. זה תהליך שהוא לפעמים כואב ולפעמים מאוד מספק. כולנו אותו הדבר כי כולנו בני אדם. אבל כל אחד מאיתנו שונה מרעהו, ולכל אחד יש את הזכות שיחשיבו אותה שונה. כל ילד טרנסג'נדר צריך לקבל כבוד, אך שלא יתייחסו אליו כמקרה מיוחד, אלא כמו כל ילד אחר בעולם, כמו כל בן אדם אחר בעולם".
במהלך השנים התמודדת עם טרנספוביה? אילו תגובות קיבלת אחרי השינוי שעשית?
"כמובן שהתמודדתי עם טרנספוביה, זה כואב, אבל זה מה שזה. אין מה לעשות עם תגובות כאלה. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להבין איך אני מתגונן וחי את החיים שלי במלואם. להפוך לאמן הייתה מבחינתי הזדמנות נהדרת, כי כשחוויתי בילדותי רגעים קשים, הראש שלי התחיל להמציא סיפורים אחרים. היו לי חברים לשחק איתם ויכולתי ללכת איתם לעולמות אחרים.
"הייתה לי לגיטימציה לעשות את זה, כי כשחקן אתה יכול להמציא סיפורים אם יש לך שותפים. אם יש לך שיתוף פעולה מהקבוצה הכול נפתר. אם אני מבקש ממך לשחק איתי ואתה אומר כן, אז אנחנו בעצם ילדים שמשחקים שמעלים הצגה. ברגע הזה אני חי מציאות אחרת, אני בורח מהמציאות שלי כשהיא נהיית כואבת. זאת גם הסיבה שאני במאי. כנראה שאם לא הייתה לי את הבעיה הזאת, לא הייתי במאי היום. לבמאים רבים שפגשתי הייתה בעיה בילדות. לא אותה בעיה כמו שלי, אבל כן במובן שהם הרגישו לא קשורים. אמנים רבים גדלים עם תחושה שהם לא שייכים, והם יוצרים לעצמם מקום מושלם בדמיון, שמשתנה כל הזמן. זאת אחת הסיבות לדעתי שאנחנו יוצרים. העובדה שהפכתי לבמאי מאפשרת לי להאריך את הילדות שלי, כי אני יכול לביים ילדים ולשחק איתם".
"כשאני צריך ללכת לסט, אני מרגיש שאני צריך אמבולנס"
קריאלזה למד קולנוע בניו יורק וב-1997 יצר את סרטו הראשון, Once We Were Strangers, על צעיר סיציליאני שחי בניו יורק, נע בין עבודות מזדמנות ומתאהב בשדרנית רדיו. ב-2002 יצא סרטו "רספירו", בכיכובה של ולריה גלינו, שגילמה אישה יצרית בעלת רוח חופשייה, אם לשלושה ילדים, שחיה באי דייגים סמוך לחופי סיציליה. הסרט זכה בשלל פרסים וקידם את מעמדו של קריאלזה. גם סרטו הבא "המסע אל החלום" (2006) עם שרלוט גינסבורג, על משפחה מכפר עני בסיציליה שמחליטה להגר לארצות הברית בראשית המאה ה-20, ליקט פסלונים רבים, כולל "אריה הכסף" בפסטיבל ונציה. ב-2011 שוב כבש את עיר התעלות האיטלקית, הפעם עם "טרה פרמה", שזכה בפרס חבר השופטים ועקב אחר הדרך שבה תושבי אי דייגים קטן ומבודד בדרום סיציליה, מתמודדים עם סוגיית המהגרים האפריקאים.
בסרטים שלך בחרת להתמקד בעיקר באנשים פשוטים. מה מושך אותך אליהם?
"אני חושב שאנשים שחיים אורח חיים פשוט ועובדים עם הגוף בשביל ליצור, למשל דייגים ואיכרים, יותר מחוברים לטבע ולחיים. מאוד נוח לי עם האנשים האלה שמדברים מעט ולא חושבים יותר מדי. הם פשוט פועלים ומגיבים. כשאני חושב יותר מדי אני מפסיק לתפקד כראוי. לפעמים אני, החלומות והמחשבות שלי סובלים ממחסומים. תמיד הרגשתי צורך להיות רציונאלי, להבין הכול. והאנשים הפשוטים האלה לימדו אותי שאני לא צריך להבין הכול, ושעליי לחיות ולהיות חלק מהמסתורין".
אפשר גם לראות בסרטים שלך מוטיבים חוזרים כמו ים והגירה.
"אני נמשך לתנועה, לאנשים שרוצים לזוז, להשיג, להתקדם. בשבילי תנועה זאת אבולוציה. כל פעם שאתה עושה פעולה אתה מקדם את עצמך. חשוב לי לזוז כדי להכיר אנשים ולהיות מודע יותר. בשבילי זה בלתי נסבל שחלק מהעולם יכול לזוז, וחלק אחר לא, במיוחד החלק שנחשב לא מפותח. הים מרתק אותי, בגלל שבזכותו ובאמצעותו אנו חוקרים במשך אלפי שנים את הכדור שלנו, ודווקא היום לא נותנים לאנשים להפליג ולנוע, ההפך, מאפשרים להם לטבוע".
קריאלזה מתוודה שבכל בוקר שהוא קם לצלם הוא נלחץ בצורה קיצונית ומרגיש רע. "כשאני מתעורר וצריך ללכת לסט, אני מרגיש שאני צריך אמבולנס. זה הפך לחלק מהשגרה שלי. אני הראשון שמגיע לאתר הצילומים, כי אני צריך שעה להירגע ולהשקיט את העצבים שלי". זה אולי מסביר בין היתר למה לקח לו עשור עד שעשה את סרטו הבא "אימנסיטה".
5 צפייה בגלריה
"הסרט אומנם לא מראה את כל התהליך המלא, אבל אין לי שום בעיה לומר שהעלילה קשורה אליי". מתוך "אימנסיטה"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
"כולם רוצים לדעת למה לא עשיתי סרטים במשך עשור. והתשובה שלי היא שיש הרבה דברים שאפשר לעשות בחיים - לטייל, לפגוש אנשים שמעניינים אותך, שהם לא בהכרח חלק מהתעשייה. סרטים זה חלק מאוד חשוב מהחיים שלי, אבל זה לא החלק היחיד בהם. מעבר לזה, אני אדם שמעבד דברים לאט. לוקח לי לפחות ארבע שנים בין סרט אחד לאחר. יש בי פחד אדיר לחזור על עצמי, אם אתה חי חיים שבהם אתה לא מכניס את עצמך לסיטואציות מגוונות, לא פוגש קהילות אחרות, אנשים אחרים - אז אתה מסתכן בחזרתיות. אני אוהב לחקור, זה משהו שמאוד משמח אותי. לכן כשאני מרוויח כסף מסרט, אני יוצא לטייל. כך אני חי".
"אני מאוד נוסטלגי כלפי מי שהיינו פעם. היינו הרבה יותר אמיצים"
"אימנסיטה" שמוצג בימים אלו בישראל, שואב השראה מהביוגרפיה הפרטית של קריאלזה. העלילה מתרחשת ברומא של שנת 1970 ועוקבת אחר משפחה במשבר - האב בוגדני, שתלטן ומתעלל, והאם כמהה לחופש ולעצמאות, מה שגורר הרבה מתחים. אדריאנה בת ה-12 רגישה במיוחד למצבי הרוח המתחלפים של אמא שלה, ורוצה לראות אותה יותר שמחה ומאושרת. במקביל היא מסרבת להשלים עם השם והזהות של עצמה ומנסה לשכנע את כולם שהיא בן. עקשנות שמערערת עוד יותר את האיזון המשפחתי הרופף במילא.
עד כמה הסרט מבוסס על ילדותך ועד כמה הדמות שמגלמת פנלופה באמת דומה לאמא שלך?
"ובכן, פנלופה היא לא בדיוק העתק של אמא שלי, אבל היא קרובה מאוד. גם אדריאנה היא לא העתק מושלם שלי, אבל גם זה מאוד קרוב. המסע שלי בחיים היה כמו המסע של אדריאנה. הסרט אומנם לא מראה את כל התהליך המלא, אבל אין לי שום בעיה לומר שהעלילה קשורה אליי. מעולם לא הייתי צריך לצאת בהצהרה פומבית על תהליך השינוי שעשיתי כי אני לא איזה כוכב שצריך להצהיר על כך בציבור".
איך אמא שלך הגיבה כשהיא ראתה את הסרט?
"יש בי ניצוץ של צנזורה שאומר שאני לא רוצה לדבר על אמא שלי. אני רוצה לדבר על האמא בסרט".
5 צפייה בגלריה
"פנלופה היא לא בדיוק העתק של אמא שלי, אבל היא קרובה מאוד". עמנואלה קריאלזה
(צילום: Getty Images)
הסרט אפוף אווירה נוסטלגית, למרות שסבלת מאוד בילדותך.
"אני מאוד נוסטלגי כלפי מי שהיינו פעם. היינו הרבה יותר אמיצים, עוד לא היה יותר מדי כסף, יותר מדי עושר. בזמנו, היית מתאהב ו'פוף', ילדים היו יוצאים מהרומן הזה. לא שאלת את עצמך שאלות כמו ׳האם אצליח לממן להם בית ספר?', היום אנחנו מחליטים דברים בצורה אחרת. אני לא בוטח יותר מדי בחברה של היום, אנחנו חיים בעולם שיוצר המון פחדים, וגם אני מפחד. הפוליטיקאים שלנו אמורים להיות האנשים שפותרים לנו את הבעיות, לא? אבל פותרי הבעיות הפכו יוצרי הבעיות. הם כל הזמן מפחידים ואומרים 'תיזהרו, הכלכלה שלנו תיפגע עם כל המהגרים האלה והמחלות'. ככה זה באיטליה. הם מפחידים אותנו למוות. יש פוליטיקאים שאומרים שאנחנו צריכים לשנוא אנשים שחורים, כי הם מביאים דברים נוראיים למדינה שלנו ותכף לא יהיה לנו כסף יותר.
"וכשאתה מפחיד אנשים למוות - הם אכן חיים בפחד. כל אדם שחי ככה יגיב או בבריחה או בתקיפה. כיום אנחנו פחות אוהבים את החיים ויותר מתגוננים. אנחנו כבר לא באותה עמדה כפי שהייתה אז, בתקופה של סבא ואבא שלי. אז עוד היה אופטימיזם. זאת הנוסטלגיה שאני חש כלפי הדור ההוא. עוד משהו שאני נוסטלגי לגביו זאת התרבות, פעם היה חופש, היום יכול להיות לך חופש רק כשיש לך אומץ להביע את עצמך. כאמנים אנחנו צריכים להרגיש את החובה המוסרית להביע את עצמנו בצורה חופשית יותר, כי על זה משלמים לנו. בואו נשווה את בוניואל, אנטוניוני ופליני לבמאים כיום - חופש הביטוי זה מה שחסר לנו היום. גם בגלל הפוליטיקלי קורקט ותרבות הביטול. נדיר מאוד לראות בקולנוע משהו שמעיף לך את המוח".
