ורד בוסקילה, גרושה פלוס ילדה, נולדה בשנת 1983 וגדלה בבת־ים. בגיל תשע הצטרפה למועדון השיט מכבי זבולון בת־ים. בגיל 14 החלה להתמקד בשיט מפרשיות 420, בהמשך עברה למפרשית 470. ב־1998 זכתה באליפות העולם בשיט עם לינור קליגר. זכתה בהמשך באליפויות ישראל והתחרתה באולימפיאדות מ-2004, ב-2008 הגיעה למקום רביעי עם ניקה קורניצקי ובלונדון ב־2012 למקום ה־15. שירתה בחיל הקשר כספורטאית מצטיינת. עורכת דין, למדה משפטים וממשל בבינתחומי. הייתה סמנכ"לית בוועד האולימפי בחמש השנים האחרונות. בימים אלה היא יועצת למוגנות בספורט לקבוצות בארגוני ספורט ומרצה. משתתפת ב"הישרדות VIP" ברשת ובעוד חודש ייצא הספר על חייה.
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
הגעת לאי ב"הישרדות" והחלטת להתוודות על מערכת היחסים עם המאמן, שלדבריך הרעילה את נפשך לאורך השנים. היה טריגר מסוים?
"הימים הראשונים היו לא פשוטים. זו כמובן סביבה מאוד שונה בשבילי, ולא רק האי. כל הפורמט, סט הטלוויזיה המטורף. הייתי המומה והרגשתי בדידות באי. אתה מתפשט מאוד מהר רגשית ואני חושבת שהיה לי רצון שהחברים שם יכירו אותי באמת, כי הרושם הראשוני הוא כמובן, 'הנה הספורטאית האולימפית הקשוחה, החזקה, שתנצח במשימות', דימוי מאוד רדוד. בתוך תוכי אני יודעת שאני לא רק כזו וחשבתי שהאנשים באי צריכים לדעת על דברים מאוד משמעותיים בעבר שלי. משהו באווירה סביב המדורה באי יצר אינטימיות וזה הרגיש לי נכון לחשוף את המקומות השחורים שאליהם נפלתי בחיי".
4 צפייה בגלריה
ורד בוסקילה. ''הרגיש לי נכון לחשוף את המקומות השחורים שאליהם נפלתי בחי''
(צילום: אביגיל עוזי)
והם?
"בגדול, המאמן שעליו אני מדברת, הוא אותו אחד שהביא אותי לשיט בגיל תשע. הוא הגיע כבחור בן 19 לבית הספר שלי בבת-ים לגייס את הדור החדש למועדון השיט. מאז הוא טיפח אותי, לימד אותי כל מה שאני יודעת. אני מגיעה ממשפחה מסורתית, שומרת שבת, לא הכי בית של ספורט. בלעדיו לא הייתי מגיעה לשם וזה היה מעבר למערכת יחסים של תלות רגילה, חניך-מאמן, אלא אפילו אבא מול ילדה. הוא היה המאמן היחיד שלי כל החיים, מגיל תשע ועד 29. השיטות שלו, סגנון הדיבור, היו ברמה סובייטית. הייתי צריכה להיות סופר־קשוחה".
מה זה אומר?
"פשוט הייתה שם חציה של הרבה מאוד גבולות, שלא אמורה להיות במערכת יחסים של מאמן וספורטאית. זה התחיל בסגנון דיבור ועד מה אני אלבש, עם מי אני יוצאת ומה אני אוכלת. הרגשתי שהוא חונק אותי, אין מילה אחרת. אם הייתי שמה עליי חולצת בטן למשל, הוא היה אומר, 'מה את מחפשת תשומת לב? תשומת לב מקבלים כשעולים על הפודיום'. אם הייתי מדברת עם מישהו לידו, הוא היה מסתכל עליי במבט נוזף".
"פיתחתי הפרעות אכילה כי זה היה המקום היחיד שלי לשלוט. כאילו לומר: אם אתה שולט בכל מובן בחיי, שם אתה לא תשלוט. באותם ימים כמובן לא הייתי מודעת לזה וכל מה שאני מספרת עכשיו זה בעקבות טיפול פסיכולוגי של שנים"
מה זכור לך במיוחד מחציית הגבולות הזאת?
"אם הייתי עומדת ברגליים קצת פתוחות על הסירה הוא היה יכול לצעוק, 'תסגרי את הרגליים' או 'את עומדת כמו זונה או מה? את זונה?'. ביולי 2001 השתתפתי לראשונה באליפות אירופה לבוגרות באירלנד, כשאני בת 18, והיה בינינו עימות קולני שצילק אותי. משהו בי התחיל להתנגד לו והתחלתי לעלות במשקל, זה היה כלי המחאה שלי נגדו. הפרעות האכילה אצלי היו תוצר של מערכת היחסים הקשה איתו".
ספגת הערות בוטות שקשורות לגוף?
“יו”ר האיגוד יהודה מעיין היה צורח עליי שאני שמנה. הוא היה מגיע איתי לתזונאיות ואומר להן שהן לא יודעות את העבודה שלהן. ‘מה, אתן לא רואות שהיא שמנה?’. היה לנו מונח בשם ‘צוות יהודה’, שאומר שכשיהודה מסמן אותך אתה מקבל את כל מה שאתה צריך. מצד אחד הוא נתן את התחושה של הדאגה ומצד שני הוא היה מעורב ברמות חטטניות ובעצמו הפעיל הרבה מאוד לחץ. כמה חודשים אחרי, כשהתחלתי באמת להשמין, המאמן הסתכל על המשקל בוינגייט ואמר לי, ‘את מלאה בחרא’”.
מה ענית?
"חייכתי. מה אתה אומר מול משפט כזה? מצחיק זה לא היה, אבל לא הייתה לי את המסוגלות לענות לו וזו הייתה אחת הבעיות. לשותפה שלי אז לא היו את הקטעים שהיו לי איתו אבל גם לה היה מאוד קשה. אולי בגלל שהוא לא גידל אותה הייתה לה יכולת לעמוד מולו. אני פשוט הייתי מתכווצת והוא היה מקטין אותי מאוד. הייתה שם שתלטנות שחצתה גבולות ולי לא הייתה את היכולת לעצור אותו, להגיד אל תדבר אליי ככה או שזה לא עניינך".
מרגישה כמו תאונה, ממשיכה להתנהג רגיל.
"פשוט בלעתי ובלעתי והפכתי להיות סוג של ספורטאית צייתנית ומפוחדת מולו. ביני לבין עצמי פיתחתי סוג של אלטר-אגו של לשחרר קיטור בכל מיני מקומות אחרים, לנתק את עצמי איכשהו מהסיטואציה. פיתחתי הפרעות אכילה כי זה היה המקום היחיד שלי לשלוט. כאילו לומר: אם אתה שולט בכל מובן בחיי, שם אתה לא תשלוט. באותם ימים כמובן לא הייתי מודעת לזה וכל מה שאני מספרת עכשיו זה בעקבות טיפול פסיכולוגי של שנים".
מתי בכל זאת התחלת לענות?
"אף פעם. אחרי אולימפיאדת בייג'ינג עשינו הפסקה של שנתיים וכשחזרתי לקמפיין שלישי עם שותפה חדשה, גיל כהן, ביקשנו ממנו להיות המאמן. אבל כן גיליתי יותר סימני עצמאות. היה לו ולגיל פיצוץ לקראת לונדון ואני זוכרת שתפסתי לגמרי את הצד של גיל ואמרתי לו, 'גיל ואני הולכות להיות באולימפיאדה, לגביך אני לא בטוחה'. אני זוכרת שהפסיכולוג שלי אמר לי שזו אמירה מאוד אגרסיבית. היה מקום אצלי שבא ואמר לו, 'שומע, מה שהיה לא יהיה, אני במקום אחר'".
החלטת לבחור בו שוב כמאמן.
"הוא אחד המאמנים הכי טובים שקיימים בשיט. הרבה פעמים שואלים אותי באמת, 'מה, כל פעם חזרת אליו?' זה נשמע כמו אישה מוכה. בחרתי בו כל פעם מחדש כי חשבתי שזה יהיה אחרת. לאולימפיאדה השלישית כבר באתי בוגרת, היחסים היו יותר מכבדים, בלי חדירה לפרטיות ובלי השפלות והתערבויות. היינו מדליסטיות בגביעי עולם אבל באולימפיאדה היה קטסטרופה. סיימנו 15, שזה רחוק מהיכולות שלנו".
איך כל זה משליך על החיים האישיים?
"מעבר למחירים ששילמתי במהלך הקריירה, למשל בזמן פנוי, כל התפיסה שלי לגבי גברים הושפעה מהדבר הזה. בילבלתי במשך שנים בין כוחניות ואגרסיביות לבין חוזק. כשאני חשבתי על גבר במערכת יחסים, רציתי כזה שיהיה חזק ושיוכל להכיל אותי, והרבה פעמים נמשכתי אוטומטית לגברים שיכולים להיות אולי אגרסיביים בהתנהגות שלהם, עם נוכחות מאוד חזקה, וברור שזה לא מדויק. גבר אגרסיבי לא בהכרח באמת חזק".
4 צפייה בגלריה
ורד בוסקילה בימיה כשייטת. ''הפרעות האכילה היו המחאה שלי נגד המאמן''
(צילום: ראובן שוורץ)
תסבירי.
"רק כשפרשתי מהספורט, בגיל 30, התחלתי תהליך של ריפוי. לא הייתה לי שום תחושת שייכות לגוף שלי, הרגשתי שהוא בגדול לא שלי. לקח לי המון זמן, רק אחרי שהתרחקתי מהספורט, לנשום בחזרה ולהרגיש לאט־לאט שאני חיה בשביל עצמי".
היית נערה מקובלת?
"מאוד, אבל בגלל מערכת היחסים בצוות הסירה וגם מערכת היחסים הכבדה עם המאמן, לא הייתה בי זמינות רגשית וזה הוביל אותי לבחור גברים מתחת לרמה שלי, או כאלה שהם לא פנויים בכלל או כאלה שלא פנויים רגשית. רומנים כזה. התחתנתי אחרי שפרשתי וזו הייתה מערכת היחסים האמיתית הראשונה שהייתה לי. אורן היה אהבה בריאה וטובה. אחרי שמונה שנים של זוגיות התגרשנו, אבל זו הייתה מערכת יחסים שאני מודה עליה. יש לי בת מדהימה והוא עוגן בחיים שלי".
מה הוביל לפרידה?
"הגירושים היו חד־צדדיים ובאו ממקום שגיליתי אחרי שפרשתי למה אני זקוקה, ומה שהיה נכון לי כשפרשתי מהספורט כבר לא נכון לי איקס שנים אחרי. נכון להיום אני לא במערכת יחסים. לא חושבת שהכרתי את עצמי מספיק ברמה של מי אני כאישה עד לשנים האחרונות. עכשיו כן. ובגדול גם מצאתי את הייעוד שלי בחיים".
והוא?
"רק אחרי שכתבתי את הספר, שהתחיל ממקום מאוד תרפיוטי, הבנתי שאני צריכה להתעסק בדיוק במה שקרה לי. היום אני יועצת למוגנות בספורט, שזה כולל התעמרויות והתעללויות בספורטאים והטרדות מיניות, מאמנים שמנהלים מערכות יחסים עם הספורטאיות שלהם, כדורגלנים ששוכבים עם קטינות. כל התחום הזה".
דיברו הרבה על סימון ביילס באולימפיאדה האחרונה. הזדהית?
"אני זוכרת גם את עצמי לא רוצה לעלות לתחרויות, התמוטטויות עצבים בקריירה, דיכאונות ורגעים שלא רציתי יותר. אז פשוט לא הייתה את הלגיטימציה לבוא ולהגיד שזה בסדר לא להיות בסדר, ובוא נדבר על חוסר המושלמות של הספורטאים האולימפים. יש מחירים נפשיים. להעמיד פני קשוח כל הזמן לא עוזר לאף אחד. כשאני מסתכלת על איילת זוסמן, המאמנת של לינוי אשרם, אני לפעמים מגיעה לדמעות כשאני רואה איזו מערכת יחסים אינטימית וקרובה יש להן ואיך זה מאפשר ללינוי להתפרק בזרועות שלה".
4 צפייה בגלריה
זוסמן ואשרם. בוסקילה: ''אני מגיעה לדמעות כשאני רואה איזו מערכת קרובה יש להן''
(צילום: GettyImages)
ואת?
"אני, כדי להתחרות, הייתי צריכה לייצר אישיות נוספת שתנתק אותי מכל החוויות שאני עוברת בנפש. חבל שלא נתתי לו שם, לאלטר־אגו. שנים האכילו אותנו שכדי להיות מדליסט אולימפי אתה צריך מאמנות כמו אירה ויגדורצ'יק שתביא להישגים. אנחנו יודעים היום שאפשר אחרת ורואים בכל העולם ספורטאים שמספרים על התעללויות. הגיע הזמן לטפל בזה ולא לתת מקום למאמנים ולמאמנות כאלה. הסיפור שלי ושל המאמן שלי הוא לא סיפור של האיש הרע שבא לאנוס אותי להרוג אותי ולעשות לי רע. הוא הכי רצה שאני אצליח והיה בו־זמנית שותף להרס של הנפש שלי".
מה היה הקושי הכי גדול באי?
"עם הקטע של האוכל היה לי קל להתמודד. אני מכירה את עצמי במקומות של הרעבה או האבסה, כך שזה לא משהו שמטלטל לי את הנפש. עברתי תקופות של הרעבות כדי לרזות ולהגיע למשקלי יעד. האבסה הייתה הצד השני, כשאתה הופך יותר לחיה שרק מחפשת אוכל. הייתי מקיאה, עושה חוקנים, לא הייתי אוכלת שבועיים רצוף. אז לי הקושי הכי גדול ב'הישרדות' היה הבדידות, הקטע החברתי. לא יודעת אפילו להגיד למה. אתה יכול להיות מוקף בהרבה אנשים ועדיין להיות בודד. היו הרבה דמעות".
והבנתי שמאוד-מאוד קר.
"הקור היה מטורף בלילה. בימים הראשונים לא ישנתי בכלל, הייתי יושבת מקופלת עם עצמי ופשוט רועדת ולא ישנה. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש שהמוח שלי לא מתפקד".
מה החופשה הכי גרועה שהייתה לך?
"ירח הדבש שלנו בהודו. אורן קורא לו ‘ירח מר’. היה נורא. נסענו לחופשת ‘הודו לעשירים’ ומצאנו את עצמנו בעיקר לבד, לא עם הסטלנים, לא עם בני ה־60 בטיול מאורגן, וזה הציף לנו את כל מה שהיה לא טוב בדינמיקה בינינו. ממש סבלנו".
מתי היית הכי מאושרת?
"ברגעים קטנים של היום־יום. זה צחוק של הבת שלי ויכול להיות גם כוס יין. וגם כשהייתי מאוהבת, זו חוויה חוץ־גופית".
מה הפחד הכי גדול שלך?
"שאני לא אהיה מצליחנית בחיים שלי, עכשיו, כמו שהייתי אלופת עולם בספורט".
מתי היית הכי קרובה למוות?
"כמעט טבעתי בתחרות בכנרת כשהייתי בת 13. התהפכנו עם הסירה, ואחד המפרשים היה במים ונפל לי על הפנים. לא הצלחתי להשתחרר ממנו אלא אחרי הרבה זמן. בלעתי הרבה מאוד מים והייתי מאוד מבוהלת".
תרבות – הישרדות VIP הצצה ורד בוסקילה
(באדיבות רשת)
ורד בוסקילה מדברת על היחסים עם המאמן ב"הישרדות"
מה הרגע הכי מביך שהיה לך?
"הייתי עם בחור יום אחד בזמן אחת התחרויות, באתונה, ושוטרים מודאגים הפריעו לנו".
מי צריך לבקש ממך סליחה ולמה?
"בהמשך לשיחה שלנו אתה יכול להבין לבד".
מה הדבר הכי גרוע שכתבו עלייך או אמרו לך?
"השבוע קראתי תגובה בפייסבוק שלי, 'ורד בוסקילה את בלתי נסבלת וואו כמה עצבים את מעלה'. אני לא קוראת טוקבקים אבל זה היה בדף שלי. הרגשתי שזה אומר שהגעתי לריאליטי, קבלת פנים".
מי היה משחק בתפקיד ורד בוסקילה בסרט על חייך?
"ג'וליה רוברטס. שילוב של קלילות, עומק וטיפשות. הכל במיקס".
המאמן מסר בתגובה: "טענות בזויות ואף מוזרות, כל ספורטאי ומאמן אולימפי מבין עד כמה סיזיפית העבודה הזאת ואם אין אינטראקציה טובה בין ספורטאי למאמן הרי שהכל מתפרק, אצל ורד עברנו ארבעה קמפיינים לאולימפיאדה, רק לפני מספר שבועות פירסמה פוסט עם סופרלטיבים לגביי. אני מאמן חרוץ ודרשן השואף למצוינות ולספורטאי אין הדבר תמיד נוח. בקשר לעניין התזונה והמשקל, הרי שכל איגוד השיט היה סביב ורד בעניין הזה על מנת לתת פתרון לבעיות שעלו.
“באשר להערות לא מותאמות, לי דווקא זכור שניבול הפה היה מצידה. חבל ששנים יפות של אימונים והישגים מסתכמות בסוף לא הוגן ופוגע שאינו מתאר את המציאות נכוחה כדי לנסות למכור ספר שכתבה. זהו צעד עלוב, שמעורר זעם, אך גם רחמים על המצב שאליו הגיעה עד שנאלצת בקלות כזו רבה לפגוע בשמו של אדם רק על מנת להתפרסם ולהרוויח כסף. הדבר לא יעבור לסדר היום. הכסף מפרסום הספר ומהספוילר הנוכחי יעבור לחשבוני מתביעת הדיבה שתוגש”.
יהודה מעיין מסר בתגובה: "אני לא זוכר כי צעקתי אי פעם בנושא (ההשמנה). אני חושב שהיא מבלבלת ביני לבין המאמן".
