במעבר מהספר "פינוקיו" (1883) של קרלו קולודי לקלאסיקת האנימציה מ-1940, נעשו לא מעט שינויים. "פינוקיו" (Pinocchio) היה פיצ'ר האנימציה השני שהופק באולפני דיסני, ולמרות שחתומים עליו שבעה בימאים, יוצרו האחד והיחיד הוא וולט דיסני. בהתאם להשקפת העולם הבידורית-פדגוגית של דיסני התבצע עידון משמעותי של המקור הספרותי.
פינוקיו
קולודי כתב את עלילות הדמות באפיזודות שפורסמו בעיתון ילדים בין 1883-1881. אחרי 15 פרקים הוא מאס בה וסיים את הסדרה כשפינוקיו נענש באמצעות תלייה מצווארו, וזאת מבלי שקולודי סיפק כל רמז לכך שהוא עשוי לשרוד. הייתה זו נקודת השיא במה שעוצב כמשל חינוכי המלמד את הקוראים הצעירים שחריגה מדרך הישר ואי-ציות למבוגרים תוביל אותם למסכת עינויים שבאחריתה מוות.
בלחץ הקוראים הנלהבים קולודי חזר לדמות ואיחד את 15 הפרקים למחציתו הראשונה של הספר, והוסיף עוד מחצית שלא הייתה קלה יותר לעיכול. מסכת התלאות שעבר פינוקיו עוצבה בהשראת הבידור הברוטאלי של תיאטרון הבובות האיטלקי (שבעצמו הדהד והקצין את מסורת הקומדיה דל'ארטה). בהתאם לכך פינוקיו נשדד, נחטף, נדקר, הורעב, הוכה בשוט ורגליו נשרפו לכדי גדמים (רשימה חלקית). אבל לא רק פינוקיו סבל. הצרצר המדבר (ונטול השם) שמתרה בפינוקיו על מרדנותו רוסק באמצעות מכת פטיש על ידי הבובה הנזופה. הרעיון של הפיכת פינוקיו לילד אמיתי עלה רק באמצע הספר והתממש בסופו בדרך לא משכנעת. ספק אם קולודי, שעליו נאמר כי שנא ילדים, רצה לסיים כך את ספרו (אחד מחבריו של הסופר העיד שהוא לא זכר שכתב את הסיום).
5 צפייה בגלריה
הזוועות שתוארו בחדווה במקור הספרותי צמצמו משמעותית באנימציה. מתוך "פינוקיו"
(צילום: באדיבות דיסני+)
בעיבוד של פינוקיו לאנימציה ניתן מקום מרכזי להבטחת הגאולה, החל משיר הפתיחה הקלאסי והשמאלצי When You Wish upon a Star, מוטו אידיאולוגי שהפך להצהרה מוזיקלית הפותחת כל סרט של דיסני. הפיה הכחולה הופכת לנוכחות של כוח אלוהי שמחייה את בובת העץ (בשונה מהמקור שבו הדבר קורה מעצמו). "ג'ימיני הצרצר" מלווה את הדמות כמצפון וכמספר, ומספק בכך מבנה ברור והבטחה לאחרית טובה. הזוועות שתוארו בחדווה במקור הספרותי צמצמו באופן משמעותי.
חרף השינויים, "פינוקיו" נותר כפסע מסרט אימה. אך זוהי אימה "תכליתית" שבאחריתה גאולה הנושאת הדים דתיים: שחרור מבטן הלוויתן, מוות וקימה לתחייה כילד בסופה של טרנספורמציה מוסרית. כשמוסיפים לכך את עבודת האנימציה הכוללת פריצות דרך טכנולוגיות (למשל יצירת אשליית עומק ותנועה מורכבת באמצעות מצלמת multiplane), ורגעים מושלמים של דמיון ותזמור קומי, אין פלא ש"פינוקיו" היה ונותר אחת מיצירות המופת של אולפני דיסני.
5 צפייה בגלריה
מעמדו של העיבוד המקורי ממלכד את מי שמנסה לעבד את העיבוד. מתוך "פינוקיו"
(צילום: באדיבות דיסני+)
כל זה מוביל לשאלה הבלתי נמנעת – למה לעזאזל לעשות היום את "פינוקיו" כגרסת לייב אקשן/CGI? אפשר להשיב שהסיבה לכך היא "כסף", או בצורה יותר מדויקת שפצור טכנולוגי עכשווי של "קניין רוחני" מוכר ואהוב. במקרה זה הסרט, חרף השקעה כספית לא מבוטלת, כלל לא עולה למסכי בתי הקולנוע, אלא ניתן לצפייה רק במסגרת פלטפורמת דיסני+. לכן האפקט המיידי של רווח מהקרנת הסרט לא יהיה מורגש.
מעמדו של העיבוד המקורי ממלכד את מי שמנסה לעבד את העיבוד. אם הסרט החדש יחזור על אותה עלילה ורק יסתפק בהמרת העיצוב המקורי לאנימציית מחשב, תעלה השאלה מה הערך בהעתקה של סרט מושלם? אם יעזו לשנות דברים משמעותיים בעלילה ובעיצוב, היוצרים יוצבו בעמדת נחיתות מול נכס צאן ברזל של התרבות הפופולרית.
"פינוקיו" של הבמאי רוברט זמקיס הוא סרט מיותר ויש בו לא מעט פגמים. נקודת הזכות העיקרית שלו היא שהוא לא הגרוע בעבודות ה"רענון" של קלאסיקות דיסני. זמקיס עצמו אחראי לכמה מהסרטים הגדולים של הקולנוע המסחרי בשנות ה-80 וה-90: "בחזרה לעתיד" (1985),"מי הפליל את רוג'ר ראביט" (1988) ו"פורסט גאמפ" (1994). העניין המתמשך שלו בטכנולוגיות אנימציה הוביל אותו בשנות ה-2000 לסדרה של סרטי נפל בטכנולוגיית "לכידת תנועה" (הכוללת סרטים כמו "רכבת לקוטב" ו"ביאוולף"). סרטים שזכורים היום בעיקר כהמחשה של הכישלון הטכנולוגי בחציית "עמק המוזרוּת" (Uncanny valley). בעשור האחרון זמקיס חזר לאינטגרציה של לייב אקשן ואנימציה, אבל חמשת סרטיו האחרונים רחוקים מאוד ממה שהיה בשיאו. זה לא השתנה בעיבוד ל"פינוקיו".
אין צורך לחזור על פרטי העלילה המוכרת היטב. טום הנקס מגלם את ג'פטו, שבסרט ניתן להבין מדבריו מהו הרקע הפסיכולוגי שהוביל ליצירת פינוקיו. הבובה עצמה (קולו של בנג'מין איוון איינסוורת') זהה בעיצובה למראה "הילד מטירול" שהיה לדמות בסרט המקורי. ג'ימיני הצרצר מדבר בקולו של ג'וזף גורדון-לוויט, שקיבל כאן קצת יותר מדי משפטי "מטא" אנכרוניסטיים.
התסריטאים זמקיס וכריס וייץ כתבו עלילה שלא חורגת באופן משמעותי מהמקור (כלומר, מסרט האנימציה של 1940). העולם החזותי מעוצב לאורך מרבית הסרט על בסיס המוכר. לתוך העולם משובצים, ברוח הליהוק עיוור הצבעים, שחקנים כהי עור. בהם נמנים הפיה הכחולה (סינתיה אריבו) שכאן שרה את שיר הנושא של הסרט, המורה בבית הספר שמבליחה לחמש שניות סניורה ויטלי (שילה אטים), ודמות חדשה ולא ממש נחוצה שבכל זאת זוכה לנפח משמעותי למדי – פביאנה (קאיין למאייה), מפעילת בובות עם נכות באחת מרגליה, דמות שתומכת בפינוקיו בשעותיו הקשות בתיאטרון הבובות של סטרומבולי (ג'וזפה בטיסטון).
ההרחבה של סצנות מסוימות מובילה לניסיון לעדכן כמה מהתכנים. המפגש של פינוקיו עם צמד הנוכלים השועל "ג'ון הישר" (קיגן-מייקל קיי), ושותפו האילם החתול גדעון, מנסה לעדכן קצת את הפיתויים המוצבים בפני פינוקיו לעידן הרשתות החברתיות ותוכניות ריאליטי. באופן קצת סכיזופרני הסרט נמצא בעולם ישן ונטול טכנולוגיה, אבל מנסה להדהד רלוונטיות לעולם של הצופים הצעירים. זה לא נעשה במידה המחרבת את הסרט, אבל בוודאי לא מוסיף לו.
באופן דומה, ונטול כל ממד של אירוניה עצמית, "אי הפנטזיה" שאליו מגיעים הילדים הרעים מעוצב כמו גרסה טים ברטונית לדיסנילנד. במקום שתיית בירה ועישון סיגרים, כפי שהיה במקור, כאן זה יותר ילדים כאספסוף צרכנים-זללנים-בוזזים. אחד המתקנים קרוי "פינת הבוז" ובו ילדים צועקים אחד על השני עלבונות – בדרך שאמורה להיות מימוש קדם טכנולוגיה אינטרנטית לדינמיקה ברשתות חברתיות. העיצוב בחלק זה של הסרט הוא השינוי הגדול ביותר מבחינה חזותית ביחס למקור, וזה נעשה באופן מוצלח למדי.
הוספת הדמויות, או השינויים המתחוללים בחלק מהן, לא משנה מהותית את הסרט. ברוב המקרים ניתן היה לערוך אותן החוצה מהסרט בגרסתו הנוכחית, וספק אם הצופים היו מרגישים שמשהו חסר. ובכל זאת יש שינוי אחד משמעותי למדי ביחס למקור. לא אחשוף אותו, אבל כן אומר שהשינוי מעורר שאלה – האם זו פעולה שנעשית בהקשר של רגישות יתר, של רעיונות שהיו מאוד לא שנויים במחלוקת בסרט המקורי וכעת יש חשש עמום שיהיה מי שיפגע מהם, או שזה נעשה כדי לשמר אופציה נוחה לסרט המשך, ואבוי לנו אם כך הדבר. אומר את המובן מאליו – הסרט לא גרוע כפי שהיה עשוי להיות, ויחד עם זאת בהינתן הבחירה, המצויה גם היא בדיסני+, עדיף לצפות במקור.
