כמו בבדיחה המפורסמת, אחרי שנים של היפוכונדרייה, יכול סוף־סוף גם יעקב כהן להגיד: "אמרתי לכם". מגיל 26 הוא מבקר בחדרי מיון ברחבי הארץ באופן קבוע. "זה התחיל כשאבא שלי חטף דום לב ואני התחלתי לסבול מחרדות", הוא מספר, "כל שני וחמישי הייתי בטוח שגם אני חוטף דום לב. אין בית חולים שלא הייתי בו. היינו גומרים הופעות והייתי הולך למיון, סתם. צללתי באילת והרגשתי לחץ באוזניים אז קפצתי למיון ביוספטל. הייתי בהופעה בטבריה ואחריה קפצתי לפוריה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ואז, אחרי שנים של תלונות סרק, הגיע הרגע שבו הרופאים כבר לא התלוצצו איתו. תסמכו על כהן, שגם זה נגמר בסוף בצחוק. כן, אפילו את המחלה הקשה החליט לחשוף דווקא במופע הסטנד־אפ החדש שלו, "הסטנדאפיסט". כולל פאנץ'־ליין על רגע האבחנה. "ואז הרופא אמר לי: 'יעקב, יש לך פרקינסון'", הוא מספר על הבמה. "וואלה, לא התחברתי. זה לא היה ברשימה שלי. השקעתי שנים בלחשוש מכל כך הרבה דברים, לא חששתי מזה בכלל.
"אמרתי לו: יש לך משהו אחר אולי? תן לי משהו קלאסי, כמו בתיאטרון: 'יעקב, יש לך כולרע!' סבבה, או 'יעקב, יש לך שחפת!' וגם, בפינצטה בחרת לי במחלה שפוגעת בדיוק בכל מה ששחקן לא יכול בלעדיו: תנועה, שיווי משקל, יציבות, דיבור... והכי גרוע, הכי גרוע - אני לא אוכל לקפל כביסה יותר, אשתי תהרוג אותי".
יעקב כהן היה שם קודם. מאז שהגיע ממגדל־העמק לבית הספר למשחק בית צבי, הוא מפגין ורסטיליות מעוררת השתאות, כזאת שמאפשרת לו לנוע בטבעיות בין במות הסטנד־אפ כקומיקאי קורע מצחוק, לבמות התיאטרון כשחקן דרמטי קורע לב. כבר עשרות שנים שהאמן, שעלה לארץ בגיל שש ממרוקו עם הוריו ושמונה אחיו, שולט בקלילות בשתי הזירות. מדלג בין "צחוק מעבודה" לשייקספיר וחנוך לוין.
אבל אחרי שמונה שנים של הסתרה ‑ אפילו פנומנל כמו כהן גילה שיש גבול גם לכישרון המשחק שלו. בשנים הראשונות המשיך אמנם להופיע כרגיל, כמעט מדי ערב, אבל עם ההידרדרות במצבו והתגברות הקשיים בהליכה ובדיבור, החליט שהגיע הזמן לפתוח הכול. "בתקופה האחרונה הרגשתי שאנשים מתחילים לראות שמשהו לא בסדר איתי, אבל מתביישים לשאול מה קרה כדי לא להכביד עליי. היו אומרים לי רק: 'תהיה בריא, יעקב, תהיה בריא'", הוא מספר. "ראו שאני הולך לאט יותר, חלק בטח חשבו שעברתי אירוע מוחי או משהו כזה. הבנתי שהגוף מאותת לי ושאין לי יותר כוח להתמודד עם ההסתרות המיותרות. די, צריך לצאת עם המחלה מהארון".
למה הסתרת אותה עד עכשיו?
"לא רציתי שירחמו עליי. רחמים לא מועילים לאף אחד. אני גם בן אדם סגור מטבעי, שלא אוהב לדבר על עצמו, אבל הייתי כבר גמור מעייפות, גמור מרוב הסתרה. הרגשתי כאילו אני סוחב עליי שק של מאה טונות ולא מצליח להוריד אותו ממני. עכשיו, כשכולם יידעו, יהיה לי הרבה יותר קל. המשקולת תרד סוף־סוף מהגב. כשאני ארעד, אני ארעד, וכשלא אהיה יציב, אני לא אהיה יציב".
"בגלל שאני יותר איטי הבנים שלי צוחקים שנהייתי יותר חמוד. הם דואגים לי. זה האבא ששיחק איתם כדורגל בפארק כמו ילד קטן, והיום צריך לחשוב על כל דבר שהוא עושה. הם גם מסתלבטים עליי, אומרים, 'אמא, אבא על רטט' או: 'אבא, תפעיל וינקר כשאתה מסתובב'"
איך הצלחת לעשות את זה במשך שמונה שנים? נשמע כמו מבצע מורכב.
"בשנים האחרונות נמנעתי מלפגוש אנשים", הוא מודה, נבוך מעט. "התחמקתי גם מהרבה חברים טובים, שחקנים מהבימה, בכל מיני קומבינות. יצאתי מהבית רק עם המשפחה או כדי לעשות הליכות וספורט. יש לי שני חברים טובים שידעו, וכמובן האחים שלי, הרופאים והצוות הרפואי. אם הייתי מגיע בכל זאת לכל מיני מפגשים, הייתי משתדל להיות במיטבי ולהסתיר".
הסתרת גם כי חששת שלא תקבל יותר תפקידים, שבמאים יפחדו לעבוד איתך?
"כל עוד אנשים לא קלטו מה יש לי, לא פחדתי. ידעתי שאני עדיין מסוגל לשחק טוב לפחות כמו פעם. היום, אחרי הריאיון הזה, אני לא בטוח עד כמה מנהלים ובמאים ירצו לקחת סיכון ולעבוד איתי. יגידו, 'עזוב אותך, תן לי ראש שקט, בשביל מה אני צריך את כל הבלגן הזה?' ייתכן שאני טועה. הלוואי. אבל מבחינתי, כל עוד אני יכול להמשיך לשחק ‑ הפרקינסון יישאר בצד. כשאני עולה לבמה אני זורק אותו החוצה. אומר לו, אני אחזור אליך כשתיגמר ההצגה או ההופעה, אחרי מחיאות הכפיים. עכשיו אני מנהל את העניינים. שב בצד יפה ותשתוק, יא ליצן אחד. ואז אני מלך, לפחות לשעה וחצי".
בפעם הקודמת שכהן ‑ המקפיד מאוד על פרטיותו ‑ נחשף, הוא יצא מארון הקודש, כשסיפר שחזר בתשובה. לפניו עברה את התהליך אשתו, האמנית והצלמת טירנית ברזילי. שני ילדיהם, איתמר (24) ואביתר (22) למדו בחינוך הדתי. היום, הוא מספר, הם עוזרים לו בהתמודדות. הם והקדוש ברוך הוא, הוא מדגיש. "אני תמיד מבקש עזרה מהקדוש ברוך הוא, בלי קשר למחלה. הוא אבא של כולם. כיף שהוא שומר עליי, שיש לי על מי לשים את הראש. בחוץ אני אוסף את עצמי ומחזיק מעמד, אבל בבית אני מרשה לעצמי גם להתרסק".
איך אשתך והילדים הגיבו לבשורה?
"טירנית המתוקה בכתה. עד היום היא נכנסת הרבה פעמים לבאסה כשהיא רואה את הקושי שלי להתנהל. הילדים לא קלטו בהתחלה את המוגבלויות שלי, כי עד שפרצה הקורונה המשכתי לעבוד כרגיל. עכשיו הם תומכים ועוזרים לי איפה שצריך. לא תמיד, כי אני משתדל להיעזר באחרים כמה שפחות. אני רוצה להיות כמה שיותר עצמאי, ואני מצליח".
מה הם אומרים היום?
"בגלל שאני יותר איטי הם צוחקים שנהייתי גם יותר מתוק וחמוד. הם דואגים לי. זה האבא שהיה משחק איתם כדורגל בפארק כמו ילד קטן והולך איתם לים, והיום צריך לחשוב על כל דבר שהוא עושה. כדורגל אני כבר לא יכול לשחק, גם לא ללכת איתם לים, ובבריכה אני מקסימום יכול לעמוד איתם במים. עכשיו הם פיתחו חוש הומור, מסתלבטים עליי, ואומרים, 'אמא, אבא על רטט', 'אבא, תפעיל וינקר כשאתה מסתובב'".
"ברור שבכיתי, כולנו בכינו", מודה טירנית. "זאת מחלה מכאיבה. הסיכויים לעבור אותה לא פשוטים. אני מודה שבהתחלה הייתי בהכחשה. אני נורא מאמינה בחשיבה החיובית. קיוויתי שבכוחה של מחשבה טובה נוכל לנצח את המחלה. אולי הייתי תמימה. אמרתי לו, 'אתה תתגבר על זה, אני בטוחה'. הנה הוא יוצא עם ההצגה ועושה מעשה מאוד אמיץ. יכול להיות שזו השליחות שלו, להיות השראה לאנשים שמתמודדים עם דברים קשים".
כאישה מאמינה, לא שאלת למה זה קרה דווקא לו?
"חזרתי בתשובה לפני 30 שנה, ומהמקום שבו אני נמצאת הייתי אולי צריכה להגיד שהכול לטובה, אבל כשאתה נמצא במקום כזה קשה לך לראות את הטוב. אנחנו כמו בלונה פארק - עולים ויורדים, שמחים, מודאגים. אנחנו ביחד בצחוק וגם בבכי. יחד בכל המנעד. יעקב הוא נשמה גדולה ושחקן ענק, עם יכולות נהדרות והוא נותן לנו כוח".
כהן אכן מאשר שהאמונה שלו מעולם לא התערערה, גם לנוכח גילוי המחלה. "אני לרגע לא שואל למה זה קרה לי. יש אנשים שהמצב שלהם גרוע משלי. אני צריך להגיד תודה שזה מה שיש לי, שאני עוד יכול ללכת ולהופיע ולחייך כמו פעם. עדיין יש לי אמונה חזקה מאוד בריבונו של עולם, שאני אוהב כל כך".
בכל זאת, לא היו רגעי משבר?
"אני לא זוכר שנכנסתי לדיכאון או נבהלתי. כשאתה חולה בפרקינסון, אתה צריך לנהל את המחלה ובשום פנים לא לתת לה לנהל אותך ולהפוך אותך לחסר אונים. אם אעשה את מה שצריך - ואני מתאמן הרבה, הולך לקלינאית תקשורת כל שבוע, לוקח שיעורי ריקוד ועושה הליכות ‑ אני יכול להחזיק מעמד עוד 20־25 שנה. אם אתה נלחם במחלה, אתה אולי לא מנצח אותה, אבל אתה יכול לשים אותה בצד. אין שום סיבה שהיא תמהר לנצח אותי".
אתה חושב לפעמים על העתיד?
"אני לא יודע לאן זה יוביל אותי, וגם לא רוצה לחשוב. אני לא נשבר ולא מתייאש. אם אשבר, אני אפול לגמרי. אני לא מתכוון להרים ידיים או לתת למחלה להכריע אותי. לא אתן לזה לקרות. מילה שלי".
"אני לא יודעת מה יהיה", מוסיפה טירנית. "אם יעקב ירצה לעבוד הוא יוכל לעבוד. יש בו אמונה חזקה. מהרגע שהוא הבין שהוא חולה הוא מסתכל על המציאות בעיניים פקוחות ומפוכחות. הוא לא בוכה על מה שהוא איבד. הוא מקבל את הדברים בצורה בוגרת וביישוב הדעת. הוא לרגע לא שקע בדיכאון. הוא מאוד בריא בנפשו".
פרקינסון, ממנה סובל גם כוכב הקולנוע מייקל ג'יי. פוקס, היא מחלה נוירולוגית קשה שגורמת לפגיעה הדרגתית בתנועות הגוף. התסמינים המרכזיים שלה הם רעד, קשיון השרירים ותנועה איטית. היא נגרמת כתוצאה מפגיעה בתאים במוח שמייצרים דופמין - חומר שמשמש להעברת מסרים בין תאי המוח, ושיש לו תפקיד מכריע ביכולת לעשות תנועות באופן תקין.
כהן גילה אותה כשחש כאבים חזקים בצוואר, שרק הלכו והתגברו. במפתיע, הייתה זו רופאת המשפחה שעלתה מיד על הבעיה. "הרופאה בקופת חולים נתנה לי מכה בברך, הברך קפצה, ואמרה מיד: 'יש לך פרקינסון'", הוא מספר. "אמרתי לעצמי, מה היא מבינה הרופאה הזאת? הלכתי לחבר טוב שלי, פרופ' שלומי קונסטנטיני, מומחה לנוירוכירורגיה, שהפנה אותי לכל מיני בדיקות. עשו לי MRI וגילו שיש לי באמת פרקינסון. הייתי בהלם".
מאז הוא מנסה ללמוד איך להמשיך לתפקד כרגיל, ככל האפשר. בעיקר על הבמה, שם גם יעמוד בקרוב לבדו. "אני כבר לא יכול לעשות את הפעולות שהייתי רגיל לעשות באופן אוטומטי", הוא אומר בקול לאה משהו, אחרי שעות רבות של חזרות שהיו מתישות גם אדם בריא. "ברוב החזרות אני חושב מה לעשות, לאן ללכת ואיך אני אלך. מפרק כל פעולה לכמה פעולות ואומר לעצמי מה לעשות", הוא אומר, נאחז במסעד הכורסה, מתרומם וצועד לאיטו בחדר. "אני כאילו לומד מחדש את התנועות של הגוף שלי".
התרופות שאתה לוקח עוזרות לך?
"הכדורים שאני לוקח לא עוזרים לי. הם צריכים לשחרר את הדופמין, אבל תופסים את השרירים. פתאום אני נהיה קשה יותר בדיבור, קשה יותר בהליכה. מצד שני, בלי הכדורים זה יהיה בלתי אפשרי. הגוף שלי ייתפס לגמרי".
מה מעודד אותך בתקופה הזאת?
"כשאני הולך לבדיקה אצל פרופ' גלעדי, שמטפל בי, תמיד אני חושב שיש לי נסיגה והמצב לא טוב, והוא אומר, 'יש לך נסיגה בראש, לא בגוף'. הוא עושה לי כמה בדיקות, ואומר, 'כלום לא השתנה, תירגע'".
כמעט 40 שנה שהוא מופיע בכל התיאטראות הגדולים בארץ. זה לא היה תמיד קל. כהן (64) לא התקבל ללהקה צבאית, לתיאטרון צה"ל או לניסן נתיב. היה זה גרי בילו, מבית צבי, שקלט מיד את הפוטנציאל, אבל גם אחרי שסיים את הלימודים, המשיך להיאבק. נדחק לתפקידי עץ ועץ ג', תוך שהוא משלים הכנסה בניקיון, עד שחנוך לוין ליהק אותו ל'יאקיש ופופצ'ה' וסימן את התפנית במערכה.
במקביל, פיתח קריירת סטנד־אפ משגשגת. הופיע גם בסרטים. בין היתר ב"שחור", "פיגומים" ו"הבלתי רשמיים".
"תמיד רציתי להיות שחקן", הוא אומר. "זה הדבר היחיד שידעתי שאני רוצה בחיים שלי. ההורים שלי תמכו בי. עבדתי עם כל הבמאים הטובים ושיחקתי בהצגות של המחזאים הבולטים ביותר. הופעתי במחזות של חנוך לוין, ב'אני לא רפפורט', ב'חוות החיות', 'המתלבט' עם מוני מושונוב, ב'קומדיה של טעויות', ב'מבקר המדינה' וכמובן כשיילוק ב'סוחר מוונציה'".
מה אתה מסמן כשיאים בקריירה שלך?
"אהבתי הכול. באמת שאני לא יכול לסמן שיאים. אבל 'הקמצן', 'החולה המדומה', 'הסוחר מוונציה' ו'חפץ', שעשיתי עם אילן רונן, היו בהחלט מהטובים ביותר".
עד לקורונה שיחקת בהבימה. לא מצטער שאתה כבר לא שם?
"לא. היו לי כמה הצעות לחזור, אם הייתי רוצה, אבל הייתי עסוק במקום אחר. סיימתי שם ביחסים טובים".
"הבמאי משה נאור אמר לי: 'מה אכפת לי, שיהיה לך פרקינסון או אלצהיימר. אתה יכול לעבוד? אתה יכול לשחק?' אמרתי לו 'כן', ושנינו שמחנו. הוא לא רואה את המחלה שלי ולא עושה לי חשבון. הוא רוצה שההופעה תצליח"
לאחרונה רואים אותו בסדרה "שישה אפסים" של כאן ובשנה האחרונה הוא משחק בתיאטרון חיפה. זוכה לשבחים על תפקידו בהצגה 'המחיר' של ארתור מילר, שביים משה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון, שמביים גם את מופע הסטנד־אפ החדש, שעלה שלשום. שם גם חשף לראשונה בפני צוות השחקנים שהוא חולה. "משה אמר לי: 'הם רואים שאתה לא אותו יעקב שהם מכירים'", הוא מסביר. "'הם קולטים משהו, אבל אף אחד לא מעז לשאול אותך מה קורה לך. אתה צריך לספר להם'. באחת החזרות סיפרתי, ואמרתי, 'אם זה מפריע לכם, תגידו לי'. כולם חיבקו אותי חזק, באהבה, ואמרו, 'תירגע, אל תדאג, הכול בסדר, אנחנו איתך עד הסוף. אם אתה מתקשה, תגיד לנו'. פחדתי שאולי יובל סגל יתבאס עליי שאני נתקע לפעמים בדיבור מולו, אבל זה לא הבן אדם. יובל אסף אותי והכיל אותי. כשיש לך גב משחקנים כאלה, אתה רגוע".
את 'הסטנדאפיסט' כתבו אלי ביז'אווי ומשה נאור. בחדר החזרות אפשר לראות ששום דבר לא הועם מהקסם ומהשובבות של כהן, שמצליח להיות רגיש, מצחיק ונוגע ללב בו־זמנית. "על הבמה אני בן אדם אחר לגמרי", הוא אומר. "אני בשיא שלי. אין לי בעיה, לא ביציבה, לא בהליכה ולא בדיבור. אוסף את עצמי ומתפוצץ. לא מרגיש בכלל את הרעידות. אני כן נזהר יותר, מתכנן מראש לאן אני הולך ואיך, כדי לא להיתקל במשהו וליפול, זה הכול. בסטנד־אפ הקודם הלכתי ממקום למקום בלי לחשוב, וכאן אני צריך לחשוב".
למה החלטת לחשוף את המחלה דווקא על הבמה?
"כי זו האהבה הכי גדולה שלי. טירנית אומרת שהבמה היא כמו בלון החמצן שלי, כמו המשפחה שלי, ושם אני צריך לספר על המחלה".
איך משה נאור, הבמאי, הגיב כשסיפרת לו שאתה חולה?
"הוא אמר, 'מה אכפת לי, שיהיה לך פרקינסון או אלצהיימר, זה לא מעניין אותי. אתה יכול לעבוד? אתה יכול לשחק?' אמרתי לו 'כן', ושנינו שמחנו. משה לא רואה את המחלה שלי ולא עושה לי חשבון. הוא רוצה שההופעה תצליח, אז אני עובד כרגיל".
"אני לא עובד איתו מתוך רחמים", מצהיר מיד נאור. "אני חושב שהוא מעולה. אם הייתי משקר לו ואומר שהמופע נהדר, למרות שהוא לא טוב ‑ זה היה נורא. לקחתי אותו רק בגלל שהוא כל כך טוב. לא עשיתי טובה לאף אחד. אני חושב שב'המחיר' הוא עשה תפקיד מופתי, ואני חושב שזו הולכת להיות הצגת בידור מדהימה, גם ברמת הסטנד־אפ והצחוקים וגם ברמת העומק והכתיבה. הכוח של הקומיקאי הוא גם בחולשות שלו. יעקב תמיד הצחיק אותי. למרות שהוא היה מצחיק במקומות מאוד פיזיים, עדיין הפיזיות קיימת אצלו בגוף".
המדינה אמנם סוערת, אבל כהן מתעקש שאין לו זמן וכוח להתעסק בשסע הפוליטי. "אני בבית, עם המשפחה שלי", הוא אומר. "המצב הכלכלי ויוקר המחיה מדאיגים אותי. יש לנו על הראש גם את איראן, את האלימות בכל מקום. שום דבר לא מטופל. בעזרת השם אני מקווה שיהיה טוב ושלא נצטרך לכבות כאן את האור. אני מתפלל לזה כל הזמן".
אתה מדמיין איך תרגיש בהצגה ראשונה?
"אני מאמין שיהיה בסדר, למרות שאין לנו הצגות הרצה כדי להשתפשף. אני בטוח שאתרגש, אולי אפילו יותר מהרגיל. גם המחלה לא תקל עליי, אבל אני מגיע להצגה הזאת כמו יעקב חדש. הדיבור והתנועה שלי אולי לא כמו שהיו, אבל אני עולה לבמה כאילו הכול כרגיל. ברגע שאחשוף מה יש לי, אני אמשיך להצחיק את הקהל. אין לי שום רצון שמישהו ירחם עליי. אני אדבר על המחלה בצחוק ובהומור ואמשיך הלאה".
הקהל בשורות האחרונות שבאולם ישמע אותך בקלות?
"כשאני מתעייף, אני בולע את המילים. אני צריך לדעת לקחת הפסקות במקומות הנכונים, לנשום ואז לחזור ולדבר. למדתי את זה אצל קלינאית התקשורת שלי. ברגע שהקהל לא יבין אותי, אני אאבד אותו. בעזרת השם, אני אעשה השתדלות כדי שזה לא יקרה. ב'המחיר' יש לצידי עוד שחקנים. כשהם מדברים, אני נח. פה, במשך שעה ועשר דקות אני לבד על הבמה. בלי עזרים טכניים, בלי כלום. זה רק אני וכורסה. אני צריך להיות שם הכי טוב, הכי ברור והכי מדויק".
מה חשוב לך לומר לחולים אחרים?
"אנשים מתבאסים מהמצב שלי, אבל אולי העובדה שאני מדבר על זה עכשיו תחזק את מי שלא דיבר עדיין על המחלה. אני לא יכול לשפוט אף אחד, כי אני הסתרתי את שלי שמונה שנים. כל אחד שיעשה לעצמו את החשבון שלו, אבל שיידעו שזה משא קשה, כבד מאוד, וברגע שאתה משחרר אותו, אתה נולד מחדש. הייתה לפני שבוע כתבה על מישהו עם פרקינסון שדיבר עליה לראשונה אחרי ארבע שנים. הוא סיפר שברגע שהוא חשף את זה, הוא הרגיש הקלה גדולה, גם פיזית. גם אני מרגיש את זה לקראת ההצגה. אני כבר מחכה לשמוע את מחיאות הכפיים בסיום".
