זה שנים רבות שהמוזיקאי והמלחין האוסטרלי וורן אליס הוא חלק בלתי נפרד מהנוף ומהסביבה הקרובה של הזמר-יוצר ניק קייב. קשה לדמיין את קייב בלי אליס (57), הכינור, וזקן העבות שלו. כשאליס נשאל בריאיון ל-ynet אם הוא זוכר את הפעם הראשונה שבה פגש את קייב, הוא משיב בפשטות, בישירות ובכנות האופייניים לו - "בסצנת הסמים של מלבורן, באמצע שנות ה-80".
למה אתה מתכוון כשאתה אומר סצנת הסמים?
"נו, אתה יודע, בשנות ה-80 כולנו עשינו סמים במקומות מסוימים וחיפשנו דברים מסוימים. ניק היה מהחבר'ה שבאו למפגשים אצלי בבית, אבל נראה לי שדרכנו הצטלבו רק במסדרונות ולא ממש דיברנו. הלכתי הרבה להופעות שלו עם The Bad Seeds והייתי מעריץ שרוף שלהם - עד שהצטרפתי אליהם. אחר כך כבר לא הקשבתי למוזיקה שלהם".
עברו עוד כמה שנים עד שאליס חבר לקייב והחל לשתף איתו פעולה. "כשפגשתי אותו באמת לראשונה זה היה בארוחת ערב, סביב 1994. חבר משותף ארגן את הארוחה ובין המנות ניק הסתובב ואמר 'שמעתי שאתה מנגן בכינור, אתה רוצה להצטרף אליי לאולפן?' לא היה לו מושג במה אני מתעסק, הוא רק שמע שאני מנגן. הוא הזמין אותי אליו ליום באולפן, שבסופו הוא שאל אם אני רוצה להגיע גם בשאר ימות השבוע. אמרתי שאשמח. אחר כך הוא שאל אם אני רוצה להצטרף לסיבוב ההופעות, ומשם הסיפור כבר ידוע".
כבר בהופעה המשותפת השנייה שלהם יחד, מצא את עצמו אליס מגיע לישראל - בהופעות הבלתי נשכחות שקייב ערך כאן ב-1995, וביססו את מעמדו כיקיר הקהל הישראלי. "אני זוכר שניגנו בפסטיבל בפארק תמנע באמצע המדבר ושכל הזמן הזכירו לי שצריך לשתות מים", משחזר אליס. "לא הקשבתי לעצה, ומישהו מצא אותי מיובש על הרצפה. התכוונתי באותו הביקור להגיע גם למצרים, אבל בגלל שמישהו ניסה להתנקש שם בנשיא, הגבול נסגר והתגלגלתי לירושלים. ביליתי שלושה שבועות בירושלים, גרתי ליד שער דמשק וביקרתי גם בבית לחם וברמאללה. לא ידעתי אז יותר מידי על שום דבר, ולמדתי הרבה מהביקור הזה. אלה היו שלושה שבועות פשוט מדהימים של שיטוטים במוניות מירושלים ובחזרה אליה - מהשבועות המיוחדים בחיי".
לכתבות נוספות בנושא:
מאז אותו ביקור הוא פקד את ישראל כמה פעמים נוספות, ובקיץ הקרוב, ב-23 באוגוסט, הוא יתייצב פה שוב עם קייב להופעה בלייב פארק בראשון לציון.
אתה יכול להסביר את הקשר המיוחד של קייב והלהקה שלכם עם הקהל הישראלי?
"יש לנו קשר מיוחד עם כל מי שמגיע לראות אותנו. יש משהו בהופעה שהוא קולקטיבי, שדורש קבלה ונתינה משני הצדדים. הקהל חשוב בדיוק כמו האומנים שעל הבמה - הוא הכרחי".
בינתיים, עד שקייב ואליס יגיעו להופעה, אפשר לראות אותם בפעולה בסרט התיעודי "ניק קייב: זאת כל האמת שאני יודע". הסרט יוצג סימולטנית ב-11 במאי בכאלף בתי קולנוע ב-37 מדינות שונות. בישראל זה יקרה בסינמטקים של תל אביב, ירושלים, חיפה והרצליה. "ניק קייב: זאת כל האמת שאני יודע", שנחשף לראשונה בפסטיבל ברלין האחרון, הוא שיתוף פעולה נוסף של קייב ואליס עם הבמאי אנדרו דומיניק, כשהפעם הוא מתמקד בסרט בחברות העמוקה והאמיצה בין השניים. הסרט מתעד את המוזיקאים בלונדון ובברייטון באפריל 2021, בעיצומה של מגיפת הקורונה, בעודם מדברים, יוצרים, מנגנים ומקליטים.
ניק קייב: זאת כל האמת שאני יודע
(.)
כזכור, המגפה גרמה לביטול סיבוב ההופעות המיועד והשניים מצאו את עצמם שוב באולפן. "אני רואה בסרט הזה עדות לתקופה", אומר אליס. "כולנו היינו באיזו טראומה גלובלית מתמשכת ואף אחד לא יכול היה להיפגש אז עם אנשים אחרים, ולכן שמחנו על ההזדמנות שניתנה לנו ליצור את האלבום Carnage (אלבום הסטודיו המשותף השלם הראשון שלהם כצמד, א"ק) ולהופיע מול המצלמות. באותה תקופה הרגשנו שרק אלוהים יודע מתי יהיה אפשרי להופיע שוב על הבמות.
"חשבנו גם שעבר זמנו של Ghosteen, האלבום הקודם, כי סיבוב ההופעות בוטל כבר פעמיים ב-2020 והסרט הוא ניסיון להתייחס לביטול המומנטום. רצינו לנצל את הרגע שבו דברים החלו להיפתח, והתכנון שהיה כרוך בהפקת הסרט היה מטורף, כשרק היינו בתחילת החיסונים. נדרש מאמץ ארגוני עצום כדי לעשות את הסרט, וכשצופים בו רואים את המאמץ הזה - רואים שהוא קורה ברגע מסוים ומורכב בזמן".
איך זה הרגיש לך לעמוד מול המצלמה כל כך הרבה?
"כבר יצא לי להיות מול המצלמה עם אנדרו ב-One More Time with Feeling. אני סומך עליו ומרגיש איתו בנוח, כך שאני פשוט עושה את מה שהוא מבקש. אני בוטח בו בלב שלם ויש המון אנשים שאני לא מרגיש כך כלפיהם - ושגם לא הייתי מרגיש בנוח לעבוד איתם. המצלמה לא הפריעה לי. לא הייתי יכול לעשות סרטים למחייתי, אין לי את הסבלנות לזה בגלל שאני אדם כאוטי ומבולגן, אבל הסרט הזה היה מעולה וחוויה שנהניתי ממנה. אני גם מאוד אוהב לצפות באנדרו עובד, לראות את התהליך שהוא מתווה. הוא גאון ויש לו חזון ענק. מבחינתי זו זכות גדולה לעבוד אתו".
אחרי שצפיתי בסרט, הרגשתי שהשיחות שלך עם ניק מאוד רגועות, זה משהו שהשתנה עם הזמן? בעבר היחסים ביניכם היו קצת יותר פרועים?
"בעבר היו אומנם רגעים יותר מתוחים, אבל תמיד הרגשתי שמערכת היחסים עם ניק רגועה - ממש כמו בסרט. במציאות, ניק לא מצליח לתפקד במצבים של מחלוקת וחיכוך. זה עובד כשאתה צעיר, אבל ככל שאתה מתבגר זה כבר פחות מסתדר. כשיוצאים יחד לסיבוב הופעות ומבלים המון שעות זה לצד זה חייבים להבין איך פותרים את הבעיות. חלקתי עם ניק יותר ארוחות משחלקתי עם כל אדם אחר, ואפילו שבילינו כבר כל כך הרבה שנים ביחד, הרגשתי שבסיבוב הופעות האחרון באירופה התקרבנו עוד יותר, גם בגלל המצב של הקורונה וגם בגלל שמסיבה לא ברורה הרגשתי שיצא לנו לדבר יותר. אני לא יודע למה, אולי כי היה לנו המון זמן מת למלא".
אולי כי אתם מזדקנים ומחכימים?
"לא, לא".
אז עד כמה ניק השתנה מאז שהכרתם?
"ניק השתנה בדיוק באותה המידה שהשתנו כל שאר האנשים שהכרתי בשנות ה-80. רבים ממי שהכרתי אז כבר מתו. הוא השתנה, אבל יש בו פן שעדיין זהה לניק שהכרתי. יש גם דברים שראיתי שהשתנו בו - פשוט כחלק ממהלך החיים וזה נכון לכולנו. אנשים משתנים, זה מה שהם עושים".
אליס היה לצידו של קייב ותמך בו גם אחרי הטרגדיה האיומה שטלטלה את חייו ומשפחתו - ביולי 2015, ארתור, בנו בן ה-15 נהרג בנפילה מצוק באנגליה. בהמשך התגלה שארתור היה תחת השפעת LSD כשמעד מהצוק שגובהו 18 מטר. "ניק מדבר על מות בנו די בכנות ובצורה הרבה יותר רהוטה משאני יכול. מהצד שלי כל מה שנותר לי לעשות אז היה לשאול מה הוא צריך ואיך אני יכול לעזור. לא ידעתי מה לעשות, בגלל שלא חוויתי משהו כזה ואני מקווה שגם לא אחווה. לאבד ילד - אני לא חושב שיש משהו שמתקרב לזה. מי שמעמיד פנים שהוא מבין פשוט רוכב על אבל של אדם אחר וזה דוחה בעיניי. חמלה מגיעה בצורות שונות, ואני הרגשתי שהדבר הכי טוב שאני יכול לעשות הוא לדחוף אותו לחזור לעבוד כשהוא מוכן לזה, ולתמוך בו לאורך הדרך. הייתי צריך להיות שם לצידו כחבר כמה שרק יכולתי, כאמור מבלי להבין מצב שאין ביכולתי להבין בכלל".
אליס נולד בבלאראט, העיר השלישית בגודלה בויקטוריה שבאוסטרליה. לדבריו הוא הגיע בילדותו למוזיקה ממש במקרה - כשתוך כדי משחק מצא אקורדיון נטוש. הוא לקח את האקורדיון לבית הספר ואחד המורים לימד אותו לנגן עליו. בהמשך הוא למד לנגן על כינור וחליל, וכיום הוא מנגן גם על ויולה, תופים, סינתיסייזר, פסנתר, בוזוקי, גיטרה, מנדולינה וכלים נוספים. הוא למד באוניברסיטת מלבורן ועבד כמורה, ואחרי שנדד באירופה שב למולדתו, כתב מוזיקה לתיאטרון והופיע עם הרכבים שונים. המפגש עם קייב וההצטרפות ללהקתו חשף את כשרונו לקהלים רחבים. אגב, אליס עבד עם קייב גם בהרכב הצד Grinderman ואף ניגן באלבומים של מריאן פיית'פול, שגם מופיעה ב"זאת כל האמת שאני יודע".
איך אתה מגדיר את המוזיקה שלך?
"אני לא יודע. אם אני במונית למשל עם הכינור שלי, הנהג יכול לשאול אותי אם אני מוזיקאי ואני אענה לו, 'סוג של, אני מניח'. ואם הוא ישאל 'איזו מן מוזיקה אתה מנגן?', אני לא אדע להגדיר. אני מרגיש שאני עוד מתמחה בתחום. ברגע שאני לא ארגיש ככה כנראה שזה סימן לעבור לתחום אחר, לנהל חנות פיש אנד צ׳יפס או משהו כזה, וכדאי שאזדרז כי אני כבר בן 57 והזמן בעוכרי. כל עוד אני מרגיש שאני מתמחה, שאני לומד ומתקדם, מקשיב, כל עוד אני רואה התפתחות - מגיע לי להיות על הבמה. ביום שבו ארגיש שאננות או שאסתכל על אלבום כסתם עוד אחד, זה יהיה הזמן לפרוש.
"כמו כן, מעולם לא רציתי שהעשייה שלי 'תתאים' איפשהו. המטרה שלה הוא לנוע קדימה. אם אנשים אחרים רואים את ההתקדמות או לא - זה כבר לא משנה, העיקר הוא שזה חשוב לי ולמי שנמצא סביבי. חשוב לי לעשות הכול מהכול, לכתוב פסקולים - כתבתי לאחרונה עם ניק את המוזיקה לסרט 'בלונד' של אנדרו דומיניק על מרילין מונרו - להוציא תקליטי סולו, לעשות סרטים ותערוכות, לכתוב ספרים. כל זה דלק להמשיך הלאה, משהו ששומר עליי מלהיתקע באזור הנוחות שלי".
ואכן, אליס עטור הפרסים לא מפסיק ליצור ולגוון את פעילותו האמנותית, בין היתר בגלל שהוא לא אוהב לצאת לחופשות. "במובן מסוים העבודה מגדירה אותי ואני מרגיש בה בנוח. אני לא יודע איך לארגן את החיים שלי בלעדיה. זה המצב ב-30 השנים האחרונות. כשאני לא עובד, אני במקום לא טוב, ואני נוראי בחופשות, אני לא מבין איך נופשים בכלל. 'אימה' מבחינתי זה שבועיים בחוף הים בלי מחויבויות".
אליס מתוודה שהוא לא בוכה, גם כשהוא יושב בסטודיו ושומע את קייב שר את אחד השירים שכתב עמו. "יש כמה שירים אמוציונליים, שאסור להרשות לעצמך להתחבר יותר מידי לממד הרגשי שלהם, אחרת פשוט לא תוכל לנגן אותם. זה מדהים שאתה שוקע יותר מידי לתוך השיר, אבל עדיין יכול לתפקד. ניק ואני ניגנו את השירים האלה כבר אלף פעם ואני עדיין מתרגש מהם כל פעם מחדש. אני עדיין שמח לשמוע את ניק שר את Into My Arms, ואני לא אסתכל על השעון תוך כדי נגינה שלו".
יש שטוענים שהיצירות שלך ושל ניק הם ביטוי ל"שלמות". אתה מסכים?
"אני לא בקטע של דברים 'מושלמים'. ולדעתי The Bad Seeds רחוקים מלהיות מושלמים, ולא הייתי רוצה שהם יהיו כאלה".
אז איזה שיר שלכם כן מתקרב לשלמות לדעתך?
"זה מה שכולנו מנסים לעשות, לא? לכתוב את השיר המושלם. מבחינתי ה'מושלם' עוד נמצא לפנינו. בכלל, אני אף פעם לא אשתמש במילה 'מושלם'. אני יכול לומר: 'זה שיר נהדר', אבל ככלל אני לא מחפש שלמות בשום מקום. אגב, אני מעולם לא החשבתי את עצמי לאמן. אני איפשהו שם בביבים עם כולם. יש המון כמוני, וכולנו פשוט מנסים לעשות משהו".
הוא עזב את מולדתו ב-1995 וחי מאז בפריז עם אשתו הצרפתייה דלפין צ'אמפי, אם שני בניו. "הם אוהבים לנגן ולהקשיב למוזיקה. אחד מהם עובד באולפן כרגע, השני לומד פסיכולוגיה", הוא מדווח.
החיים בפריז שינו אותך ואת המוזיקה שלך?
"אין לי מושג. המקום שבו אני נמצא לא משפיע על היצירה שלי. אני יכול לעשות מוזיקה בחדר מלון או בכל מקום אחר. המוזיקה היא מה שקורה בפנים, הפן החיצוני פחות משמעותי, אלא אם מדובר בדברים אישיים, וגם אז אני משתדל להשאיר את החיים מחוץ לאולפן. כשהגעתי לפריז הייתי מוכר באוסטרליה והמעבר לצרפת זרק אותי לאנונימיות. במובן מסוים, כולם עזבו אותי לנפשי ויכולתי להתעסק בשלי וליצור. זה עשה לי טוב להתרחק מהכול. בימינו אני קצת יותר מוכר".
איך היחסים שלך כיום עם אוסטרליה?
"אני מאוד אוהב את אוסטרליה ותופס אותה בצורה מאוד רומנטית, אבל הרבה ממה שאני זוכר ממנה כבר לא קיים. בסופו של דבר משם הגעתי וזה המקום שעיצב אותי, ובמידה מה, גם ממשיך להשפיע עליי. מעולם לא ניסיתי לא להיות אוסטרלי".
יש מצב שתפתח בסוף חנות פיש אנד צ'יפס באוסטרליה?
"אני חושב שאנסה להרים את החנות הזאת בפריז", צוחק אליס. "ואולי אעבור בזקנתי לחיות באיזו שמורה בסומטרה, אינדונזיה, אקלף בננות לקופים ואאסוף אגוזי קוקוס, וכך אסיים את דרכי בגאון".
