כ-70 שנה לאחר פריצתה ככוכבת קולנוע, ובדיוק 60 שנה לאחר מותה בגיל 36, מרילין מונרו היא עדיין מוקד של אובססיה תרבותית. אובססיה זו אינה נסמכת על רקורד קולנועי חריג באיכותו. בכמה מטובי סרטיה ("ג'ונגל האספלט", "הכל אודות חווה") היה לה לא יותר מתפקיד משנה זעיר. רק חלק קטן מהסרטים שבהם היא כיכבה ("גברים מעדיפים בלונדיניות" ו"חמים וטעים") יכול להיות מוגדר כ"קלאסיקות על-זמניות". מעמדה התרבותי כ"מרילין מונרו" נטוע בקולנוע, אך היא צמחה במרחב התרבותי של התקופה: בצילומי האופנה, צילומי העיתונות והרכילות וצילומי העירום שהופעתם בגיליון פלייבוי הראשון הזניקה אותה למעמד סמל המין של התקופה. קשה לחשוב על דמות בולטת ממנה בצומת של השינוי התרבותי בשנות ה-50 – הצטלבות של תרבות גבוהה ונמוכה, שינויים בערכי המוסר ושינויים בדפוסי הצריכה, הזיקה לעולמות הספורט והפוליטיקה האמריקאית, ותיאוריות הקונספירציה שאופפות את מותה.
בלונדינית
עשרות ספרים עסקו בה – בהם האוטוביוגרפיה My Story מ-1974 שבה היא תיארה את עצמה, באופן מצמרר למדי, כ"בחורה מהסוג שמוצאים מתה בחדר השינה ובידה בקבוק ריק של כדורי שינה". האנשים הקרובים לה ביותר כתבו עליה לאחר מותה: בעלה השלישי המחזאי ארתור מילר, הסופר והחבר הקרוב טרומן קפוטה, הפסיכואנליטיקן ראלף גרינסון שטיפל בה וכתב מאמרים תאורטיים בהשראתה, ואלו רק דוגמאות ספורות. נכתבו עליה ביוגרפיות מקיפות על ידי כותבים כמו דונלד ספוטו (1993), ברברה למינג (1998) וצ'רלס קאסילו (2018). אך ככל שנכתב על מונרו עוד ספר ועוד ספר, כך נדמה שהתעלומה רק הולכת וגדלה. הפער הבלתי ניתן לגישור בין הדימויים הזוהרים והאדם - הגוף והנפש - שהיא הייתה "באמת".
אחד הניסיונות השאפתניים להתמודד עם דמותה של מונרו היה Blonde (2000) "ביוגרפיה פוסט-מודרנית" שכתבה ג'ויס קרול אוטס. אוטס פירקה את "מרילין מונרו" לשלוש דמויות: נורמה ג'ין - הילדה שחוותה אם מעורערת נפשית, הזנחה וניצול, "מרילין מונרו" - הפיקציה ההוליוודית שמלאכותיותה ממזגת מיניות וילדותיות, ו"הבלונדינית" - אובייקט למעקב של "אנשים פשוטים" ושל חורשי מזימות למיניהם (סוכנים פדראליים, צלמי פפאראצי). אוטס נעה מהתפיסה הפנימית של הדמות המפוצלת את הווייתה, להיותה לכודה על ידי "המבט" (Gaze) של האחרים.
Blonde לא ניסה לחשוף את "האמת" העובדתית של חייה של מונרו, אלא את האמת של המיתוס המורכב, זו המתקיימת בתוך ריבוי השכבות והמשמעויות שהדמות שלה נושאת. אירועים מחייה עוצבו מחדש בדמיונה של הסופרת, במקרים אחרים דמויות ואירועים נבדו לחלוטין. חייה כנורמה ג'ין/מרילין מונרו/הבלונדינית עוצבו בזיקה לאספקטים פסיכולוגיים ואגדתיים. הטראומות הפסיכולוגיות של הילדות מהדהדות בפיצול העתידי של הגיבורה/ות והחיפוש המתמשך אחר דמות אב.
לביקורות סרטים נוספות:
את 734 העמודים המאתגרים של הספר עיבד כעת הבמאי אנדרו דומיניק לסרט "בלונדינית" (Blonde) שעלה ברביעי האחרון לפלטפורמת נטפליקס. סרט שאפתני וגדוש, פרובוקטיבי ומקומם, לפרקים מבריק ולפרקים כושל. הוא צפוי לעורר לא מעט חילוקי דעות ביחס לאיכותו, אבל על דבר אחד צפוי קונצנזוס: הגילום יוצא הדופן של אנה דה ארמס את דמותה של מונרו. מבין עשרות השחקניות שכבר גילמו את מונרו (כולל הטובות שבהן כמו מישל וויליאמס), ארמס מתקרבת עד כמה שניתן לשילוב הנדרש בין פגיעות וסקסואליות.
ב-2001, שנה לאחר יציאת ספרה של אוטס, הוא כבר עובד למיני סדרה. התסריטאית ג'ויס אליאסון והבמאית ג'ויס צ'ופרה שיטחו את הספר למבנה נרטיבי קונבנציונלי וסגנון בנאלי. אנדרו דומיניק הוא במאי בקליבר מאוד שונה מבחינת שאפתנותו ויכולותיו. בקריירה של 22 שנים הוא ביים עד כה שלושה סרטים עלילתיים וסרט תיעודי – שבהם כבר הפגין את העניין שלו בתהליכי ההתגבשות של מיתוס והקשר של תהליכים אלו למוות. סרטu החשוב ביותר מבחינה זו (ובכלל) הוא "ההתנקשות בג'סי ג'יימס על ידי הפחדן רוברט פורד" (2007). דומיניק משתמש במבנה נרטיבי וסגנון אקספרסיבי כדי לגרום לנו לחוות את מונרו "מבפנים", וזאת ביותר מאשר מובן אחד.
"בלונדינית" הוא לא סרט ביוגרפי. הניסיון לבחון את מידת הדיוק העובדתי של המוצג הוא חסר תוחלת. הוא יתסכל את מי שלא מכיר את הביוגרפיה של מונרו, ולא מצוי בפרטי הדמויות והאירועים של התקופה. כמה מהדמויות המפורסמות שנכחו באופן משמעותי בחייה של מונרו מופיעות בסרט רק תחת כינוי. המפיק דריל זאנוק (דייויד ורשופסקי), הבוס של אולפני פוקס המאה ה-20, והמוצג בסרט כמי שאנס את מונרו באודישן הראשון שלה (הוא כנראה לא עשה זאת באמת), מכונה בסרט "מר Z".
בעלה השני, שחקן הבייסבול הנערץ ג'ו דימאג'יו (בובי קנאבלי) מכונה "הספורטאי לשעבר". ארתור מילר (אדריאן ברודי) הוא "המחזאי".
הציר העלילתי הוא, לכאורה, כרונולוגי, אך בפועל הוא הרבה יותר מאתגר. בסצנות הראשונות הילדה בת השבע נורמה ג'ין מורטנסן (לילי פישר), גדלה תחת אם חד הורית ומעורערת בנפשה בשם גלדיס (ג'וליאן ניקולסון). האם שותלת במחשבתה של הילדה התמימה את המחשבה שאביה הוא הגבר המשופם ומכובד המראה הנמצא בתמונה התלויה מעל המיטה של האם. זה יהיה המרכיב הראשון בדמותה של מונרו – החיפוש המתמיד, הנואש, אחרי האב החסר, וההחלפה שלו בגברים מבוגרים ובעלי מעמד שלהם היא תקרא "דאדי".
אגב, לפי הביוגרפיה של קאסילו, מונרו הצליחה לגלות את זהותו של אביה ולהתקשר אליו, אך הוא סירב לדבר איתה והפנה אותה לעורך הדין שלו. רק השנה הוכחה זהותו של האב צ'רלס סטנלי גיפורד (נפטר ב-1965) מעל לכל ספק באמצעות בדיקה גנטית.
המרכיב השני הוא הצורך לפתח מגננה פסיכולוגית כלפי טראומות הילדות, והאופן בו זה מוביל למשחק. לא רק להיות "מישהו אחר", אלא בתנועה בין מציאות ודמיון. מתי היא משחקת, ומתי היא מביאה את עצמה במלוא פגיעותה הרגשית למשחק. בלא מעט רגעים זו תהיה תנועה מסוייטת בתוך זרם תודעה. דומיניק משתמש בחיבורים מורכבים, חלקם מאוד מרשימים וחלקם בעייתיים, של קול ותמונה.
המרכיב השלישי הוא השתוקקות לתינוק. למונרו היו בעיות ידועות שמנעו ממנה להגשים את חלומה (אנדומטריוזיס, סדרת הפלות טבעיות, ובהמשך שתיה והתמכרות לסמים ממריצים ומרדימים). בסרט מוצגת סיטואציית הפלה מכוונת שהיא יוזמת כדי לא לשבש את הקריירה בתחילתה (אירוע שכנראה לא היה), ואירועי הפלות טבעיות בתוך מערכות יחסים. אחת הבחירות שרוב הצופים יתקשו לקבל ברצינות הוא קטעי שיחה פנימיים בין מונרו והעובר שהיא נושאת ברחמה/מחשבתה.
3 צפייה בגלריה
שחזורים מרשימים של אירועי עבר מפורסמים בחייה. מתוך "בלונדינית"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מבחינה ויזואלית הסרט מבוסס על שיחזור של דימויים, חלקם מאוד מפורסמים, של מונרו. גם בקולנוע (כמה קטעים מפורסמים מסרטיה משוחזרים באופן מרשים), ויותר מכך בתמונות הסטילס הרבות. סצנות נבנו מסביב לדימויים אלו, ויש בסרט תנועה בין שחור לבן וצבע, צורות צילום שונות, יחסי פריימים משתנים, ותחושה מתמדת עבור הצופים המכירים את הדימויים כי זהו סיוט שהוא בה בעת פרטי-פנימי וציבורי-חיצוני.
הסרט פועל במספר קונטקסטים מעניינים, ומיקומו ביחס אליהם ראוי לעיון שהוא מעבר לגבולות ביקורת זו. סרטי אוטוביוגרפיה "לא קלאסיים" שיש בהם התבוננות פנימית על יצירת הזהות והניסיון לשמור על יציבותה – הן בהקשר המודרני ("האזרח קיין") והן הפוסט-מודרני ("אני לא שם" – הביוגרפיה על דילן של טוד היינס, שנדמה כי שאבה השראה רבה מספרה של אוטס). אלמנט נוסף הוא העיסוק הביקורתי בהוליווד, כמקום שנע בין מציאות ודמיון, והמציע סכנת מוות פיזי ונפשי למי שנלכד בו. הדוגמאות הרלוונטיות הן "שדרות סאנסט" של בילי וויילדר, או "ברטון פינק" של האחים כהן. באופן מהותי יותר חשוב החיבור בין הדמות הנשית של השחקנית, מי שנעה בעבודתה בין זהויות, ואפשרות ההילכדות במנגנון של השפלה וניצול. סרטיו של דייויד לינץ' "מלהולנד דרייב" ו"אינלנד אמפייר" נראים מבחינה זאת לא רק רלוונטיים, אלא סרטים שמהם "בלונדינית" מושפע באופן עמוק.
תמיכתה של נטפליקס בהפקת הסרט היא תקלה שסביר להניח שלא תחזור על עצמה. זהו סרט "ארט האוס" תובעני. הוא קודר, מאתגר, ארוך (167 דק') ודורש התמצאות מוקדמת בפרטים הביוגרפים של מונרו. יש בו אלימות וקטעים מיניים שזיכו אותו בדירוג NC-17 – ההפקה הראשונה של נטפליקס שמקבלת דירוג זה – דבר שחוסם כמעט כל אפשרות לפרסום והקרנה בבתי קולנוע. הוא מומלץ לצופים שנושאיו וסגנונו של הסרט עשויים לעניין אותם, כך השאר צפויים לאבד עניין או להירתע ממנו תוך חצי שעה. לטעמי, אחרי צפייה ראשונה, זהו סרט מעניין ואפילו מרתק אך גם מאוד לא אחיד ובעייתי בחלק מבחירותיו. בהחלט יתכן שאחרי עוד צפייה או שתיים דעתי על הסרט תשנה באופן משמעותי לטובה או לרעה.
