אם יש מישהו במדינה הזאת שעוד נשארו לו כמה דמעות בשק, הוא מוזמן לרוקן אותן מול "סליחה על השאלה" עם משפחות החטופים (ששודר אמש, א', בכאן). השאלות נעו בין שאלות זבוב על הקיר כמו "איך נודע לכם לראשונה על החטיפה?" או "מה הדבר האחרון שעשיתם יחד?", ועד שאלות מסקרנות כמו "האם קינאתם כששוחררו חטופים אחרים?", "האם אתם מאמינים שהם יחזרו?" או "מה השאלה שהכי נמאס לכם לשמוע?". התשובות, כמו שניחשתם, קורעות את הלב, וחלקן מעלות חיוך עצוב.
מתוך "סליחה על השאלה" עם משפחות החטופים
(צילום: באדיבות כאן 11)
מהותה של התוכנית "סליחה על השאלה" היא לאפשר לשאול קבוצות אוכלוסייה מסוימות שאלות מסקרנות, גם כאלו שעלולות להיחשב חטטניות או פוגעניות, ולכן לא עולות בנסיבות רגילות. במקרה של משפחות החטופים, המציאות כבר הוכיחה שיש מי שלא שם לעצמו גבולות מהסוג הזה (אהמ, חבר הכנסת אלמוג כהן), ובכל זאת הפרק הזה נתן חלון הצצה לגיטימי ולא מתלהם אל חייהם הנוכחיים של האנשים האלה, מהמעגל הראשון של הפגועים שתלויים בין הארץ לשמיים. הקרובים שלהם בחיים אבל לכודים במציאות מסויטת, והחרדה והדאגה מאכלות אותם מבפנים.
משפחות החטופים הפכו במובן מסוים שלא באשמתן לסוג של שליחים בישורת הראשונה, שקוראים לכינון סדר העדיפויות הנכון: החזרתם של החטופים הביתה לפני הכול, כדי להחזיר לעצמנו את האנושיות שאנחנו מייחסים לעצמנו. הם הפכו במידה מסוימת לכלי פוליטי, וטוב שסדרה כמו "סליחה על השאלה" מנטרלת אותם ואת הצופים מההקשר הזה, מביאה נטו את החוויה האנושית הבלתי אפשרית שהם עוברים, ועושה את זה ברגישות ובאמפתיה.
הפרק, שבין מרואייניו אפשר היה למצוא ילדים של, הורים של, אחים ואחיות של וסבא אחד, אפשר מבט כן אל המורכבות של מצבם של מי שנותרו מאחור - אל הרגעים הקטנים, אל התקווה והידיעה העצובה שגם אם הכול יסתדר כמו שאנחנו מקווים וכל החטופים יחזרו הביתה, החיים כבר לא ישובו להיות כשהיו. כפי שסיכם את זה משה לוטם מקיבוץ גבולות, שביתו הגר ברודץ' ונכדיו נשבו בידי החמאס (וחזרו רק אתמול לחיק משפחתם בעסקת השבת החטופים) - הם אולי לא ישובו אותם הילדים, אולי לא יהיה להם את אותו הברק בעיניים כשהם יחזרו, הוא בעיקר מקווה שהחיים ירפאו את פצעי הגוף והנפש. ועל זה לא נותר אלא להגיד - אמן.
פורסם לראשונה: 10:15, 26.11.23
