תגידו מה שתגידו על הגרסה הישראלית של "הישרדות", ומן הסתם תגידו דבר או שניים, למרות שמדובר בעונה שצולמה לפני יותר מחצי שנה, היא מצליחה להישאר אקטואלית וקשובה לרחשי ליבם של הצופים. הישרדות היא בהחלט מילת המפתח בימים אלה (אנחנו עדיין מחפשים את מילת הביטחון). מצד אחד אנשים שנאלצים לחיות בתנאים לא תנאים, בקור, ברעב וללא מחסה, עדיין חיים אי שם במנהרות עזה, ממש כמו אלה שחירפו את נפשם בייסורי פאלוואן בפיליפינים.
מתוך "הישרדות"
(צילום: באדיבות רשת 13)
מצד שני רשת עצמה, שמשדרת את העונה, נמצאת בעיצומו של תהליך הישרדות מרהיב משלה. חיכוכים בין אנשי התוכן להנהלה, משקיעים שנסוגים ברגע האחרון, עזיבה של טאלנטים מובילים (ותודה להילה קורח שזיהתה בחושיה החדים שאנחנו זקוקים ליותר רופאים ולפחות מגישי חדשות), השתוללויות תקציב פרועות, מינויים שנויים במחלוקת ושלל קריסות - שלמרבה הצער לא מתרחשות על איי הפיליפינים עם קוביות בבטן וקוקוסים וכל מה שאמור להקהות את הכאב. אז בפעם הבאה שתטיחו בבוז את מילת הגנאי 'אסקפיזם', בפניה של סדרת ריאליטי שאינה מזכירה אפילו במצמוץ את 7 באוקטובר (לפחות לא בפרק הראשון ששודר אמש, שבת), תחשבו שוב.
אז מה היה לנו שם בכל זאת? בשלב הזה, בנקוב העונה ה-13 של "הישרדות" הישראלית והחמישית של רשת (תלוי מי סופר ואם בכלל) אפשר להגיד שאיבדנו את המוטיבציה להשוות את הגרסה המקומית לזאת האמריקנית. בסטנדרטים שיישרנו מולם את הקו, כלומר - הפורמט הישראלי, הפרק הראשון היה סביר למדי. העונה הזאת היא עונת המשפחה, כלומר המתמודדים מגיעים עם ברית קטנה כבר מהבית - זוגות נשואים, גרושים, הורים וילדים ושני זוגות של תאומים זהים.
הם הספיקו לישון לילה אחד לבד על החוף, להתכפת עם אבן אש, להתנסות במשימה אחת, להתחלק לשבטים – קללגאן (כחול) וסאיומאי (אדום) – עניים ועשירים בהתאמה, להזכיר את המילה שאין להזכיר - ברית (או כמו שאמא של איתמר קראה לזה, בריתה) ולעשות את מה שהפקת ישראל הכי אוהבת: "האח הגדול", גרסת החול בתחתונים. מה זה אומר? שלפחות חלק מהמתמודדים ב"הישרדות באש ובמים" מצהירים שהם לא צפו בתוכנית או שהם "לא בעניין של להיכנס למאורת הארנב" של השקרים והמזימות אלא יותר ב"להיות בכיף עם כולם", ואחרים מצהירים שהם הגיעו לתוכנית ממניעים נעלים הרבה יותר כמו לרזות. מצד שני, לפחות לא נתקלתי במתמודדים מגזרת "רוצה לאבד אייקיו מיד? שאל אותי כיצד", וזה בהחלט מעיד על התבגרות של ההפקה.
בתוך כך אני חייבת להודות שהליהוק הפעם נראה לא רע. נכון שהמתמודדים ברובם הם לא אסטרטגים מובהקים אבל יש כמה שעשויים לגדול לתוך זה, אולי בעל כורחם, ולגלות שהם דווקא קצת אוהבים לטבול את אצבעות הרגליים שלהם בטינופת ולהפוך כל קוקוס בדרך לניצחון. את הפוטנציאל הזה יכולנו לראות כבר במשימה הראשונה, משימת גלגל ההצלה, כשהמתמודדים נראו כאילו הם משתוקקים לכסא כתר אחד או שניים בהישג יד, בעוד הגנן זו-ארץ מזהיר אותם שלא לחנוק אחד את השני ולא ללכת מכות. נקודה בולטת לזכות העונה הזאת היא שבמקום לאסוף את נדכאי האינסטגרם ושוליה הסהרוריים של מדינת המשפיענים, קיבלנו הפעם ליהוק אנונימי לחלוטין עם אנשים שנוכל להתאהב בהם או לתעב אותם או שניהם בלי דעה קדומה או דעה בכלל.
העונה הזו תמנה כפי הנראה 50-60 פרקים, והמשמעות של הנתון הזה, מעבר לדם, יזע ואמפטמינים עבור הצופים היא גם חרב פיפיות עבור הזכיינית עצמה: רשת זקוקה ל"הישרדות" מצליחה כדי להרים את הראש והיא תנסה לסחוט ממנה כמה שיותר. אבל ככל שהיא תסחט יותר חזק ותמרח אותה יותר זמן, מעשה שטן, "הישרדות" תאבד צופים ותעניק לה פחות נקודות רייטינג. אני מניחה שחלק מהמתמודדים מודעים לאפשרות שהרייטינג גם עלול להיקלע למגמת צניחה, וחלקם כבר הספיקו לקיים מערכת יחסים שהם מכנים אותה "היכרותית", הכוללת נשיקות, התלטפויות ודיבורים אל תוך הלילה. ואולי זה הגיוני, כי כמו שאבחן את זה בחוכמה - עמרי, אחד המתמודדים בסאיומאי - "בשבט האדום יש יותר מידי טסטוסטרון". אני מקווה שהוא מתכוון להורמון הזה שגורם לאנשים לתת טסטות טובות.
מי יתן ועד שהעונה הזאת תסתיים כל החטופים יחזרו בשלום הביתה, החיילים יחזרו בשלום לבסיסם ודודיק יוריד את הזקן. בהצלחה לכולם, בעיקר לבן דוד השלישי של גיא זו-ארץ, שטס עד לפיליפינים כדי לפגוש קרוב משפחה רחוק ואהוב. שבוע טוב ותהיו חזקים.
