משהו טוב מאוד עובר על התזמורת הפילהרמונית. היא נשמעת נהדר, יש בה להט ותנופה והיא מגיבה בערנות נלהבת למנצחה הלוהט, להב שני. ביטוי מענג לתנופה המתחדשת הזו של התזמורת אפשר לשמוע בימים אלה בסדרת הקונצרטים שפותחת את העונה ה-85 של התזמורת. הלכנו לשמוע שני קונצרטי פתיחה, בשניהם כיכבו סולני-על. בראשון הכנר הנהדר מאין כמותו, ג'ושוע בּל ובשני אייקון הויולה, פנחס צוקרמן.
עוד נחזור לדבר בקונצרטים האלה, אך קודם כל כמה מילים על מה שנדמה כגל התחדשות ששוטף את הפילהרמונית. ראשית – יש כאן עניין גילאי של חילופי דורות. דור הנגנים שאיכלס את התזמורת ב-30 השנים האחרונות, רבים מהם יוצאי רוסיה מהעלייה של שנות ה-90 של המאה הקודמת, פורש לגמלאות. במקומם השתלבו בתזמורת נגנים צעירים, ישראלים ברובם, מוכשרים במיוחד. כך למשל הכנר הראשון, דומיטרו פוצ'יטרי הוא בן 30; הצ'לן הראשון, הרן מלצר, בן 28; ונגן הטרומבון הראשון, ניר ארז, הוא בן 30 - הכישרון והעלומים עושים את שלהם ומִתרגמים לצליל ערני, נחוש ושופע התלהבות.
שנית - להב שני. המנהל המוזיקלי הצעיר (בן 32) והמבריק הביא רוח רעננה ודינמית שסוחפת את התזמורת כולה. דומה שהנגנים שבויים בקסם הכריזמה, ההתלהבות והמוזיקליות הצרופה שלו. ולכן נענים בגמישות לכל מחווה ותנועת יד שלו. וזה הישג מזהיר לבחור שנכנס לנעליו של הגורו הוותיק והאולטימטיבי, זובין מהטה. שני הוא המנהל המוזיקלי הראשון בתולדות התזמורת שהוא ישראלי מלידה. את הקריירה שלו הוא החל דווקא כפסנתרן ובגיל 18 הוא כבר ניגן עם הפילהרמונית כסולן (המנצח היה זובין מהטה). מאוחר יותר למד ניצוח ועלה על מסלול הכוכבות כשניצח ב-2013 בתחרות הניצוח בּבּמברג. בהמשך הוא מונה למנצחה הראשי של הפילהרמונית של רוטרדם, ומנצח אורח בסימפונית של וינה. ומאז השנה שעברה הוא המנהל המוזיקלי של הפילהרמונית הישראלית ומנצחה הראשי. אגב, להב שני הוא האחרון בשרשרת מפוארת של מנצחים ישראלים שכולם היו חניכיו של דניאל ברנבוים. בהם: דן אטינגר (המנהל המוזיקלי של האופרה ותזמורת ראשון לציון); קודמו בתפקיד, אשר פיש (כיום בניו יורק); ועומר ולבר (מנצח התזמורת הפילהרמונית של הבי.בי.סי והאופרה של פלרמו).
שלישית – בניגוד לתזמורות אחרות בארץ, שיצאו לחל"ת בשנת הקורונה ודממו, הפילהרמונית הקפידה לאורך כל תקופת הקורונה לנהל חזרות מסודרות. מה ששימר אותה ואיפשר לה לשייף ולהשחיז את האישיות המוזיקלית שלה ואת צלילה הייחודי. וכך יכולה עכשיו התזמורת להסתער על עונת הקונצרטים החדשה מגובשת ונלהבת.
לפני שבוע שמענו את התזמורת מנגנת עם ג'ושוע בל, מגדולי הכנרים בני ימינו, את הקונצ'רטו לכינור ולתזמורת מאת צ'ייקובסקי. אין זו הפעם הראשונה שבל מנגן פה את הקונצ'רטו הנפלא הזה. שמענו אותו כאן לפני 8 שנים וסיפרנו אז על הניסוי שערך בתחנת רכבת בניו יורק ועל כינורו יוצא הדופן. מה שבלט הפעם בביצוע שלו היה איזה נופך בוגר של רוך ועדינות. ותיאום מופלא, חד-פעמי ממש, בינו מצד אחד לבין להב שני והתזמורת שלו. הדיאלוג ביניהם היה מדויק ורגיש עד לפעימה האחרונה. זה היה נפלא.
אני מוכרח לומר שלא חשתי התלהבות דומה אמש (שלישי), בקונצרטו לויולה ולתזמורת של בלה ברטוק, בביצועו של פנחס צוקרמן. צוקרמן הוא כמובן מוזיקאי עילאי וכבר שמענו ביצועים מזהירים שלו בעבר. אך אתמול לתחושתי הוא היה קצת לקוני, מעט אדיש. זה לא גרע מאיכות הביצוע אך לא גרר התלהבות (צוקרמן אגב הקליט את הקונצ'רטו הזה כבר לפני 30 שנה). ברטוק כתב את היצירה הזו בשנת חייו האחרונה ולא הספיק להשלימה. למעשה כתב רק את קטעי הויולה ובתזמור לא נגע כלל. הוא גם לא הותיר רשימות או הנחיות. את המלאכה השלימו אחרי מותו מוזיקאים אחרים, ולכן יש כמה גרסאות לקונצ'רטו הזה, שונות מאוד זו מזו. הראשונה והמקובלת שבהן היא זו ששמענו אמש, קונצ'רטו שכתב-ערך טִיבּוֹר שרלִי, תלמידו של ברטוק. אני לא בטוח שברטוק היה חותם דווקא על הגרסה הזו, יתכן שהיה מעדיף את הגרסה שפרסם הבן שלו, מוזיקאי בזכות עצמו, ב-1990. מכל מקום מדובר ביצירה מרתקת, ומן החשובות ברפרטואר המצומצם של יצירות סולו לויולה.
מה שבולט בתוכנית הקונצרטים בעונה החדשה היא מגמה ברורה של להב שני לפתוח את הקהל הוותיק של התזמורת למוזיקה עדכנית יחסית. בניגוד לשנים רבות של "הליכה על בטוח" עם רפרטואר קלאסי ומוכר, נראה לי שלהב שני החליט לאתגר, אולי לחנך, את הקהל למוזיקה עדכנית יותר. לפני שבוע שמענו יצירה של נועם שריף, קצרה (10 דקות) עם שם ארוך "מוסיקה לכלי נשיפה מעץ, לטרומבון לפסנתר ולבאס". רצף אסוציאטיבי מרתק של רעיונות מוזיקליים שמערבים מזרח ומערב. מאוד אהבתי אותה.
ואמש שמענו את אחת היצירות המזהירות ביותר בתולדות המוזיקה במאה ה-20, "אטמוספרות" מאת המלחין ההונגרי-אמריקני גיורגי ליגטי. זו יצירה גאונית בת 9 דקות, שלהב שני, בטרם הניף את השרביט, מצא לנכון בצדק רב להסביר לקהל את המוטיב המרכזי בה. היא נפתחת במסה צלילית שמפיקים יחד כל הכלים בתזמורת, כשכל כלי מנגן צליל שונה, לאורך כל ספקטרום הצלילים. אין ביצירה האוונגרדית הזו לא מלודיות, לא מיקצב, לא מבנה מוזיקלי מוכר. זהו קולאז' של מרקמים מוזיקליים – לעיתים משב רוח, לעיתים להקת דבורים מזמזות, לעיתים רחש – והכל זורם חרישית. אי אפשר להסביר מדוע, אבל הגאונות והמקוריות מבעבעים כאן בכל תשעת דקותיה הצנועות של היצירה הזו.
שורה תחתונה: התזמורת הפילהרמונית בתנופה, המוזיקה מענגת.
