גאי ריצ'י הוא במאי בינוני. הוא לא עושה סרטים שהם אשפה גמורה (חוץ מ"סחף חושים" מ-2002 בכיכובה של מדונה, אשתו דאז), אבל גם לא עושה סרטים שהם באמת טובים. הוא עובד על טווח הביניים של האיכות. לעיתים סרטיו מספקים מידה של הנאה. לעיתים הוא מגדיש את הסאה עם התחכמויות נרטיביות והתרפקות על הקשיחות הגברית-בריטית. לא מפתיע שמושג "ג'נטלמן" חוזר ומופיע בשמות סרטיו, רק שאצל ריצ'י הכוונה לתמהיל באחוזים משתנים בין בריון קשוח "מהרחוב" וג'נטלמן אנגלי. אלימות חסרת פשרות, המלווה בדברי שנינה מחוכמים (לטעמו של הבמאי-תסריטאי). או, בתמונת התשליל, מראית עין של ג'נטלמניות, שמגובה בכוח הזרוע כשהדבר נדרש.
"היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" – טריילר
(באדיבות פורום פילם)
לאחר ארבעת סרטי הפשע הראשונים (2008-1998) שבהם הדגש נטה לטובת הבריון-ג'נטלמן, הוא נגע לראשונה במחוזות הבלוקבאסטר בשני סרטי "שרלוק הולמס" עם רוברט דאוני ג'וניור שעוצב כג'נטלמן-בריון. שני כישלונות רצופים ("שם קוד מ.ל.א.ך" ו"המלך ארתור: אגדת החרב") יצרו רושם שהקריירה שלו שוקעת, אך ההצלחה הגדולה של עיבוד הלייב-אקשן ל"אלאדין" (2019) החלה תקופה אינטנסיבית ומידה סבירה של הצלחה ביצירת אקשן בתקציב בינוני-נמוך. המצליח שבהם הוא "הג'נטלמנים" (2020) שעובד לאחרונה לסדרת טלוויזיה, והמוצלח שבהם הוא "החוזה" (The Covenant) מ-2023, על הקשר בין חייל אמריקאי ביחידות המיוחדות ומתורגמן אפגני. סרט שהמחיש שאם ריצ'י באמת רוצה, הוא מסוגל לביים דרמה אנושית אמינה.
לאור ההיסטוריה שלו כבמאי, אין זה מפתיע שריצ'י יצור סרט כמו "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית" (The Ministry of Ungentlemanly Warfare) - שעוסק בחבורת גברים בריטים חסונים שפועלים ככוח משימה בתקופת מלחמת העולם השנייה, ותוקפים בשיטות לא מקובלות את הנאצים. אבל לא מדובר בדמויות ואירועים שהם לחלוטין פרי דמיונם של ריצ'י והתסריטאים שאיתם הוא עבד (אראש אמל, אריק ג'ונסון ופול תמאסי) אלא באנשים שביצעו פעולה כלוחמי מנהלת המבצעים המיוחדים (Special Operations Executive; SOE) באישורו של ווינסטון צ'רצ'יל. הסרט עוסק במבצע "פוסטמאסטר" (Operation Postmaster) מינואר 1942 - פעולת חבלה וגניבת ספינות שהייתה קריטית להחלשת המצור שהטילו הצוללות הגרמניות על חופי בריטניה.
זהו בידור סביר למי שממש אוהבים את הבומבסטיות של ריצ'י, אבל פספוס גדול של ההזדמנות לעשות סרט רציני שיכבד את הדמויות ואת ההרואיות שלהן. ריצ'י היה יכול לעשות סרט בוגר יותר וחבל שהוא העדיף לחזור לאזור הנוחות המאצ'ואיסטי החביב עליו.
הסרט מתבסס על התחקיר ההיסטורי בספרו של דמיאן לואיס Churchill's Secret Warriors: The Explosive True Story of the Special Forces Desperadoes of WWII (2014). הוא כולל דמויות שמצוינות בשמן האמיתי, ונושאות מידה מוגבלת מאוד של דמיון - גם במראה וגם בהתנהגות - למקור. הוא גם כולל קבוצה נוספת של דמויות מומצאות לחלוטין, ודמויות שהן מיזוג של מספר אנשים אמיתיים. לליהוק יש מידת של הטיה לייצוג רב-גזעי. הוא כולל שחקן ממוצא אסייתי (הנרי גולדינג) כאחד מחברי הצוות, דמות שאותה מגלמת השחקנית המקסיקנית אייזה גונזלס (ומבוססת על דמותה האמיתית של הסוכנת מרג'ורי סטיוארט שלא הייתה מעורבת במבצע "פוסטמאסטר"), ומר הרון (באבס אולוסאנמוקון), גבר שחור המופעל כסוכן בריטי ושמחליף את הדמות האמיתית (והלבנה) של סוכן ה-SOE ריצ'רד ליפט. נאמר שזה ייצוג "עיוור צבעים" השומר על גבולות הסביר.
בנוסף, כפי שניתן לשער, הפעולה ההיסטורית הייתה אלגנטית ושקטה הרבה יותר ממה שמוצג בסרט. סיטואציות שבהן לא נורו יריות, הפכו בגרסת הסרט לסצנות של מרחץ דמים - ריסוס במכונת ירייה המזכיר את הקליימקס של "חבורת הפראים" של סם פקינפה, ורגעי שיסוף של גרונות נאציים. בקיצור, ריצ'י מעדיף את הפנטזיה הקולנועית נוסח "ממזרים חסרי כבוד" של טרנטינו. הבעיה שהוא וכותביו לא יודעים לכתוב כמו טרנטינו, הוא לא יודע לביים כמותו, ובוודאי שהסרט חסר את הייחוד ומורכבות הרעיונית שהיו בסרטו של טרנטינו.
בדרך אופיינית לסרטיו של ריצ'י הנרטיב אינו ליניארי, וכולל לא מעט קפיצות אחורה וקדימה בזמן מבלי שיש לכך הצדקה אמיתית. כך הבמאי יכול לפתוח את הסרט בסצנת עימות המתרחשת כחלק מהמשימה, ואז לחזור לסירוגין אל אירועים מוקדמים יותר. בארגון כרונולוגי יותר של העלילה הפרשה מתחילה בזימונו של גאס מארץ'-פיליפס (הנרי קאוויל בזקן ושפם מפוארים ומופרכים) שהקים את "קומנדו מס' 62" ב-1940. כאן הוא מובא באזיקים למשרדו של ראש ה-SOE הבריגידיר-ג'נרל קולין מק'וין גובינס (קארי אלווס) שיטיל עליו בשלהי 1941 את משימת ההרכבה הראשונה בחייו של כוח קומנדו.
4 צפייה בגלריה
קפיצות בין זמנים, אבל בלי הצדקה של ממש. מתוך "היחידה ללוחמה לא ג'נטלמנית"
(צילום: באדיבות פורום פילם)
למה מארץ'-פיליפס באזיקים? בשביל הפוזה "המגניבה" של ה"באד בוי", ולא בגלל שום דבר שהיה מבוסס היסטורית על מארץ'-פיליפס האמיתי. עוזרו של גובינס, לפי הסרט, היה איאן פלמינג (במציאות היה זה אחיו של הסופר העתידי), וגם גובינס לא היה ראש ה-SOE בזמן מבצע "פוסטמאסטר" כפי שמוצג. מבחינה היסטורית איאן פלמינג, שאכן היה מהדמויות שפעלו בתכנון המבצע, שאב השראה מאנשי ה-SOE בעיצוב דמותו של ג'יימס בונד. הוא גם עיצב את דמותו של M, מפקדו הישיר של בונד, בהתבסס על גובינס. אך הסרט משחק עם העובדות כדי לפשט את הדברים לכדי מעשייה עם עוד רובד מיתי של תרבות פופ. כאמור, את המשחקים הללו טרנטינו עשה טוב ומקורי יותר.
אין טעם להתייחס לאי-דיוקים ברוח זו שיופיעו לכל אורך הסרט. אבל די בכך שאומר שנכון לעכשיו לא הייתי ממליץ ללכת לסרט של ריצ'י בשביל ללמוד היסטוריה. כך ניתן להתפנות לבחון את הסרט בתור מה שהוא, ניסיון לייצר מעשייה מוגזמת ומבדרת על בסיס היסטורי מפוקפק למדי. מבחינה זו התוצאה, כצפוי, בינונית.
בצוות המורכב בזריזות יש גם את מחסל הנאצים אנדרס לאסן (אלן ריצ'סון). לאסן היה לוחם אגדי, אבל, בשונה מריצ'סון הוא לא נראה כמו שרירן במראה גיבור-על שאפילו מגמד את "סופרמן" (קאוויל) הנלחם לצידו. המוצא הדני של לאסן העניק לדמות המקורית את הכינוי "הוויקינג", שבסרט הוחלף ל"פטיש הדני" כדי לרמוז בעדינות על חיבתה של הדמות הבדיונית-למחצה לכלי נשק קרים. ישנו האסטרטג ג'ופרי אפליארד (אלכס פטיפר), שאותו יש להקדים ולשחרר משבי בידי גרמנים (עוד סצנה של אירוע שלא היה). הנווט הימי הנרי הייז (הירו פיינס טיפין) ומומחה חומרי הנפץ פרדי אלוורז (גולדינג). לכך מתווספות עוד ועוד דמויות, באותה חולשה אופיינית של גודש יתר המוכרת מסרטיו הקודמים של ריצ'י.
בעוד האקשן פחות סוחף דווקא בגלל ההגזמה הקריקטורית שלו, מה שיוותר בזיכרוני מהסרט הוא הסצנה שבה השחקנית המקסיקנית אייזה גונזלס שרה במסיבת תחפושות של חיילים גרמנים את "מקי סכינאי" מ"אופרה בגרוש" של ברטולד ברכט הקומוניסט (ושהולחן על ידי קורט ווייל היהודי). כל זאת לנגד עיניו של הקצין הגרמני הבכיר "הרע" (טיל שוויגר) הזועם על כך שהיא מפלרטטת עם הצופים כאילו הייתה שילוב בין מרילין מונרו וג'סיקה ראביט. לא כל מיש-מש פוסטמודרני הוא הברקת המאה. איפה זה ואיפה שושנה ובית הקולנוע הנשרף שבו סוגרים עם הנאצים את החשבון?
