אין צדק / זה המצב כרגע בסתיו החללי עם הענן. שמועות על גשם. הופעה אחרונה בשוני. המרכז מביטים אל הצפון המופגז, כמו שהיו פעם מביטים אל הדרום המופגז. בחדשות מנרמלים את המצב בפלוטקעס, ואני כדי להכריח את עצמי לאיזו שגרה מבאסת נכנס לסטימצקי ורוכש לי את הביוגרפיה של הרמב"ם בצד "חלום עולם הפוך" מאת אילנה ברנשטיין, שמתחיל בשורות: "קראתי בעיתון שאשתו של גבר שאהב אותי מתה. הדלקתי סיגריה... שמחתי לראות שזאת לא אני". נהדר, אילנה. שגרה מצמררת.
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
טורים קודמים של שלמה ארצי:
חוץ מזה פעם אמרה לי שופטת בכירה ומצוינת לשעבר שהצדק, סופו לא תמיד לנצח. אז יש או אין צדק? שאלתי אותה. "לפעמים, רק אל תבנה על זה".
אז כשאני מביט סביבי, זה גם לא מפתיע. החטופים לא חוזרים. המלחמה לא נגמרת למרות "הניצחון" שהכריז עליו מר הביטחון החדש. הרוגים בנפילות טילים ובלחימה בשטח והלב נקרע מהאובדן. וכשבתעשיית המוזיקה שיוועו להצלה, החבר'ה מפיקוד העורף העלו את כמות הקהל, נניח בהופעות בהיכל התרבות מ-2,000 ל-2,200. "רק מה ההבדל?" זעקנו. דינאק.
ווי מאדאם / לא היה צדק כשמכבי תל-אביב חטפה חמישייה מאייאקס. זו הייתה השפלה. רק שהאחר כך כבר נראה יותר גרוע ויותר דומה לפוגרום אירופי זול, רמז לאירופה הכבושה על ידי קיצוניים איסלאמיסטיים שעוד יעשו בה וגם עשו כבר שמות. לא נשכח את מה שעשו בעיתון הצרפתי "שרלי הבדו" שנכנסו בו איסלאמיסטים ועשו פיגוע ירי. והיו עוד פיגועים בכל מיני אתרים באירופה ולא רק מול יהודים. אפילו פיגוע דריסה ב-2016 בניס היפה, מי זוכר? אני.
ועכשיו "הוי אמסטרדם, ווי מאדאם", זוכרים את השיר של נוער שוליים, שכתבה חנה גולדברג. "אתה חולם על מקום אחר, יבשה מרוחקת, שם תמצא שקט... הוי אמסטרדם, ווי מאדאם, נו מאדאם, קסם זר בן אדם", והשורה החזקה שמסיימת את הפזמון, "בוא אליי, בוא הביתה". שיר פצצה.
מודה שאהבתי פעם את העיר הזאת, שנקראת על שם סכר נהר האמסטל שחוצה את העיר, שלאחרונה התלוננה שיש בה יותר מדי תיירים. באמסטרדם הכרחנו חבר לנסות לראשונה גראס בעוגת ביסקוויט. לקחנו אופניים בשכירות. ישבנו בבתי קפה ודיברנו על אנה פרנק וגורלה המר. את ווי מאדאם איני זוכר.
ובכלל הולנד. הארץ שבנעורינו חשבנו שהצילה יהודים בשואה ולא כך היה. ועדיין הערצתי את הכתומים עם יוהאן קרויף ואת הסיפור האלמותי על הילד שתקע אצבע בסכר כדי שהולנד לא תוצף, וכדאי שמהר מאוד הילד הזה יחזור כדי שהיא לא תוצף בציר הרשע. אז לא ניסע לאמסטרדם. נקנה דגים מיובשים ונרטיב אותם עד שהצדק יגיע והחטופים יחזרו ושנאת היהודים והישראלים תיעלם. "תארו לכם יהודי. והיהודי יושב על כיסא. והכיסא בעולם מראה את בדידותו של היהודי. לכמה חלל נזקק אדם עם כיסא. וכמה חלל ניתן לו", כתב הסופר יואל הופמן.
אהבתי פעם את העיר הזאת. באמסטרדם הכרחנו חבר לנסות לראשונה גראס בעוגת ביסקוויט. לקחנו אופניים בשכירות. ישבנו בבתי קפה ודיברנו על אנה פרנק וגורלה המר. את ווי מאדאם איני זוכר
יגאל'ה / יגאל'ה האהוב מת. ססעמאק. לקחתי נורא ללב, מודה.
הכרתי אותו בגיל 13 בתיכון ד', הוא היה אחד מארבעת האסים, דודו גולדנברג - טופז, מני באואר - פאר, יגאל בשארי - בשן ויגאל שולקיס - שילון. ליגאל, מני ודודו הייתה תוכנית רדיו בתיכון. מין “ארץ תיכון נהדרת” משעשעת כזאת.
בגיל 20 היה מקליט אותי בטייפ האקאי הישן בביתו, ומראה לי צילומי סרטי חתונה מהממים שעשה. י. שילונ עם נ' לא סופית הוא כתוב בווטסאפ שלי, כשבאחרון הקליט לי התרשמות (התפעמות) אחרי שהיה בהופעת מנורה שלנו.
"הפספוס הכי גדול שלי, שלא אחזתי במשקוף", אמר כשהחליק ושותק בכל חלקי גופו.
"יגאל הלך", סימס לי בכאב לא מוסתר ירון בנו. ירון הבמאי שלנו. החבר. והחתן.
"בכית כשסבא שלנו מת?" שאלה אביב, נכדתו בת החמש.
בכיתי מאוד, אמרתי לה.
"למה סבא? הוא הרי לא היה סבא שלך".
אגב, יגאל'ה אהב להשוות אנשים לאנשים. הוא היה עולה ישר על מלאניה כן או לא, שלפי השמועות האישה שעומדת לאחרונה ליד הכריש טראמפוש היא לא המקורית. פעם, כשאמר לי שאני נהיה דומה לזמר האיטלקי אנדראה בוצ'לי, צחקתי ועניתי לו: יגאל'ה, אתה דומה לדן.
הוא היה גאון. אבל סיים את פרק הטלוויזיה בחייו בתחושת פספוס. רק הבליג ולא יצא למסע נקמה כמו חברו דודו. בטוב ליבו הסרקסטי שלא פעם ידע לצחוק על "חשיבות החיים" קיבל את הדין. ישב בשנותיו האחרונות בכיסא הגלגלים למטה או בקפה, מגובה במשפחתו הנפלאה, ארבעת ילדיו וזהבה הנאמנה לו. ועדיין המציא ופתר חידות עד הרגע האחרון. אז בסופם של החיים אין צדק. הטובים מתים. הרעים חוגגים. ודוכן הממתקים תמיד פתוח.
האלמו האחרון / מבעד לחלון נשקף עץ התפוזים. חלקם טרם הגיעו לפרקם. דווקא הלימונים הקדימו את בואם. ובינתיים נסענו להופעה שסגרה את אמפי שוני הקיץ, אחרי שנדחתה בגלל כטב"ם. ואז, יומיים אחרי שפוטר, הגיע מר ביטחון לשעבר בהפתעה גמורה להופעה שלנו בשוני. הופעות זה כמעט האלמו (מבצר) האחרון שפוליטיקאים יכולים לקבל בו אהבה לרגע. נזכרתי שעייזר ויצמן, כשהיה נשיא ורצה לקבל אהבה, היה מצלצל אליי ומודיע: אני בא. וכשבא היה לוקח ממני את המיקרופון ומדבר לקהל.
דווקא פעם בזאפה היה בהופעה לא פחות ולא יותר מאשר שחקן הקולנוע ז'אן-קלוד ואן דאם. האיש מהקראטה, והסרטים. עמד, נשען על העמוד בזאפה ואיש לא זיהה אותו. הוא אהב את השיר "תרקוד".
אגב אמנות ופוליטיקה. לא עזרו הפעם תמיכת הצעקות של טיילור סוויפט וברוסי ספרינגסטין וביונסה בקמלה מול טראמפ. אני תמיד אמרתי לכם שאין קשר. אמנים זה אמנים ופוליטיקאים זה פוליטיקאים.
ילדי מלחמה ושירים / הילד החמוד הגיח מולי בשוני עם שלט ועליו כתוב בכתב ידו: ברוך ג'מילי. שיר מ-1974, אחרי מלחמת יום כיפור. "אני רוצה שתשיר את השיר עליו", אמר הילד בעוז רוח, וגם ביקש מפרט. אגב הביקוש למפרטים עלה לאחרונה, כמו לפרחים.
אתה בכלל יודע מי היה ברוך ג'מילי? שאלתי ת'ילד כמאמר הבלדה שזכיתי איתה בפסטיבל הזמר 1974. "בטח", ענה בביטחון. "כתובת גרפיטי בבאב אל-וואד, שעליה היה כתוב: ברוך ג'מילי, 1948, פתח-תקווה. ושאתה וגידי קורן קיבלתם השראה לכתוב על זה שיר".
אז העלינו אותו לבמה לעשות סלפי ולטקס קבלת המפרט ממני ומסינגולדה, שהמפרט שלו שווה פי אלף. כששאלתי מאיפה הוא, ענה: ממושב שאר ישוב בגליל, אנחנו מהמפונים. אבל לא התפנינו.
ויורים עליכם? שאלתי. יש אש, ענה נדב, שזה אגב שמו.
הילד השני איתי (מאליכין) עלה וביקש שנשיר את "הרדיו הישן". ואז נטל את המיקרופון ואמר לקהל בנועזות נחרצת: אני רוצה שהחטופים יחזרו כבר הביתה.
יש לנו ילדי מלחמה מקסימים.
יולדת / פעם הכרתי אישה שכל הזמן הייתה לוחשת נוכח מה שהתרחש בארץ ובעולם: אין צדק. כשמתה תלו ילדיה דגל שחור על המרפסת שלה. אני משער שהיא צוחקת עלינו מלמעלה. ועכשיו כשיגאל'ה הצטרף אליה אז בכלל. לפעמים נדמה שהעולם מלא דברים מיותרים, כתב יואל הופמן נוכח המתרחש לנגד עינינו.
שני מילימטר גשם ירדו בשבי ציון וים של פצצות. "אני יולדת עוד מעט", אמרה ש'. "עניין של ימים". רק לא באמצע אזעקה טפו-טפו-טפו. בהצלחה בלידה.
