העימות בין היסטוריה ומיתולוגיה, שעומד בבסיס המערבון האמריקאי למשל, משמש תשתית לדיון המתנהל בסרטו המרשים מאוד של אבי נשר, "תמונת הניצחון", שהקרנת הבכורה שלו נערכה אמש (ד') במסגרת פסטיבל הסרטים בחיפה. כל סרט חדש של נשר הוא בבחינת אירוע, ו"תמונת הניצחון", שמועמד השנה ל-15 פרסי אופיר, אינו שונה מבחינה זו מקודמיו. בחיפה בחרו לציין זאת בהקרנה חגיגית (ולא במסגרת התחרות הישראלית) שלוותה בשיחה של נשר עם המשורר רוני סומק.
כיוון שהסרט יזכה לסקירה נרחבת עם צאתו לאקרנים, כרגע בתאריך לא ידוע, תתייחס רשימה זו רק למספר נקודות שעלו נוכח הצפייה בו בפסטיבל. נקדים ונציין כי זהו קולנוע בעל נפח אפי ואנושי שמבוים בתנופה עזה. ולצד זאת, זוהי אחת ההפקות הגדולות בתולדות הקולנוע הישראלי, והיא משחזרת את הקרב על ניצנים שנערך בעיצומה של מלחמת העצמאות, ושבסופו נכבש הקיבוץ שבדרום הארץ על ידי חיל המשלוח המצרי ולוחמיו שנותרו בחיים נלקחו בשבי. במרכזו, לכאורה, דמותה המיתית של מירה בן ארי (בגילומה של ג'וי ריגר), שהייתה אז אלחוטנית צעירה ושהתגוררה בקיבוץ יחד עם בעלה ובנה הקט. מבחינה זו, זהו אחד הסרטים הישראליים הבודדים מאז "גבעה 24 אינה עונה" מ-1955, שמעמידים במרכזם דמות של לוחמת.
אל מול הסיפור הזה מציב נשר גיבור בלתי צפוי. זהו מוחמד חסנין הייכל (בסרט משחק אותו אמיר ח'ורי), עיתונאי מצרי צעיר שמתלווה אל הכוחות המצריים כבמאי של סרט תעמולה (המודל שמשמש לו השראה הוא סדרת סרטי "מדוע אנו נלחמים" שהפיק פרנק קפרה עבור הצבא האמריקאי בזמן מלחמת העולם השנייה). הוא וצלמו מלווים כוח מצרי שמפקדו (עלא דקה) מנסה לייצר סיטואציות הרואיות כדי לפייס את בכירי הממשל בקהיר. לימים, כפי שמדגיש הפרולוג של הסרט, יהיה הייכל לאחת הדמויות המקורבות לנשיא מצרים נאצר, עורך העיתון המצרי החשוב אל-אהראם, ואחד הקולות הרמים שנשמעו נגד הסכמי השלום עם ישראל.
איני זוכר מתי אי פעם בסרט ישראלי בעל אפיל מסחרי, הייתה התייחסות נרחבת לנרטיב הפלסטיני של מלחמת 1948. אבל זה קורה בסרטו של נשר, שבאחד הרבדים המרתקים שלו עוסק בדרך שבה מסופר הסיפור ההיסטורי. דמותו של הייכל מספקת, אגב כך, הזדמנות לדון במשמעות הסיפור הזה, שאין בו בהכרח גיבור אחד ושרשרת סדורה של נסיבות והנמקות שמוליכות אותו. אחד העימותים המרכזיים בסרט הוא בין הקולנוען הצעיר, שמחפש אחר הצד האנושי, אפילו הרומנטי, בסיטואציה המלחמתית - ובין המחויבות שלו לתעד את ההיסטוריה מהמקום שבו עליו להיוותר כעד-מנציח בשם הנרטיב הלאומי.
קל לתייג את הסרט כ"אנטי מלחמתי", אבל נדמה שהגדרה כזו לוקה בפשטנות ודידקטיות. כל סרט שעוסק בקרב, ודאי כאשר מדובר בחלק מנרטיב היסטורי, מעלה לדיון סוגיות שקשורות בנקודת המבט, בדימוי שנוצר, בייצוג הקולנועי. שם סרטו של נשר, שגם כתב את התסריט, בפירוש מדגיש זאת: "תמונת הניצחון". אבל של מי? הסרט אומנם כולל שחזור מדהים בעוצמתו של הקרב על ניצנים, שעורר ויכוח היסטורי האם מדובר היה בלחימה נואשת וחסרת סיכוי או כפי שהציג זאת קצין גבעתי אבא קובנר (בסרט, יונתן ברק), אקט של תבוסתנות ופחדנות. הטרגדיה של ניצנים היא, על פי הסרט, הצורך המצרי לייצר תמונת ניצחון בכל מחיר - והקיבוץ הקטן הופך, כמעט באקראי, לקורבן של דימוי הרואי מפוברק.
הסצנות המתרחשות בקיבוץ מזכירות את סרטי החבורה של נשר, ובראשם כמובן "הלהקה". הוא כולל עימותים קומיים בין מהגרים ותיקים וחדשים, עלמות קשוחות וגברים צעירים ואהבות לא ממומשות. אבל האווירה הכמעט משועשעת מפנה את מקומה מהר מאוד לטון קודר ואפל יותר. זהו סרט מפוכח ומהורהר מקודמיו, שנוכחות המוות המרחפת מעל הדמויות, הישראליות והמצריות, מעניקה לו צביון מלנכולי.
"תמונת הניצחון" ממשיך את עיסוקה של הפילמוגרפיה הנוכחית של נשר בבחינה המחודשת של הנרטיב הציוני דרך מבטם של מי שהודרו ממנו - בין אם מדובר במהגרים מזרחים ("סוף העולם שמאלה"), ניצולי שואה ("פעם הייתי") והחברה החרדית ("סיפור אחר"). בסרט הזה הוא כבר מציב לעצמו משימה שאפתנית הרבה יותר. הפרספקטיבה החיצונית-ביקורתית מתייחסת לאירוע היסטורי שנוי במחלוקת, המבט הוא של האויב, והמהלך הנרטיבי אינו מוביל לפיוס וגאולה. אך מעל לכל, זהו סרט על קולנוע, ועל האופן שבו הפנטזיה הקולנועית והמוות נפגשים בשדות הקטל של המלחמה, שבהם מתאחדים פניהם של צעיר וצעירה משני צדי המתרס לדימוי טרגי אחד.
