הנערה עם עגיל הפנינה מביטה בי במבט רך אבל נוקב, כאילו מופתעת שאני מתבוננת בה, כאילו תפסתי אותה "על חם". בימינו זה רגע קלאסי של צילום, אבל במאה ה-17 מדובר ברגעים ארוכים של ציור גאוני. האמת, אחרי אינספור דימויים שלה שראיתי בימי חיי, לא ציפיתי שהיא תרגש אותי. הרי מדובר באחת היצירות המפורסמות ביותר בהיסטוריה, כמעט כמו ה"מונה ליזה". גם עליה כתבו ספר, עשו סרט, מרצ'נדייז ואינספור ממים אינטרנטיים. אבל הנה היא מולי, במרחק נגיעה והיא העלתה דמעות בעיניי. אולי בזכות רגע של אינטימיות שהמבט שלה יוצר, יחד עם תחושה עמוקה של אותנטיות במפגש עם גאונות נדירה.
"נערה עם עגיל פנינה", המכונה גם "המונה ליזה של הצפון", מוצגת בתערוכה היסטורית - יש שכבר מכנים אותה תערוכת המאה, שנפתחה ביום שישי ברייקסמוזיאום באמסטרדם, והיה לי הכבוד להיות בין הראשונים שביקרו בה. בפעם הראשונה (וכנראה גם האחרונה), מוצגים יחדיו 28 ציורים של יאן ורמיר, מתוך 37 יצירותיו המוכרות כעת. אפילו בסטודיו של ורמיר הן כנראה לא נפגשו. זוהי חגיגה עוצרת נשימה לשוחרי אמנות ברחבי העולם, שקיבלו הזדמנות של פעם בחיים ומיהרו לרכוש 250 אלף כרטיסים, עוד לפני שהתערוכה נפתחה.
לכתבות נוספות במדור אמנות:
יאן ורמיר נחשב לאחד הציירים החשובים בהיסטוריה, וזה די מדהים בהתחשב בכמות הציורים (בערך כ-50 סך הכול) המועטה שצייר בחייו הקצרים. בגיל 21 הוא קיבל אישור לכישרונו, כשהתקבל לגילדת האמנות בעיר הולדתו ההולנדית דלפט, שאותה כמעט לא עזב במשך חייו. רק אז היה רשאי לחתום על ציוריו וגם למכור אותם. ורמיר הלך לעולמו בגיל 43, בשנת 1675 והותיר אחריו אישה ו-11 ילדים. אביו היה בעל אכסניה וסוחר אמנות, וכנראה שוורמיר ירש ממנו שני עיסוקים אלה. אבל, לפי מחקרים חדשים, לא בגלל שהיה עסוק בפרנסת משפחתו צייר רק שני ציורים בשנה וגם לא בגלל שצייר לאט, כפי שניתן ללמוד מבדיקות חדשות שנעזרו בטכנולוגיות רנטגן ואינפרא-אדום, שחושפות, לראשונה, את השכבות התחתונות של ציוריו. החוקרים משערים שרוב הזמן ורמיר היה עסוק בתכנון הציור הבא.
אין ספק שהמטרה של ורמיר הייתה הקומפוזיציה המושלמת, את זה אפשר לראות בכל אחד מציוריו. בציור "מוזגת החלב", מתוך האוסף המוצג ברייקסמיוזאום, התגלו שינויים בקומפוזיציה הראשונית. מתחת לשכבת הצבע הנראית לעין, התגלה מתלה לכדי חלב מאחורי ראשה של המוזגת ובצד הימני התחתון היה במקור אובייקט נוסף שהיה מיועד לחימום. כנראה שוורמיר החליט "לנקות" את הרקע כדי לתת יותר דגש לדמותה של המוזגת.
5 צפייה בגלריה
רדף אחרי הקומפוזיציה המושלמת. "מוזגת החלב" של ורמיר, תחת אור אינפרא-אדום ובגרסה הסופית
(צילום: באדיבות הרייקסמוזיאום)
בניגוד לאמנים רבים שניתן למצוא תיעוד לחייהם, אין זכר למתווים (סקיצות) על נייר, יומן או שום תכתובות של ורמיר. לכן תמיד הייתה אווירה מסתורית סביבו וסביב ציוריו. אנחנו לא יודעים מי הנשים שצייר, למשל. יש השערות שאולי נעזר בבנותיו. אין מידע לגבי המורים מהם למד וכנראה שלא היו לו תלמידים. הציורים עצמם הם שנותנים לנו רמזים על סביבת חייו. אי אפשר לדעת גם איך היה נראה, כי הוא לא צייר את עצמו. אך ישנן השערות שבציור מוקדם שלו, המתאר בית בושת, הוא מופיע כאחת הדמויות (הגבר המחייך משמאל), הפונה אל הצופה בפוזה שתואמת דיוקן עצמי.
האמן החושב
בריאיון ל-ynet עם אחד משני אוצרי התערוכה, פיטר רולופס, שאלתי לגבי השימוש של ורמיר בעזרים אופטיים ועד כמה זה חשוב בהערכת הציורים שלו. "אני לא מכיר אף אמן מהמאה ה-17 שהייתה לו יכולת ההתבוננות כמו זאת של ורמיר. הוא נעזר בידע שלו על אופטיקה והכיר את האפקטים של קאמרה אובסקורה, אבל בוודאות לא השתמש בה בעבודה. זה בלתי אפשרי. כשמסתכלים על ציוריו בהיבט הטכני ורואים את השינויים שהוא מבצע תוך כדי עבודה, מבינים שהוא נאבק עם הנושא שלו. ברור שהוא אמן חושב ואחרי הקונספט הראשוני שהוא הוגה, הוא משנה שוב ושוב, עד שהוא מגיע לתוצאה המושלמת בעיניו".
כל ציור של ורמיר נראה כמו קטע מתוך סיפור שאינו ידוע לנו. יש דמות או דמויות שמציגות איזו סצנה - לרוב פעולה יומיומית כמו מזיגת חלב, רקמה, נגינה או קריאת מכתב ודמויות אלה מוצבות בתוך תפאורה מתוכננת היטב, כולל פרספקטיבה של עומק ומקור אור, שמעניקות את האיכות המיוחדת של הציור הוורמירי. הזמן כמו עומד מלכת אל מול ציוריו. לעיתים יש תחושה של מציצנות, כאילו אנחנו, הצופים, עדים לרגע אינטימי ומיוחד, ולעיתים, אנחנו השותפים לאירוע, באמצעות המבט הישיר המופנה אלינו. הציורים מקרינים שלווה שבוודאי לא אפיינה את חייו של ורמיר, שהיה צריך לפרנס את אשתו ואת ילדיו הרבים, שכולם חיו יחד בביתם הקטן. אבל כנראה שהאטליה שלו, בקומה העליונה של הבית, העניק לו רגעי שקט אל מול כן הציור שלו.
5 צפייה בגלריה
כל יצירה היא קטע מתוך סיפור שאינו ידוע לנו. Girl Interrupted at Her Music של ורמיר
(צילום: באדיבות הרייקסמוזיאום)
עוד מאפיין בולט בציורים של ורמיר הוא השימוש בצבע הכחול אולטרמרין. הפיגמנטים בתקופתו היו כולם מן הטבע והצבע הכחול המסוים הזה, שמוצאו מאבן הנקראת לפיס לזולי (Lapis Lazuli), אבן יקרה שמוצאה באפגניסטן. בתקופה של ורמיר, במאה ה-17, מחירה היה גבוה ממחיר הזהב ובכל זאת, ורמיר השתמש בפיגמנט הזה בנדיבות בכל ציוריו, גם תוך ערבוב עם צבעים אחרים, כדי לייצר הרמוניה צבעונית. השימוש הנרחב בפיגמנט היקר לצד ההכרה האמנותית (המקומית) שלה זכה, ומכירת ציוריו במחירים נאים, מהווים הוכחה לכך שוורמיר היה אמיד.
ידוע שהפטרונים שלו היו מקומיים ומחוץ לדלפט והאג הסמוכה לא ידעו על קיומו. זוג אספני אמנות מדלפט רכש 21 יצירות ממנו ישירות, כפי שסיפר לי פיטר רולופס, שגם אחראי על תחום הציור והפיסול ברייקסמיוזאום: "המחקרים האחרונים מלמדים גם על קהל הרוכשים של עבודתו. ידענו שהיה לו פטרון בדלפט, אבל עכשיו אנחנו יודעים שזה לא היה פטרון אלא זוג פטרונים. אנחנו יודעים שעיצוב הבית היה תפקידה של האישה, ולאחרונה נמצאה מחברת ובה רשימת ציורים ומחיריהם. הרעיון של זוג צעיר, כנראה בשנות העשרים לחייהם, שאוסף אמנות עכשווית וקונה ציורים מוורמיר במשך זמן רב - מוצא חן בעיני".
5 צפייה בגלריה
הפיגמנט הכחול יקר מזהב ועדיין נוכח בכל יצירה. "נוף העיר דלפט" של ורמיר
(צילום: באדיבות הרייקסמוזיאום)
האוסף הזה נמכר ב-1696, אז ציוריו של ורמיר התפזרו בעיקר לצרפת, גרמניה ואנגליה והם יוחסו לאמנים הולנדיים אחרים בני התקופה, שהיו מוכרים יותר ולכן יקרים יותר. זו הייתה תחילת מחיקתו מההיסטוריה. רק בסוף המאה ה-19 הוא התגלה מחדש, אז החל מחקר אודותיו והוצפו אותן עבודות שהיו מיוחסות לאמנים אחרים. למעשה, תערוכה זו היא התערוכה הרטרוספקטיבית השנייה של ורמיר בהיסטוריה. התערוכה הראשונה שהוקדשה לעבודתו הוצגה ב-1995 בהולנד ובוושינגטון ובה הוצגו 21 ציורים בלבד. המורכבות של גיוס ציוריו של ורמיר לתערוכה גדולה נובעת הן מהרגישות של הציורים לשינוע, וגם בגלל שבכל מוזיאון שבו הם מוצגים, הם נחשבים לכוכבים מושכי קהל. זהו אכן הישג חד פעמי, שמאפשר להמשיך את המחקר המעמיק על עבודות נוספות.
5 צפייה בגלריה
חוויה אמנותית יוצאת דופן. התערוכה של ורמיר ברייקסמוזיאום
(צילום: באדיבות הרייקסמוזיאום)
זו הייתה חוויה אמנותית יוצאת דופן ומפתיעה בכמה מובנים - גם בזכות עוצמת המפגש הבלתי אמצעי עם עבודות שראיתי עד כה רק דרך מסכים או ספרים; וגם בגלל שיש בתערוכה עבודות מוקדמות שלא הכרתי, שהפתיעו גם בגודלן, ובעיקר בזכות החיבור המרגש עם אותו מבט של הנערה עם עגיל הפנינה שנשאר איתך לתמיד. אגב, "נערה עם עגיל פנינה" שאולה לתערוכה לשמונה שבועות בלבד, ותחזור לביתה במוזיאון מאוריצהאוס שבהאג בתחילת אפריל.
