בסוף, כשהיה בנקודה האפלה של חייו, מתוך הדיכאון הקשה, כשגופו בוגד בו, רמי הויברגר ראה את ארבעת הילדים שלו והחליט להילחם על חייו. "כשעלו המחשבות האלה, אם לקפוץ או לא לקפוץ מהמרפסת, תמיד הילדים שלי עמדו מול העיניים", הוא נזכר. "אמרתי שאני לא יכול להרשות לעצמי להיות אגואיסט עד כדי כך. גם אם החיים הפכו למשהו לגמרי בלתי נסבל, עדיין יש ארבעה יצורים שהם הכי חשובים לי בעולם ואהיה מוכן לעשות את הכול כדי לשמח אותם. הם החזיקו אותי בחיים. בלי שאלה בכלל".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
זה עדיין לא היה הסוף הטוב. מה שהחל אצל הויברגר בן ה-59 כדיכאון די הגיוני, נניח, בקורונה, מגפה שהלמה קשות באמנים, הפך בהמשך לדיכאון קליני ששיתק את חייו והגיע עד הידרדרות פיזית חמורה וכואבת. בנקודת השפל החל הויברגר להרגיש שראשו וידו רועדים, הוא ביקש להסתתר, התבייש, ופשוט נכנס למיטה למשך חודשים ארוכים, כמעט ללא תזוזה. "רציתי לחיות רק שם. בשום מקום אחר. לא ראיתי תכלית בשום דבר".
מרץ 2020 מצא את רמי הויברגר במקום מצוין, מתכונן לתפקיד נוסף בתיאטרון, אחד מעשרות בקריירה מפוארת של 40 שנה, שהונעה עם "החמישיה הקאמרית" בניינטיז, בטלוויזיה, ותפחה עד למעמד של אחד השחקנים המצליחים והמבוקשים בישראל. הוא היה בזוגיות עם האמנית דנה יהלומי עם שני ילדים ממנה, אדם (היום בן 8) ואסא (4). "אני זוכר את אותו יום שבו סיימנו את החזרה לתיאטרון חיפה על 'הנשים של ג'ייק' בבימוי אלון אופיר. דיברו על זה שסגר הולך להגיע. החזרה הבאה הייתה אמורה להיות על הבמה בחיפה, לקראת הפרמיירה. ישבנו כל הקאסט יחד ומישהו אמר שיש סגר. יצאה לי ממש צעקה של 'לאאאאא', והם אמרו לי, מה קרה לך, מה אתה עושה את זה דרמטי? אמרתי, אתם לא מבינים מה אני רואה בעיני רוחי ולאן זה מרגיש שזה הולך. אנחנו לא ניפגש עוד מלא זמן".
איך באמת היית נחרץ כל כך? זה לא היה ברור אז.
"אינטואיציה. החברים אמרו שאני לא נורמלי. אמרתי להם חבר'ה, ההצגה הזו? אני לא יודע אם נראה אותה על הבמה בכלל. בערב ישבתי עם הבן הבכור שלי טל, במרפסת, שמענו את החדשות והבנתי שברגע הזה, אם הנתונים נכונים, הדבר הכי נכון הוא שכולם יישארו בבית בצורה גורפת. ובמצב כזה, היחידים שיכולים לאכוף את הסגר הם המשטרה וצה"ל, עד כמה שזה נראה או נשמע נורא".
היו סגרים, לא מצור.
"סגרים לא ברורים. בשבוע הראשון כבר נכנסתי לדיכאון. אולי כלכלית לא לקחתי את זה נורא, כי הרגשתי שאני מכוסה כספית, בת זוגי הקודמת ואני מכרנו כמה חודשים לפני כן דירה שהייתה לנו בתל-אביב. אז היה כסף של חצי דירה בחשבון ולא ממש עשיתי איתו משהו. אבל מצב הרוח הלך וסגר עליי. נכנסתי לאזור לא טוב של חוסר עשייה".
כלומר, קם בבוקר. מה ההמשך?
"בעיקר תוהה. יוצא לטייל ברחוב ופוגש איזה חבר ומקשקשים והחיים הופכים מיום ליום חסרי משמעות יותר ויותר. באיזשהו שלב עשיתי קייטנה בחצר האחורית לאדם ולעוד חבר'ה מהגן, שזה היה כיף קצת, בניתי נדנדה ובית על העץ וציירנו ציורים. להיות עם הילדים תמיד מרגיע אותי. אבל לאט-לאט הרגשתי שמשהו מושך אותי לאדמה, הראש מסתכל על האדמה ולא עולה למעלה במשך שעות לפעמים. הרגשתי דיכאון מזדחל. אחרי זמן די ארוך, שמונה חודשים, גיליתי את הכתיבה שעזרה לי. עבדתי על תסריט. ובאמצע כל זה עוד נסעתי לצפון כי חשבתי שאני רוצה להיות חקלאי".
אמיתי?
"נסעתי לחפש שדות חיטה בצפון עם המשפחה, היה לי חלום לגדל חיטה ספציפית. קטפתי שיבולים, טעמתי את הגרעינים ושלחתי סלפי לכל הקאסט של 'הנשים של ג'ייק'. הרגשתי שמשחק הוא חלק מהמקצוע הקודם שלי, כבר נפרדתי ממנו ובעיניי הפכתי לחקלאי. ואז חזרנו לתל-אביב. לדנה זוגתי המצב בקורונה לא הפריע למהלך העבודה, גם בארץ, גם עם חו"ל, ובקיצור נשארתי לבד בבית. הרגשתי בודד ובודד. הרגשתי שאני נופל לבור נורא עמוק, נפשי".
מה זה אומר?
"נכנסתי לדיכאון, אחר כך הגיע האבחון של הדיכאון הקליני. בקורונה לא ידעתי למה אני קם בבוקר, למה אני חי, ומה זה המקצוע שלי שבעצם אף אחד לא ממש פתאום צריך אותו כי אפשר לבטל ולהמשיך לחיות בלעדיו ולא יקרה שום דבר".
היום אתה מספר שהיית בדיכאון. הבנת את זה אז?
"עוד לא הבנתי, כי המושג שנקרא דיכאון לא היה מוכר לי כל כך. ידעתי שיש תקופות שבהן אני יותר למטה, לא עשיתי מזה עניין. בקורונה הבנתי שאני בצלילה שלא לצורך עלייה, אלא לצורך המשך הצלילה. הרגשתי שאני לא מסוגל לזוז פיזית הרבה, שאין לי סיבה לזוז בכלל מהכיסא וההתעסקות במחשבות טורדניות נהייתה ספורט שהתמודדתי איתו כל הזמן. לא הייתי מודע שאני חופר לעצמי את כל הבור הזה שאי-אפשר לא להיות בו בחרדה או בפרנויה או בתחושה שבעצם הכול נגמר ורק מחכים לסוף הרשמי".
הצלחת לתפקד כאבא?
"עשיתי את מטלות הבית, אבל הרגשתי כבוי לגמרי. אני זוכר שפגשתי את דבל'ה נבון ליד קפה בשדרות בן ציון בתל-אביב, שהיה בכלל על ארגזים. דבל'ה עשה בדיוק חזרות למופע יחיד שרץ עד היום, ואני הסתכלתי עליו ואמרתי לעצמי, איזה דבל'ה זה, איזו מוטיבציה יש לו, איזה חרוץ הוא, איזה מדהים שהוא עושה את זה. ואשכרה הרגשתי כמו החרגול שמסתכל על הנמלה שעובדת כל הקיץ כדי שהיה לה אוכל וכסף בחורף, ואני כמו איזה טמבל ואבן שאין לה הופכין, הולך ומבטל את זמני. כמעט לא יודע למה אני חי".
אני מניח שבינתיים דנה והילדים שמים לב שאתה לא כמו תמיד.
"כשאתה כבה, אתה מתחיל בעצם להיות מנותק מהסביבה, כי הדיכאון הוא דבר שעוטף אותך ונמצא איתך כל הזמן, כל היום. הוא החבר שלך, הוא הכריז על עצמו שאתה הולך לבלות רק איתו והוא נורא קנאי ולא אוהב שבוגדים בו ורוצה את כל הזמן שבעולם. עם הילדים הצלחתי לעשות את ההצגה שהכול בסדר, אסא היה אז ממש תינוק וכשאני איתם אני בדרך כלל הרבה יותר חיוני. אבל בגלל שזה היה כל יום, כל היום, אז איבדתי את החיוניות גם שם וזה עוד יותר הכניס אותי לדיכאון - כי אחד הדברים שאני גאה בהם זו הזרימה עם הבנים המדהימים ופתאום זה לא היה. דנה היא שהייתה עסוקה, עבדה, בישלה".
הלכת לטיפול?
"כלום, עוד לא זיהיתי שמשהו לא בסדר. היו כמה אירועים שבהם איבדתי את זה או שהרגשתי שאני מאבד את זה. דמיונות, מחשבות טורדניות, אחר כך גם מחשבות אובדניות. באיזשהו שלב ניגשתי למרפאה פסיכיאטרית, איפשהו סביב תחילת 2021, וקיבלתי כדור. הסבירו לי שיש בעיה כזו או אחרת, נתנו גם מושגים, דיברו על התפרצות של בי־פולאר וחתמו בזה שהם מאבחנים אותי כבי־פולארי, וכסובל מדיכאון מז'ורי".
מה זה אומר בפועל?
"זה אישש את החשדות שהיו לי לגבי עצמי. כלומר, שאני בעצם כל חיי, מגיל אפסי, סובל מדיכאון וממאניה דפרסיה. אחרי זה קיבלתי תימוכין לחשדות שלי באירוע הזה מפסיכיאטרים נוספים, שכנראה הדיכאון התחיל באזור גיל שלוש, וזה משהו שליווה אותי כל החיים ושהצלחתי להתמודד איתו ולפתח כלים איך לשרוד עם ההפרעה הזו".
איך זה בא לידי ביטוי ביום-יום?
"זה לא סכיזופרניה או פיצול אישיות, פשוט שינויים הפכפכים. יום אחד גשם, למחרת שרב, אחרי זה אתה לא יודע מה ללבוש. או במילים של פסיכולוגיה, אתה לא יודע מה אתה מרגיש ומבולבל לגמרי מבחינת הזיהוי של התחושות שלך. במאניה התחושה עוד יותר מדכדכת כי הרגליים לא עומדות ממש על הקרקע ואתה מרגיש שהרוח יכולה לעשות לך 'פו' ולהעיף אותך לאן שהיא רוצה. אתה כביכול בעננים, אבל אתה מה זה יודע שזה כביכול, הכי כביכול שיש. הנפילה כבר מעבר לפינה".
הכדור עזר?
"לקחתי אותו בטעות במינון כפול".
איך קורה דבר כזה?
"לא יודע אם אני טעיתי, אם הפסיכיאטרית, וזה גם לא משנה. זה הכניס אותי לתקופה של מאניה, רק מאניה. זה אומר בעצם אנרגיות 24 שעות ביממה, יכולת לעבוד מהבוקר עד הערב ולהיות בפעילות אינסופית. שום דבר לא מעייף אותך, ואז התחלתי לכתוב גם תסריט. באותה נקודה גם הבנתי שאני צריך לעזוב את הבית, את דנה והילדים. הרגשתי שהאנרגיה בבית לא טובה ואין סיבה שהילדים יסבלו את זה ושגם דנה ואני נסבול מזה. החלטתי שצריך לפרק את החבילה".
היה רגע כלשהו שהביא לזה?
"מתמשך. איבדתי את הצפון ואיבדנו את הקשר אחד עם השני, היא הצליחה לאחוז במציאות ולהמשיך לעבוד כרגיל. אני לא. ככל שהימים עברו, הרגשתי שהמוח שלי מתפזר כמו גלידה על הכביש בקיץ במהירות מאוד גבוהה. באוקטובר 2021 נפרדנו, כבר לא גרנו ביחד. עברתי לסטודיו בבית הסופר בתל-אביב. היה לי שם את השולחן של שאול טשרניחובסקי והתחלתי לכתוב. זה לפחות מקום יפה שהיה בחיים שלי אז. כשדנה ואני התחלנו לדבר על הפרידה ואחרי שהעברנו את ההסכם בבית המשפט, זה היה השלב שבו איבדתי קשר עם הסביבה. לא הבנתי איפה אני נמצא".
הויברגר לא ידע שהמצב הנפשי כבר עבר לשלב פיזי. הסביבה הסבה את תשומת ליבו. "קמתי בבוקר באיזה יום, הבנתי שהרסתי משפחה. האשמתי רק את עצמי על שאימללתי אישה ושני ילדים בגלל הגחמות שלי כביכול. לקחתי את זה קשה מאוד".
כבר אי-אפשר להחביא מהסביבה.
"התחלתי לרעוד בידיים ובראש. לא הצלחתי לעצור את הרעידות שהיו ממש כל היום. זה קרה בבת אחת, אחרי הגירושים".
כי פתאום הבנת באמת שזה נגמר, שאין דרך חזרה?
"אני מניח שכן. אמרתי שעשיתי את טעות חיי ואיך נפרדתי מהאישה שכל כך אהבתי ואיך הילדים יסתדרו, ואני בן של הורים גרושים ולמה אני מעביר אותם את הטראומה הזו. לא עזרו לי ההסברים הרציונליים שבעצם לא היה טוב בבית ובעצם טוב שהצעד נעשה ובעצם הצלתי ארבעה אנשים. יום אחד חברים הסבו את תשומת ליבי בקפה, היי רמי, רועד לך הראש, רועדת לך היד. התחלתי להסתכל על המראה בלי הפסקה וזיהיתי את הרעד כמשהו שלא ניתן לשליטתי, בראש וביד. הקפה התחיל לרעוד ביד ואת המזלג העברתי לאט־לאט ליד שמאל. הרגשתי מוגבל מיום ליום יותר ויותר, ממש הידרדרות פיזית".
מה אומרים הרופאים?
"איש לא הבין מה יש לי. עברתי בדיקות נוירולוגיות והכול כביכול בסדר. אחרי זה רופאה נוירולוגית זיהתה את זה כמשהו שנקרא רעד ראשוני, הדומה לפרקינסון, כלומר יכול להישאר, יכול שלא. לשמחתי אצלי זה הלך אמנם, אבל רעדתי בעצם לסירוגין עד לפני חצי שנה. אחרי חודש של רעידות, בתוך כל זה, כשאני לא מבין לאן הדברים הולכים, מתקשר אליי הבמאי גיא נתיב ומציע לי את התפקיד משה דיין בסרט 'גולדה'".
ולא אומרים לתפקיד כזה לא.
"אני נרגש מאוד, אבל אומר לגיא בכנות שאני במצב לא טוב, דיכאון עמוק, חרדות ושאני רועד בכל הגוף. אמרתי לו, בוא ננהל שיחת וידיאו כדי שתראה את המצב שלי. גיא ראה ועלה לו חיוך על הפנים. הוא מיד אמר, אני רוצה אותך ככה לתפקיד משה דיין כי כולנו יודעים שבמלחמת יום הכיפורים הוא היה בהתקף חרדה ולא ממש תיפקד. חשבתי על ההצעה ואמרתי לעצמי שבמצב הלחץ הנוכחי אולי הכי מתאים באמת יהיה חודש בלונדון. קצת לשכוח מהצרות. להתאוורר".
נשמע הגיוני.
"אבל טעיתי בגדול".
אוי.
"בטיסה ללונדון הייתי על כדורים נגד רעידות ועל כדורי הרגעה, וחשבתי שאני נוסע חמוש מספיק בזה כדי לתפקד ולשחק לצד הלן מירן וחבריי ליאור אשכנזי, דביר בנדק ורותם קינן. אבל בגלל שלא הייתי מחוסן, שמו אותי בבידוד באנגליה. הגעתי ללונדון לשבוע בבידוד בפרבר שעתיים מוומבלי. נגיד, עפולה ליד המקום הזה היא ניו-יורק, ואני אמור להיות רק בחדר. הביאו לי אוכל שמחכה בחדר ובינתיים שקעתי במחשבות טורדנית על מה עשיתי לעצמי שהגעתי הנה. רעדתי יותר ושום דבר לא עזר".
הצלחת לאכול, לישון?
"עם הקאסט, בארוחת הבוקר, זזתי מכולם ואכלתי בצד. מסתיר את זה שרועדת לי היד ושאני לא מצליח להקפיץ את הביס לתוך הפה מרוב שהיא רועדת. לא רציתי שיראו אותי, התביישתי. אני מניח שהחבר'ה הבינו מהר מאוד מה קורה ובאיזשהו שלב סיפרתי להם על המצב שלי. הלן מירן ראתה את המצב שלי בצילומים והבינה שאני בבור עמוק, אפילו עשתה לי מסאז' הרגעה יום אחד. אני הבנתי שם שזה ממש לא נגמר".
איך הצלחת ללמוד טקסטים? לתפקד מול מצלמות?
"איכשהו. זה היה סיוט כל יום מחדש בכל יום צילום. פשוט חיכיתי שיעבור, לא הצלחתי ליהנות משום דבר. בלילות שתיתי אלכוהול כי הרגשתי שאלכוהול מוריד את הרעידות. מצד שני, עם כדורים פסיכיאטריים קמתי עם רעידות כפולות ופרנויה וחרדות יותר גדולות והמעגל לא נגמר. היה יום צילום אחד שבו כבר לא הייתי מסוגל לפתוח את הפה, פשוט לא הצלחתי לדבר. גיא נתיב לא ידע מה לעשות והוא התחיל לצעוק עליי ואומר לי זה לא יפה, הלן מירן נמצאת פה. ואני מסתכל עליו במבט כזה מזוגג ואומר, שמע, לא נעים לי להגיד לך, הלן מירן פה, אבל אני לא פה".
זה עצוב, אבל הסיטואציה גם קצת מצחיקה.
"זה בדרך כלל מה שקורה בחיים שלי. אני בטוח שזה נורא עצוב ואנשים מסביב צוחקים".
צדקת, לא באמת היית שם.
"זה היה פסיכי לגמרי. אבל איכשהו צלחנו את זה וחיפשנו כל מיני זוויות צילום שבהן אפשר להחשיך אותי ולהאיר את הלן ואולי להכניס אותי בוויס אובר. זה נורא מצחיק כי אנשים לא קולטים את מה שעברתי. דיבר איתי ציון נאנוס לא מזמן, שאל איך עשיתי את הרעידות בסרט, אמר שזה מדהים. ואני אומר לו, ציון, ממש לא שיחקתי, הייתי בערך במצב של משה דיין. אבל הוא אומר לי, עזוב, איזו עבודה, כמה הקול שלך רועד".
באופן אירוני נתיב צדק. באמת התאמת לתפקיד.
"שמע, עשיתי גם יומיים של צילום באותה תקופה ל'מנאייכ' ותקופה אחרי מישהו בא ואומר, לי רמי, איך חשבת להכניס את הרעידות לתפקיד? זה גאוני. אני מסתכל על הבחור ולא יודע אם לצחוק או לבכות, אבל כן מהתגובות האלה מבין שאני מצליח איכשהו לתפקד. זה לא משנה. סירבתי באותה תקופה לכל תפקיד, לכל ראיון, לכל צילום, כי פשוט רציתי לברוח מהחיים".
אחרי הצילומים בלונדון, בסוף 2021, הויברגר חוזר לישראל ומצבו הוסיף להידרדר. "גרתי לבד ברחוב רוטשילד בתל-אביב בדירת חדר, מעל תחנת אוטובוס, כשהרמקול של האוטובוס הכריז בלי הפסקה לאן נוסעים, לאיזה קניון בפתח-תקווה בווליום מטורף, שהתחבר לדיכאון הקליני שלי. הסיוט הכי גדול שלי באותה תקופה היה מוכר הפרחים בכל יום שישי, שצעק 'פרחים לשבת' וזה היה עושה לי כל כך עצוב. הייתי כבר שמונה חודשים מתחת לשמיכה במיטה. לא זזתי"
עבר לך משהו בראש בכלל?
"הדבר הכי קשה היה חוסר היכולת שלי להיות עם הילדים. לא רציתי שהם יראו אותי במצב כזה. הייתי חלש מדי. ניסיתי את כל הכדורים שאתה רוצה, ושום דבר לא עבד עד שקיבלתי את הכדור שסוף־סוף כן. הפסיכיאטר כבר אמר שמה שנשאר לנו על השולחן זה רק אשפוז ומכות חשמל. הייתי כבר באזור הזה".
איך נמנעת?
"למזלי, ופה גם המסר: רמת הדיוק של הכדורים הפסיכיאטריים היא גבוהה, ולכל סוג של מחלה או בעיה יש עשרות, אם לא מאות סוגים, של כדורים. לא ללכת עם בעיה כזו לפסיכיאטרים יהיה ממש טיפשות. לבחור להתבייש כמו שאני התביישתי כל חיי - זו טיפשות גדולה".
איפה הרגשת את השיפור מרגע שהגיע הכדור המסוים?
"רציתי פחות למות, פחות מחשבות אובדניות. בסופו של דבר הצילה אותי בתהליך הזה גם הצעה מציפי פינס, מנכ"לית בית ליסין, לעבוד עם אילן רונן על מחזה של עדנה מזי"א בשם 'זוג', עם שירי גולן. זה מחזה על אביוז נפשי של בעל באשתו. כן הייתי צריך עוד כדורים כדי להצליח לצאת מהבית ולעבור את הדרך האינסופית עד חדר החזרות".
הילדים לא באו לבקר במהלך הזמן?
"בהתחלה לא. אחרי זה כבר לא עמדתי בזה ועשיתי את כל מה שצריך כדי לייצר בית. נעזרתי כל הזמן באחד הבנים הגדולים שלי כשהייתי עם הקטנים. היה מצב בהתחלה שהם לא ראו אותי סביב משהו כמו חודשיים, וזה היה נורא. התגעגעתי, נקרעתי, כשנפגשנו אחרי, זה כבר היה כיף גדול ושני הגדולים, אורי וטל, עזרו לי כל הזמן - להכין אוכל, לקלח. שמע, הייתי ברמה של נכה מאה אחוז. הייתי עושה מאמצים של לקום לעשר דקות ואחרי עשר דקות מאבד כוחות לחלוטין וחייב לשכב. אני נרדם ונופל כשהילדים בבית, ואני לא מסוגל להיות ער והם רואים את זה. אבל עמדתי על זה שימשיכו לבוא".
לא שאלו על מצבך הפיזי?
"באיזשהו שלב שאלו אותי למה היד והראש רועדים, סיפרתי שזה יעבור, ונלחמתי עליהם ועל חיי, על העתיד המקצועי שלי, שבאותה תקופה הייתי בטוח שנגמר. כבר התעניינתי אצל הסוכן ביטוח על אחוזי הנכות, ביררתי איך מה אפשר לקבל, ניסיתי לחשוב מה אני אוכל לעשות ובמה אוכל להתעסק. וזה כשהמחשבות לא היו אם לקפוץ או לא לקפוץ מהמרפסת".
חלפו עוד מספר חודשים לפני שהויברגר החלים לחלוטין. "מאבק ארוך. הרגשתי שאני יוצא מזה רק לפני חצי שנה, הרעידות עד אז באות והולכות. פשוט אמרתי לעצמי יום אחד, רמי די, אתה שחקן טוב ורועד, תקבל את זה. זה יהיה הסגנון שלך. לאט־לאט יבינו שאתה רועד. אז בסדר, אתה תיקרא השחקן הרועד. חזרתי גם לים באיזשהו שלב וזה עשה לי פלאים. על הסאפ לא הרגשתי רעידות".
הישורת האחרונה בהחלמתו החלה בחזרות על המחזה "המלט", לפני יותר חצי שנה, שם הכיר את הבמאי יאיר שרמן. "ציפי ביקשה ממני לעשות שוב את תפקיד המלך אחרי 35 שנה בערך מאז שעשיתי את זה. באתי חסר ציפיות וחשק לקריאה ואמרתי לעצמי, מה כבר יחדש לי, אני כל כך מכיר טוב את המחזה. אני מגיע ליום הראשון, חושך באולם החזרות, פנס מאיר מגדל ועליו עומד אלי גורנשטיין עם שריון מלא של אביר. יש סאונד טראק, כולם עם תלבושות, הרגשתי שאני נכנס להצגה כמעט ולא ליום ראשון של חזרות. הייתי בהלם, לא קרה לי דבר כזה בחיים. מי שם בחדר חזרות תפאורה, תלבושות, תאורה? הייתה בי ממש התנגדות. אלי גורנשטיין ירד מהבמה, קלט את הפרצוף הסקפטי שלי ואמר לי, רמי, הבמאי הזה יודע מה הוא עושה. תנשום ותחכה".
לקחת.
"נשמתי וחיכיתי ונדלקתי והרגשתי שבמהירות מטורפת חוזרת אליי אהבת תיאטרון מזוקקת שלא הרגשתי 20 שנה. אולי מאז התפקיד שלי ב'קן הקוקייה'. זו הייתה חגיגה. החזרות וההצגה, תחושה של ביחד, שרמן הפך אותנו לקבוצת תיאטרון. מצאתי עצמי פתאום עם ילדים בני 26 וזה היה מדהים. בנובמבר אנחנו נוסעים לטור בסין בשלוש ערים, והזמינו אותנו גם להונג-קונג".
אז כאן הרגשת שמצב הרוח שלך מתייצב?
"לאט-לאט. עברתי דירה לפני שנה, עם חצר גדולה בתל-אביב. זה עשה לי טוב. התחלתי להיות בסדר. מאז אני לא מסתכל במראה יותר משתיים או שלוש שניות, וגם זה רק לראות שאני לא נראה מגוחך ושאין לי משחת שיניים או גילוח על הפנים. אני לא מוכן לבדוק יותר את מצבי. זה שיחרר אותי מהמון דברים, לא רק מהרעידות. כשהייתי בתוך הבור העמוק שבו הייתי בחיי, אמרתי שאם אצא משם אני לא רוצה לחזור להיות מי שהייתי, כי זה היה סיוט".
הויברגר מתכוון לתדמית שקיבל עם השנים, של שחקן מוכשר בטירוף, גאון, יכולות אינסופיות, כריזמה, אבל גם לא פעם האיש הבעייתי בקאסט, הכועס, הנוזף, הנרגן, זה שממנו יגיעו הבלגנים בדרך כלל. "מי שהייתי במהלך כל חיי היה סיוט. הייתי קוץ בתחת לעצמי ולסביבתי, חסר ביטחון, האמנתי שההצלחה שלי במקצוע הזה היא פשוט פוקס. שאני לא שווה כלום ושזה יום אחד ייגמר".
תסמונת המתחזה הקלאסית.
"כנראה. פשוט הייתי הרבה פעמים לא נחמד לבמאים והכול בכוונה שההצגה תהיה מושלמת. הייתי כפייתי, עוצר חזרה כל שנייה, אומר שלא נכון ולא בסדר וכל דבר היה עניין של חיים ומוות ואז הייתי מגיע להתפרצויות ולכעס. ככה יצא השם שצברתי במהלך החיים, של קריזיונר שתמיד כועס. אני הייתי תמיד אומר שזה לא אני, הרי זה לא יכול להיות, תראו אותי עם הילדים הקטנים שלי. לא הבנתי. לימים סיפרתי לפסיכולוג שיום אחד שאלתי את עצמי: רמי, למה היית כל כך מופרע? והפסיכולוג אמר לי: היית מופרע, כי הפריעו לך".
מי?
"המכה שנפלה עליי לא הייתה בגלל שנפרדתי מדנה. זה היה פשוט הצטברות של חיים קשים מאוד וחוויית נטישה מגיל שלוש, כשאבא נסע לאמריקה, אמא נעלמה גם כן ואני גדלתי כל הילדות אצל סבים וסבתות שלא ידעו עברית. עברית רק שמעתי בכיתה א' בתל נורדאו. הייתי דיסלקט, גם דיסגרף, והיה לי קשה מאוד. עכשיו שנתיים שאני לא כועס, לא מתעצבן, הטוב שהחבאתי כל החיים יוצא החוצה ללא חשש. תמיד פחדתי להוציא אותו החוצה, כי הייתי בטוח שלהציג חולשה זה מיד לחטוף סטירה, שצריך להיות גבר כל הזמן ולהפגין כוח".
מה עם הוריך?
"אני בקשר עם אמא פולי, בת 80, שתהיה בריאה ותזכה לחיים ארוכים, היא אמא וחברה שלי. והיא יודעת עליי יותר טוב משאני יודע על עצמי. אמא לא כל חיי תיפקדה, לא בילדות בכל אופן, אבל בחיי הבוגרים היא משמשת כאוזן קשבת. עם אבא אני לא בקשר כבר 15 שנים".
עם ההחלמה יש גם זוגיות חדשה?
"לא. היה פפראצי שפורסם שהיה עם שיר, הידידה שלי. אין לי זוגיות, לא רוצה זוגיות, טוב לי לבד. אני חווה בפעם ראשונה בחיים את המושג חופש. לא תמיד אהבתי להיות לבד, אפילו פחדתי להיות לבד, והיום אני מגיע הביתה אחרי חזרות או הצגה, עושה לי כוס תה, לוקח את האייפד, פותח שש-בש ואני לא אמור לעשות משהו ואין לי מחויבות. זו תחושה מדהימה".
עכשיו הוא חזר גם ללוח מלא שכולל לצד "גולדה" ו"הנשים של ג'ייק" את המחזה הקלאסי של הנריק איבסן, "הדה גאבלר", שיעלה בבית ליסין ברוך איבצ'ר ב-16 באוגוסט. הויברגר ישחק בתפקיד השופט בראק, שמאוהב בחשאי בגיבורת הסיפור, הדה. "זה מחזה על אנשים שיש להם חלומות ואינטרסים והם נופלים על הפרצוף, לא מצליחים להשיג את מה שהם רוצים, אלא עוברים סדרה אינסופית של השפלות, בקיצור, נורא דומה לחיים. לזכות איבסן נזקף בעצם כל מה שאנחנו רואים היום בנטפליקס. אם לא הוא, לא היו מחזות או סדרות ריאליסטיות שבהם אנשים מדברים אחד עם השני על מזג אוויר ועל מה שמפריע להם בזוגיות ובחיים ובמוות. מהמחזות של איבסן ודומיו אפשר היה ללמוד הרבה על החיים. אז זה קצת השושלת של פעם, אבל ברמה. זו הפעם הראשונה עבורי במחזה הזה".
התקופה הנוכחית החזירה לרשתות את התפקיד האיקוני של הויברגר כיגאל עמיר במערכון של "החמישייה הקאמרית" אחרי רצח רבין, שמנבא את שחרורו של הרוצח בשנת 2030 ואת הפיכתו לסוג של גיבור. "חסר משמעות אם ישוחרר או לא, כי יגאל עמיר ניצח ושולט היום במדינת ישראל", נחרץ הויברגר. "זה מה שחשוב. אנשים שתמכו בו ורדפו אחרי יצחק רבין לכל מקום והסיתו לרצח שלו והגיעו לסמל של המכונית שלו - נמצאים בשלטון".
מערכון "יגאל עמיר" של "החמישייה הקאמרית"
איתמר בן גביר.
"לא רציתי להגיד אבל שמח שאתה אומר. הרי הוא אמר, הגענו לסמל של האוטו, נגיע גם אליו. וזה השר לביטחון לאומי. אז קראו לזה עשבים שוטים והיום העשבים האלה הם הרוב. לא עשבים שוטים, יער שלם שלהם".
הולך להפגנות?
"כן, מההתחלה. מה שביבי הצליח במירכאות - וזו הסיבה העיקרית שלא אסלח לו בחיים - זה לסכסך בינינו, בתוך העם, שזה הפשע הכי גדול שיכול להיות. זה לסכסך בתוך משפחות. הגענו למצב שמשפחות לא מתכנסות מפחד שיהיה ריב עקוב מדם. אחים, הורים וילדים נקרעים".
היית הפרזנטור של מפלגת העבודה ב-1996, בוא נזכיר.
"וכשראיתי את שמעון פרס בערך חודש אחרי באיזה אירוע, התקרבתי אליו, ואגב לא הבנתי למה הוא מחויך אחרי ההפסד לביבי. אמרתי לו משהו כמו, 'היי, שמעון'. הוא הסתכל עליי בחיוך, התקרב ואמר לי, 'מי אתה?'"
ייבש אותך. איך זה לפגוש ב"קופה ראשית" את דבל'ה וקרן מור?
"יש לי שם תפקידון. הבן שלי רואה את זה באייפד ושם הוא גילה שאני שחקן. כולנו חברים טובים עדיין ונפגשנו כל 'החמישיה' בשבוע שעבר, בביתו של הבמאי איתן צור. החזרנו עטרה ליושנה. על מה דיברנו? לא אספר לך בחיים".
מה יותר טבעי מלהחזיר את "החמישיה" בתקופה כזו?
"מה יותר טבעי בלהחזיר את 'החמישיה' בכל ה־30 שנה שעברו מאז?"
למה לא קורה?
"יש כל מיני סיבות. איחוד? מי יודע. אגב, כשהייתי פעיל בפסגת ז'נבה הייתה שם ארוחה של כל מיני מוזמנים, והמלצר העיף עליי מגש שלם של אוכל. אז אמרתי לו, 'הבנט דה ג'ואיש פיפל ספרד אינף?'. הם צחקו".
