ביום רביעי, 7 באוקטובר 1999, ישבה לינור אברג'יל בבית המשפט המחוזי בתל אביב וראתה במו עיניה איך שלושה שופטים חורצים את דינו של שלמה נור, האיש שאנס אותה תחת איומי סכין שנה קודם לכן. "16 שנות מאסר" הם קבעו ואברג'יל, אז רק בת 19, נשמה לרווחה וידעה שהשיגה את מה שייחלה לו ונאבקה עבורו: צדק.
כתבות נוספות למנויי +ynet:
ביום שבת, בדיוק 24 שנים אחר כך, ביישובי עוטף עזה ובמסיבה ברעים, מספר לא ידוע של נשים נכנסו לסטטיסטיקה המזוויעה שאברג'יל היא חלק ממנה: קורבנות אונס. ההבדל הוא שעבור רובן האונס המשפיל והכואב היווה את הדקות האחרונות לחייהן. אצל אברג'יל הוא היה רק ההתחלה. אלה היו הדקות הראשונות של מסלול חייה החדש, זה שבחרה בו באומץ ובגבורה: לפעול למען הקורבנות. מסלול שהשיא שלו הגיע ככל הנראה השבוע, בנאום מטלטל מעל בימת האו"ם בניו יורק במסגרת כנס שיזמה ישראל בנושא "האלימות המינית במתקפת הטרור של חמאס".
לינור אברג'יל נואמת בכנס באו"ם
(צילום: UN)
בנאום, שנפתח במילים "שמי לינור אברג'יל ואני קורבן אונס", היא סיפרה על הטראומה האישית שלה ואז דרשה צדק עבור קורבנות 7 באוקטובר, אותו צדק שדרשה עבור עצמה לפני שנים. היא תבעה מארגוני הנשים הבינלאומיים להפסיק להתעלם מהעדויות הקשות ומהעולם כולו להישיר מבט אל "כתמי הדם על מכנסיים, האגנים השבורים, הגוף המחולל של אחיותיי". היא הייתה שם כדי להשמיע קול עבור אלה שקולן כבר איננו, כדי לצעוק במקומות שבהם יש רק דממה, כדי לא לאפשר לאף אחד להשתיק את האמת. וזו לא הפעם הראשונה שהיא עושה את זה.
לינור אברג'יל נולדה וגדלה בנתניה, בת בכורה לעליזה וג'קי אברג'יל. בגיל 16 עשתה את צעדיה הראשונים בעולם הדוגמנות ויוצגה ע"י סוכנות "לוק". שנה אחר כך היא זכתה במקום השני בתחרות "תגלית השנה" של "לאשה" ובגיל 18 זכתה במקום הראשון בתחרות מלכת היופי של ישראל. "זו הרגשה שונה לקום בבוקר אחרי התחרות כמלכת יופי", אמרה בריאיון הזכייה שלה, "אבל אני מכירה את עצמי ובטוחה, שמיד אזכור שאני לינור מכיתה י"ב בנתניה. אני חושבת שלא אשתנה, ואם כן, אז רק לטובה".
- לא רוצים לפספס אף כתבה? הירשמו לערוץ הטלגרם שלנו
אברג'יל נשלחה לייצג את ישראל בתחרות מיס עולם שהתקיימה באיי סיישל בסוף נובמבר של אותה שנה, שם קטפה את המקום הראשון. מיליוני אנשים מכל רחבי העולם צפו בה ברגעים האלה וראו איך שניות אחדות אחרי שהונח כתר היהלומים על ראשה המתולתל, היא צנחה לתוך הכס המלכותי ופרצה בבכי חסר מעצורים. גם אני הייתי בין המיליונים האלה, נערה בת 15 שטרם אימצה את הפמיניזם לחיקה ומתרגשת לראות את נציגת המדינה שלה קוטפת את המקום הראשון בתחרות בינלאומית כלשהי. גם אני, כמו כל הצופים בבית, לא הבנתי מאין הגיע שטף הדמעות המוזר הזה. גם אני, כמו כולם, ייחסתי אותו להתרגשות-יתר מהזכייה. רק חודש אחר כך היא חשפה את הגיהינום שעברה שבועות ספורים לפני התחרות, באיטליה.
3 צפייה בגלריה
אף אחד לא ידע מה הסיבה האמיתית לדמעות. לינור אברג'יל זוכה במיס וורלד, 1998
(צילום: רויטרס)
באמצע ספטמבר 98' הוזמנה אברג'יל על-ידי סוכנות LOOK NOW במילאנו להשתתף באודישנים לעבודות דוגמנות. השהות במילאנו הייתה קשה ומעיקה, ולאחר כמה שבועות היא החליטה לקצר אותה ולחזור ארצה. לצורך הקדמת הטיסה הפנתה אותה הסוכנות במילאנו אל סוכן נסיעות בשם שלמה נור, ישראלי תושב גבעת זאב שהתגורר באותה העת באיטליה. נור הודיע לה כי הטיסות ממילאנו לישראל מלאות, והאפשרות היחידה שיש לה היא לנסוע ברכבת לרומא ומשם לטוס לישראל. למחרת הודיע לה שגם הרכבות ממילאנו לרומא מלאות והציע להסיע אותה לרומא במכוניתו כדי שלא תחמיץ את הטיסה לישראל. בעולם נטול סמארטפונים שמאפשרים לך להזמין טיסות ורכבות בכוחות עצמך, ההצעה הזו נשמעה הגיונית, שלא לומר נדיבה. מה יותר ישראלי מאזרחים שמסייעים זה לזה בשעת צרה בחו"ל?
אברג'יל ונור יצאו לדרך בשעות הערב. בשלב מסוים נור סטה מהדרך, עצר את הרכב בדרך עפר ועבר למושב האחורי, שם שלף סכין, קשר אותה בחבל ואנס אותה באכזריות. בתום האונס הוא סתם את פיה בסרט דביק וניסה לחנוק אותה באמצעות שקית ניילון. אברג'יל נאבקה עימו עד שוויתר. הוא שיחרר אותה מכבליה, תוך שהוא מבהיר לה שלא תעז להתלונן במשטרה.
אברג'יל, להזכירכם ילדה בת 18 שזה עתה עברה אונס אלים וכל גופה חבול, הצליחה לשמור על קור רוח והבטיחה לו שהכול יהיה בסדר ושאין לה כוונות להתלונן נגדו. "בוא נתייחס לזה כאל סטוץ חד פעמי", היא אמרה לו ובכך שכנעה אותו להחזיר אותה למילאנו, ממנה היא עלתה מיד על רכבת לרומא. עם הגעתה לרומא התקשרה בשיחת גוביינא להוריה בישראל וסיפרה להם שנאנסה. אמה הפצירה בה לא להתקלח לפני שהיא מדווחת על המקרה כדי שייקחו מגופה דגימות DNA. עצת הזהב הזו, כך יתברר מאוחר יותר, סייעה מאוד בהרשעה. אחרי השיחה היא נסעה לבית חולים לקבל טיפול רפואי ולהוציא מסמכים רפואיים המעידים על מצבה הפיזי. עם המסמכים האלה היא נסעה לתחנת המשטרה והגישה תלונה רשמית נגד נור. אברג'יל פעלה "לפי הספר". היא לא עצרה לעכל את האירוע ולעבד את האובדן. היא לא נרתעה מההליך הבירוקרטי ומהחקירות הפולשניות. היא הבינה שכל דקה שחולפת מרחיקה אותה מהצדק והיא עשתה את כל מה שביכולתה לעשות כדי להביא להרשעה של האיש שחירב את חייה. ההתנהלות שלה הייתה יוצאת דופן ומעוררת השתאות בוודאי ביחס לגילה הצעיר ולמצבה הנפשי באותן שעות. מאין הכוחות לאסוף את עצמך ולבצע רצף של פעולות נכונות כל כך?
נור נעצר, אולם שוחרר חרף האישורים הרפואיים ודגימות ה-DNA, לאחר שמשטרת איטליה טענה שאין די ראיות להוכחת האונס וניסיון הרצח. אברג'יל שבה לישראל ומיד פנתה לבית המשפט בבקשה לאסור על פרסום הפרשה. מטרת איסור הפרסום הייתה למנוע את שיבוש החקירה ולהביא למעצרו של נור בפעם הבאה שיגיע לישראל. זה לא לקח הרבה זמן. במשך כמה שבועות נור הסתובב חופשי באיטליה, במחשבה שהסיפור מאחוריו, אבל הגעגועים לילדיו גברו והוא טס ארצה כדי לפגוש אותם. הוא נעצר בשדה התעופה.
אחרי שנעצר, אברג'יל דרשה להסיר את צו איסור הפרסום שהוטל על הפרשה. בשלב הזה היא כבר לא הייתה רק מלכת היופי של ישראל, אלא מיס עולם - סלבריטי בקנה מידה בינלאומי. היה לה הרבה מה להפסיד. בסרט "מלכה - סיפורה של לינור אברג'יל", שבו מגלמת את דמותה יעל אלקנה, הזהירו אותה מחשיפת הפרשה: "זה יהיה קרקס, זה מה שאת רוצה?" הטיחו בה, והיא ענתה: "כן, זה בדיוק מה שאני רוצה".
עורכי דינו של נור כמובן טענו שיחסי מין בוצעו בהסכמה ולא רק זאת, אלא שאברג'יל היא זו שיזמה אותם כי חשקה בסוכן הנסיעות התמים והתנפלה עליו עד שנעתר. "זה היה כמו אונס שני", אמרה בסרט, אמירה ששמענו פעמים רבות בעבר מקורבנות אונס שהעזו לדרוך בהיכלי הצדק. במקביל היא גם נאלצה לקרוא בעיתונות דעות של כל מיני "מביני עניין" שסברו כי הבחירה שלה לצאת למאבק משפטי גמרה את קריירת הדוגמנות שלה.
3 צפייה בגלריה
היו שהאמינו שהיא גמרה את הקריירה. לינור אברג'יל בשער ''לאשה'' אחרי הזכייה
(צילום: ג'רמי פלדמן)
אבל אברג'יל לא נתנה לשום דבר לעצור אותה. הצעירה הזו, שבהחלט הייתה ראויה לתואר "מלכת העולם" ולא רק בגלל יופיה, הבינה שהדרך היחידה להכניס אנס לכלא עוברת בבית המשפט והיא הייתה נחושה. בתום שנה של דיונים משפטיים הוא הורשע פה אחד על ידי שלושה שופטים בשני מעשי סדום, שני מעשי אונס וחטיפה.
גרסתו של נור לאירועים כונתה על ידי השופטים "פנטזיה מטורפת" ודמותו תוארה כ"גרוטסקית ופתטית". בפסק הדין קבע השופט יעקב שמעוני כי "ההסבר שנתן הנאשם נשמע לי נואל וחף מכל קמצוץ של אמת. לא נמצא אפילו תחילתו של הסבר שהתקבל על הדעת, מה היה הכוח שהניע את המתלוננת לקיים עמו מרצון יחסי מין, אדם שאך זה הכירה והוא אף לא תבע וביקש זאת לגרסתו". במקביל, הביעו השופטים אמון מלא בגרסתה של אברג'יל. אב בית הדין, השופט נתן עמית, אמר בבירור: "אני מאמין למתלוננת בכל לב, והאמון שלי נתון לה במלואו. האמת זעקה מפיה ומכל תנועה שלה על דוכן העדים, וניכר היה עליה שהיא מעידה בכאב וממש בייסורים, כמי שחוותה בנפשה ובבשרה את אותם מעשים שהיא העידה עליהם". השופט שלי טימן קבע, בין היתר, בהכרעתו, כי ניכר היה באברג'יל שעברה חוויה טראומטית, וחוותה אותה מחדש על דוכן העדים. "הפחד, האימה, גועל הנפש, הבושה והתסכול - שבו ועלו, בעליל, ובמקומות הרגישים והמכאיבים של הסיפור, עד שלא היה סוף לממחטות הנייר שלינור עשתה בהן שימוש ולא היה מקום לספק - לפחות על-פי ניסיוני השיפוטי רב השנים, שהמתלוננת דוברת אמת".
נור נשלח ל-16 שנות מאסר. ב-2002 דחה בית המשפט העליון את ערעורו על חומרת העונש והותיר אותו על כנו. הוא מעולם לא הכיר במעשיו ולא התנצל עליהם, וכמה שנים אחר כך אף פעל לשחרור מוקדם. גם הפעם אברג'יל לא נכנעה ויצאה למאבק - שבסופו האנס שלה נשאר מאחורי סורג ובריח וריצה את מלוא עונשו.
לאחר זכייתה בתואר "מיס עולם" אברג'יל עבדה כדוגמנית וכשחקנית תיאטרון ובמקביל פצחה בלימודי משפטים. ב- 2006 היא נישאה לכדורסלן הליטאי שארונאס יאסיקביצ'יוס ושנתיים אחר כך הם התגרשו. היא החלה בתהליך חזרה בתשובה ועזבה את עולם הדוגמנות.
"לחזור בתשובה זה לא משהו שקורה ביום אחד", סיפרה בתוכנית ששודרה ברשת. "התחלתי לשאול שאלות, ובאמת לא הסתדר לי הקונספט של לאכול-לישון-למות. אמרתי לעצמי שחייב להיות פה עוד משהו, והדת נותנת המון תשובות מאוד מספקות. זה עוזר למלא את החיים בשמחה, בפשטות, ובעיקר בהרבה מהות". בנוגע לוויתור שלה על מקצוע הדוגמנות לטובת מילוי מצוות אמרה: "על הדוגמנות בשמחה ויתרתי. אף פעם לא אהבתי את זה. אף פעם לא ראיתי בזה קריירה או מקצוע שמכבד את עצמו, למרות הכסף הגדול שעשיתי. גם כשנרשמתי לתחרות, לא רציתי לזכות במיס עולם. שנאתי את העולם שעסוק בחיצוניות ובהאדרה עצמית. כשהגעתי לתחרות רציתי למות, לא יכולתי לעמוד בתשומת הלב מכל הכיוונים וסבלתי מהצביעות. כשהשופטים שאלו אותי מה החלום שלי, לא אמרתי, כמו כולן, שאני רוצה להציל דולפינים ולהביא שלום עולמי. הייתי היחידה שאמרה: 'אני רוצה בית וילדים'. השופטים בטח אמרו לעצמם 'זאת יוצאת דופן, אז נבחר בה'".
מאז שפרשה מדוגמנות היא אפשרה לעצמה לחזור למסלול רק פעם אחת. זה היה בשבוע האופנה ב-2017 באירוע התרמה למען עמותת "רוח נשית" שפועלת לקידום עצמאותן הכלכלית של נשים נפגעות אלימות. היא ידעה שדמותה על המסלול תעורר סקרנות והד ציבורי - ובהתאם לכך גם תרומות רבות יותר, ועבור המטרה הנעלה הזו היא הסכימה לחזור לרגע להיות האישה הזו שצועדת מול קהל וכולם נועצים בה מבטים.
מי שעוקב אחרי פועלה לא מופתע. אברג'יל היא ה-Me Too הראשונה שלנו, בלי האשטג ובלי רשתות חברתיות, בלי בושה ובלי הסתרה. בשנים שחלפו מאז שהביאה את התוקף שלה למאסר, היא סיפרה את הסיפור האישי שלה על במות, קיימה מפגשים עם נשים קורבנות אונס מכל העולם במטרה לחזק אותן, הרצתה בכנסים ובאירועים ועמדה במרכזו של סרט תיעודי שסיפר על ההתמודדות שלה. היא הפכה לסמל למאבק באלימות מינית וזכתה לשבחים על אומץ לבה ועל השירות שעשתה לכל קורבנות התקיפה המינית בארץ ובעולם. אברג'יל עשתה כל מה שהיא יכולה כדי לגרום לנשים לא לטאטא, לא לטשטש, לא למחוק ולא למזער את האירוע הטראומטי שעברו. והיא עדיין עושה.
לפני כשלושה שבועות היא נאמה בעצרת שהוקדשה לנשים החטופות, שם סיפרה בגילוי לב שב-1998, השנה שבה נאנסה, עולמה קרס. לדבריה, העדויות על ההתעללויות בעוטף החזירו אותה לשנה הארורה ההיא והעירו בתוכה את השדים שאיתם היא מתמודדת מדי יום. אחרי הווידוי הקשה הזה, אדם אחר אולי היה מעדיף להתרחק קצת מהאירועים, להתכנס בתוך עצמו ולשקוע בזיכרון האישי, אבל לא אברג'יל. היא החליטה להתגייס להקמת חמ"ל עבור המפונים והשבוע, כאמור, הגיע הנאום המדויק והמרגש באו"ם, שסיימה במילים הבאות: "מחבלי החמאס צמאי הדם תיעדו את פשעי המלחמה שלהם – אבל רוב ארגוני הנשים עדיין שותקים. האמת תיחשף, לא נשכח אותם ונבטיח שהעולם לא ישכח אותן. נהיה הקול שנלקח מהן".
