הנוכחות של פול מקרטני ברשתות החברתיות גבוהה למדי, בטח בהשוואה למוזיקאים אחרים המצויים בראשית העשור התשיעי לחייהם. לאחרונה הוא העלה סרטון נוסף - מחויך כמובן - שבו הוא אוחז בגיטרת הפנדר בס ששימשה אותו בווינגס, הלהקה שהריץ לאורך הסבנטיז. אצל מקרטני דברים אינם קורים במקרה, וסרטונים דוגמת זה לא עולים לרשת רק בגלל פרץ נוסטלגיה ספונטני. הוא שם כחלק מהשימור המורשת הפעיל של האיש, המתמקד כעת בקידום ההוצאה המחודשת של האלבום הכביר של ווינגס – Band on the Run.
האלבום הנהדר הזה, שיש המחשיבים אותו לעבודה הטובה ביותר של מקרטני הפוסט-ביטלסי, וביניהם גם כותב שורות אלו - חגג לא מזמן יום הולדת 50. לרגל המאורע העגול יוצאת כעת מהדורה טרייה וכפולה של האלבום המציעה, בנוסף לגרסה מחודשת של המהדורה האמריקנית שלו, תקליט נוסף ובו גרסאות מוקדמות ושונות לשירים המוכרים תחת השם Underdubbed Mixes. טכנאי ההקלטות ג'ף אמריק רקח אותו באוקטובר 1973, כשבועיים לפני שהאלבום הגיע לחנויות התקליטים והפך לסיפור ההצלחה הכי גדול של מקרטני לאחר פירוק הביטלס.
השנה שבה מקרטני עלה על דרך המלך
1973 היא שנת מפתח בכל הקשור לסיפור של הביטלס, ולא רק בנוגע למה שחבריה עשו במהלכה בנפרד. זו הייתה השנה שבה היה נדמה שהאיחוד המיוחל בין הארבעה עשוי להתרחש, והסימנים פוזרו לאורכה. אך לפני שהרביעייה תוכל להתכנס יחד באולפן היה צריך לסיים כמה עניינים שעמדו תלויים עם אנשי החליפות שהקיפו את המותג המצליח. חלק מהמחלוקות הכלכליות-ניהוליות שהכבידו על הלהקה ועל חברת אפל בסוף ימיה, והיו בין הגורמים שהובילו לפירוקה, התקרבו לקראת פתרון, ואחרים הושמו לרגע בצד.
גם הביקוש למוזיקה של הלהקה - שלא פחת למרות שכבר חלפו שלוש שנים מאז שסיימה את דרכה – זכה למענה נוסף בדמות הוצאת שני אוספים כפולים של מיטב שיריה: האדום שהתמקד בחומרים המוקדמים שלה בין השנים 1962-1966, והכחול שהוקדש לימיה המאוחרים בשנים 1967-1970. יכולת יצירה בהחלט הייתה לחברים, אבל רצון אמיתי לאיחוד? פה הדברים היו מורכבים קצת יותר.
5 צפייה בגלריה
איחוד של הביטלס? ובכן, זה מורכב. פול מקרטני
(צילום: Mike Moore/Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
למרות המכירות הנאות שרשמו האוספים (גם הם יצאו לאחרונה מחדש), והשקט היחסי ששרר עכשיו מהכיוון המשפטי-ניהולי של נכסי העבר של הלהקה, ארבעת יוצאי הביטלס עבדו באותה שנה במרץ והניבו תוצאות יפות מאוד. ג'ון לנון הוציא את האלבום Mind Games, שבהמשך 2024 יזכה למהדורת יובל מחודשת, מורחבת ומסקרנת. אחרי All things must pass , ג'ורג' האריסון השלים עוד אלבום נהדר - Living in the Material World. אצל רינגו סטאר היה שמח לא פחות עם האלבום המוצלח והמצליח Ringo, שבו השתתפו בכתיבה ובנגינה שלושת חבריו לביטלס (לא ביחד, כמובן).
וגם אצל מקרטני לא היה יבש. בעוד שקריירת הסולו שלו החלה במין דשדוש וחיפוש דרך, ב-1973 מקרטני עלה על דרך המלך. לאחר ששני אלבומיו הראשונים, McCartney ו-Ram (שבו לינדה אשתו קיבלה קרדיט משותף, בדומה לצמד לנון-אונו), זכו לביקורות מעורבות (ברבות השנים הם הפכו, ובצדק, לקלאסיקות), הוא הבין שלמרות שהוא מסוגל לתפעל את מרבית כלי הנגינה בעצמו, מוטב שתהיה לצידו להקה. רצוי אחת שבה הוא יהיה הבוס. ב-1971 הוא הקים את ווינגס שבה שירתו לצדו ולצד לינדה גם הגיטריסט דני ליין, יוצא המודי בלוז שנפטר לאחרונה בגיל 79, והמתופף דני סייבל.
5 צפייה בגלריה
אלבום הבכורה של הלהקה לא עורר עניין רב. ווינגס בהרכב מלא
(צילום: Evening Standard/Getty Images)
אלבום הבכורה של ווינגס מ-1971, Wild Life, לא עורר עניין עצום בשעתו. האלבום הבא, Red Rose Speedway (שבו השתתף גם הגיטריסט הנרי מק'קולך), והופיע באביב 1973, כבר זכה להצלחה נאה יותר, והוליד להיט ענק אחד – My Love. הבלדה המאוד מקרטנית הזו אפילו לא הייתה השיר הכי מצליח וחשוב של המוזיקאי הבריטי בשנה העמוסה ביותר בקריירת הסולו שלו. התואר הזה שייך ל- Live and Let Die שהוא כתב לסרט החדש בסדרת ג'יימס בונד בעל אותו השם, שבו רוג'ר מור נכנס לחליפה של שון קונרי. המקרטנים אמנם חזרו הביתה בידיים ריקות - הן מטקס האוסקר והן מטקס הגראמי - אך מפיק השיר, ג'ורג' מרטין (המפיק המוזיקלי של הביטלס), זכה בגראמי על חלקו.
שודדים, האשמות וכמעט התקף לב
עכשיו מקרטני היה פנוי להתמקד באלבום הבאמת גדול הראשון שלו. בדומה לכמה מאלבומיו הקודמים, ולרבים שיראו אור בהמשך, גם העבודה על Band on the Run החלה בחווה של הזוג מקרטני בסקוטלנד. אווירת הכפר השלווה בצפון בריטניה סייעה לכתיבה, אך מקרטני החליט לחפש אולפן ביעד יותר חמים, שבו הוא והלהקה יקליטו את השירים. הוא עבר על רשימת האולפנים שחברת EMI החזיקה ברחבי העולם, ובחר לבסוף בזה שפעל בלאגוס, בירת ניגריה. עכשיו היה רק צריך למכור את רעיון הנסיעה לחברי ההרכב ולארוז. עוד לפני ההמראה החמישייה התכנסה בחווה הסקוטית של מנהיג הלהקה לטובת חזרות על השירים. מהחמישה שהתייצבו שם, נשארו כעבור שבוע רק שלושה. מק'קולך וסייבל עזבו עקב מחלוקת כספית עם הבוס, וכל הניסיונות והסכומים שמקטרני הציע להם במטרה לסיים את הסכסוך לא עזרו.
לא בטוח שהרבה הרכבים היו שורדים צמצום בהיקף שכזה בכוח האדם שלהם, אך מבחינת מקרטני זו הייתה רק מכה קלה בכנף, ו-ווינגס במתכונתה החדשה והמצומצמת פלוס אשתו של ליין, טכנאי ההקלטות אמריק, ועוד שני עוזרים, נחתה באפריקה. האולפן שהחבורה הגיע אליו היה רחוק מלהיות מסעיר מבחינת הציוד. אך מקרטני סמך על היכולות של אמריק, ובעיקר הוא אהב את המוזיקה שיצר פלה קוטי, הכוכב הגדול של המוזיקה הניגרית, ששמו הגיע גם למערב. כדי לקבל את הסאונד שמקרטני חיפש, הוא הציע לקוטי להתארח באלבום. המוזיקאי הניגרי, שהיה גם פעיל פוליטי נלהב, סירב ואף טען שהבריטי הגיע אל היבשת השחורה כקולוניאליסט שבא לגזול את צליליה.
5 צפייה בגלריה
משוד לאירוע בריאותי. מקרטני באולפן ההקלטות
(צילום: rank Tewkesbury/Evening Standard/Hulton Archive/Getty Images)
ההאשמה הזו לא הייתה המכה הכי כואבת שנחתה על מקרטני בלאגוס. ערב אחד, כשהוא ולינדה טיילו בעיר, התנפלו עליהם שודדים שגנבו מהם מחברת ובה טקסטים לשירים וקלטת עם הדמואים לשירים שיועדו לאלבום שלשמו הם נחתו במדינה מלכתחילה. וגם זו לא הייתה החוויה הכי קשה שמקרטני עבר שם: במהלך אחד מסשני ההקלטות הוא חווה קשיי נשימה. לינדה המבועתת הייתה בטוחה שבעלה חטף התקף לב, ואמריק, שראה את המוזיקאי מלבין לנגד עיניו, היה משוכנע שזה עניין של דקות והוא כבר לא יהיה איתם. רופא שהוזעק למקום טיפל בו, הורה לו לנוח ולהאט את הקצב.
אחת מנקודת האור היחידות שמקרטני זכה להן במהלך החודש וחצי שבו ווינגס שהו בניגריה, הייתה כשג'ינג'ר בייקר, לשעבר המתופף של קרים ושל הסופר-גרופ בליינד פיית', הזמין את הלהקה לאולפן שהוא החזיק בעיר. מקרטני נטול-המתופף, שנאלץ להתיישב מאחורי מערכת התופים ולנגן בעצמו באלבום, קפץ על ההזדמנות. הוא שמח אף יותר לאחר שבייקר הסכים לנגן בכלי הקשה באחד מהשירים החשובים באלבום, Picasso's Last Words (Drink to Me), שנכתב לזכור של גאון הציור שמת כמה חודשים קודם לכן.
אחרי החוויה הקשה בניגריה, שהייתה יכולה להיות טראומטית אף יותר לו חברי ווינגס היו נדבקים במגפת הכולרה שהשתוללה במדינה, הם חזרו ללונדון כדי לסיים את העבודה על Band on the Run. כמתבקש משמו, האלבום עוסק בלהקה במנוסה, רק שלא תמיד ברור לאיזו אחת מהשתיים מקרטני מתייחס: לנוכחית, ווינגס, או לקודמת, הביטלס.
44 דקות של גאונות מקרטנית
מקרטני רצה (והצליח) לבנות את Band on the Run כאלבום קונספט, שרבים משיריו עסקו בחיפוש אחר החופש – מוזיקלי ועסקי כאחד. בדומה לאלבום קונספט אחר שהוא הגה (Sgt. Pepper's Lonely Hearts Club Band של הביטלס), גם פה מקרטני שאף להעמיד חזון מוזיקלי מורכב שיקשור בין השירים. להעצמת החוויה הוא ביקש להעשיר את העיבודים המוזיקליים שהחלו בחווה הסקוטית, המשיכו באולפן בניגריה, והגיעו כעת אל הישורת האחרונה, באולפני AIR המשוכללים שג'ורג' מרטין (כן, שוב הוא) החזיק בלונדון.
את משימת התזמור מקרטני הפקיד בידי טוני ויסקטוני הצעיר, שהספיק לעבוד עד אז עם דייויד בואי ומארק בולאן מטי רקס. מקרטני, שחיבב מאוד את הגלאם רוק החדשני והסוחף שיצרו שני אלו, רצה לשלב אותו גם באלבום הקונספט החדש שלו. כשמקרטני ביקש מוויסקונטי לכתוב את התפקידים לכלי הקשת, הוא הדגיש בפניו שיש לו שלושה ימים להשלמת המשימה. המתזמר הצעיר חזר עם התוצאה כעבור יומיים. למרות הקדמת הדד-ליין והתוצרת המושבחת שהעשירה את האלבום, הוא זכה בסופו של דבר רק לקרדיט צנוע בעטיפה הפנימית של התקליט. ואם זה לא היה מספיק מעליב ב-1973, אזי שהמיקס הישן המוצע כעת בגרסה המחודשת של האלבום, מחק לגמרי את תרומתו. ולמרות השארת התרומה של ויסקונטי בחוץ, יש עניין גם בגרסת ה-Underdubbed Mixes: דווקא מפני שהיא עירומה יותר, היא מדגישה את היופי הגולמי שרקח הטריו – שני המקרטנים וליין – באולפן. וזו בהחלט תוספת מבורכת ומחדשת לאלבום שאתה מכיר בעל פה.
כשמאזינים היום לעשרת השירים המרכיבים את הגרסה האמריקנית המקורית של Band on the Run מקבלים לאורך 44 דקות שיעור מזוקק לגאונות המקרטנית. זהו אלבום נהדר מראשית ועד אחרית. משיר הנושא הכיפי המגיע בפתיחה, עבור ב-Jet, הלהיט הכי גדול שיצא מפה, ודרך Bluebird שמתכתב עם Blackbird של הביטלס. גם ההמשך מרשים, עם Mrs. Vandeblit שלמרות שנשמע כשיר מלחים פשוט (עם קריאות ה"הו, היי הו" הקצובות) הוא חתיכת יצירה מורכבת בעלת משקלים מוזיקליים משתנים וסולו סקסופון. אחריו מגיע Let me Roll המסטולי (מקרטני עישן הרבה עשב ירוק אז) עם הקלידים של לינדה והריפ הגיטרה המלוכלך שכולו מחווה ללנון. וכל היופי הזה מסכם רק את חציו הראשון של האלבום.
וצד ב' שלו יפה לא פחות. הוא נפתח עם Mamunia העדין שנכתב כשהמקרטנים שהו במלון בעל אותו השם במרקש, מרוקו. אחריו מגיע No Words שיועד לאלבום הקודם של ווינגס, נשאר בחוץ, וקיבל כאן מכפיל כוח בזכות כלי הקשת שוויסקונטי הוסיף, המתכתבים עם לא מעט בלדות שמקרטני כתב בימיו בביטלס. האלבום נחתם עם שני השירים הכי ארוכים בו - Picasso's Last Words (Drink to Me) ו- Nineteen Hundred and Eighty-Five המתכתב עם לא מעט אלמנטים מוזיקליים שהופיעו קודם לכן באלבום, בתוספת הסינת' של לינדה. השיר המורכב הזה, המקבל לאורך קטעיו המתחלפים קצת אווירה של ג'אם משוחרר, מזכיר גם את המחרוזת שמקרטני כתב לצד השני של Abby Road. כן, שוב הביטלס.
עד לעבודה על Band on the Run מקרטני ביקש לברוח מהצל שהביטלס הטילו על קריירת הסולו שלו. דווקא באלבום שבו הוא חזר לחשוב עליהם הוא הצליח לזכות בהכרה שאינה תלויה בהם. אפילו לנון, עד לא מזמן צ'ילבה על מלא-מלא, החמיא לעבודה של מקרטני כאן. עבור הבסיסט לשעבר של הביטלס, זו הייתה הוכחה נוספת לכך שהסיוט בדרך להשלמת אלבומו הגדול ביותר השתלם, ושלהקה כנראה חייבת לברוח בכדי שתוכל למצוא את עצמה.
