נדמה שהקרב הזה כבר אבוד. לא משנה כמה עונות של "בלש אמיתי" HBO תוסיף לסדרה האנתולוגית המושקעת שלה, הן לנצח יושוו לעונה הראשונה - שעלתה למסך לפני עשר שנים והצליחה להכניס עומק ופואטיקה לסדרת מתח בלשית, באופן שאף סדרה לא עשתה לפניה. וודי הארלסון ומתיו מקונוהיי, שני עילויי משחק, גילמו בה את שני הבלשים מלואיזיאנה. המבטא הדרומי שלהם חרך את המסך כשהם פענחו יחד תיק רצח מפותל - וגם כשהם מסרו עדות לגביו, 17 שנים מאוחר יותר. בדרך התוודענו גם אל המצוקות הנפשיות של כל אחד מהם, ומערכות היחסים שלהם קיבלה מקום של כבוד לא פחות מהחקירה עצמה. העונה הזאת הייתה יהלום ממכר, ויזואלית ודרמטית, והציבה רף גבוה למדי לאלו שיבואו אחריה.
"בלש אמיתי: ארץ הלילה"
(באדיבות HOT)
מאז ניסתה HBO לשחזר את הקסם, פעמיים. העונה השנייה והעונה השלישית העמידו במרכזן סיפורים בלשיים כבדי-ראש אחרים, הוסיפו צירי זמן או הרעיפו על הקאסט שחקנים מוערכים ועטורים, אבל אולי זאת הייתה הבעיה – הניסיון לשחזר הוא מלכודת שקשה לנקז ממנה רעיון מקורי או נשמה יתרה.
על המלכודת הזאת מסתערת, חמש שנים לאחר העונה השלישית, העונה הרביעית של "בלש אמיתי", שזכתה בתוספת השמית "ארץ הלילה". HBO החליטה לרענן את השורות במקרה הזה – ניק פיזולטו, יוצר הסדרה, פרופסור לספרות וסופר, נטש את עמדת התסריטאי והבמאי ונשאר בעמדת המפיק בלבד. את המושכות לקחה הבמאית ממוצא מקסיקני, איסה לופז, עם זיקה לסרטי אימה ומיסטיקה.
3 צפייה בגלריה
מלאה מדי בסוגיות, וקווי עלילה מסובכים. מתוך "בלש אמיתי: ארץ הלילה"
(צילום: באדיבות yes)
לופז יצרה את תמונת המראה של העונה הראשונה: במקום לואיזיאנה החמה היא בחרה למקם את העלילה שלה באלסקה הקפואה. במקום שמש נצחית היא מוקפת בלילה הארוך ביותר בשנה, שנמשך שבועות ומרגיש כמו נצח. במקום שני גברים מאצ'ואיסטים מככבות בעונה שלה שתי בלשיות ממין נקבה. שלב הליהוק הצליח לה מעבר לציפיות והיא הצליחה לסחוף אל הפרויקט שלה את ג'ודי פוסטר ("שתיקת הכבשים"), בעשור השביעי לחייה, ואת קאלי ריס ("האחות היפה"), מתאגרפת לשעבר שרק לפני שנתיים עשתה הסבה מקצועית למשחק. הן מגלמות בהתאמה את ליז דנברס, מפקדת המשטרה המקומית, ואוונג'לין נבארו, שוטרת צעירה, שמנסות יחד לפענח תיק רצח אניגמטי שמתרחש בעיירת כורים מבודדת באלסקה.
איסה לופז אולי הרגישה שזיכיון כמו "בלש אמיתי" נפל לידיה כמתנה של פעם בחיים, והיא צריכה להגיד את כל מה שיש לה לומר בעונה הזאת. היא דוחסת אל תוך העלילה שלה, מעבר לחקירה המרכזית – היעלמותם של המדענים שעבדו בתחנת מחקר ארקטית מקומית, והימצאותם זמן מה לאחר מכן, קפואים בערימת קרח כשהם בעליל בעיצומה של צרחה קיומית – גם סוגיות כמו התחברות לשורשים והתכחשות למורשת, פגיעותן של נשים (ובעיקר נשים מחברות ילידות), מחאות הקשורות להגנה על הסביבה, יחסי הורים וילדים מתבגרים, מחלות נפש של קרובי משפחה, ועוד המסך נטוי. מי שיפשפש בעונה הזאת מן הסתם ייתקל בעוד כמה אג'נדות או קווי עלילה מסובכים שנערמים על הגיבורות ודמויות המשנה ככל שהפרקים מתקדמים. אז נכון, שישה פרקים של שעה ויותר מסתכמות בלא מעט זמן מסך, אבל לא בטוח שהפיזור העמוס הזה עושה חסד עם הסיפור המרכזי או עם הדמויות שמשרתות אותו.
צריכים לתת ל"בלש אמיתי: ארץ הלילה" - שמשודרת ב-HOT, yes וסלקום TV, את הקרדיט על היותה סדרה טובה יחסית, בעיקר בזכות המשחק של פוסטר וריס והדינמיקה ביניהן. הסצנות המשותפות שלהן רושפות אש. אבל ההשוואה לעונת המקור לא מרפה. לופז אמנם בחרה בשתי נשים להוביל את העונה הקרה שלה, אבל הגיבורות שלה נופלות לקלישאות של חוקרות משטרה, לא פעם חוקרות גבריות למדי. דנברס היא טיפוס נבון להפליא, קשוח ובלתי נסבל ("אני שונאת אותו. אני שונאת את כולם. אני שונאת אותך, בעיקר עכשיו"), נבארו היא שוטרת עקשנית לא פחות, ילידית, מבני האינופיאק המקומיים. שתיהן זועפות לעתים קרובות, זו על זו או על קולגות, נחקרים או בני זוג לשעבר. הן משובצות לקלישאת שני החוקרים שמתעבים זה את זה, אבל נאלצים לעבוד יחד בעקבות אינטרס משותף (תיק מהעבר).
מעבר לזה, החיבה של לופז לז'אנר האימה סוחפת את העונה הזאת לכיוון הזה, מה שלא בהכרח מרגיש נכון ל-DNA של הסדרה. הכישרון של "בלש אמיתי", לפחות בימיה הטובים, היה שליחת גרורות אל מחוץ למסלולים המוכרים של סיפור בלשי סטנדרטי. לופז שמה המון משקל על סמליות ויזואלית, היא מצניחה בנדיבות פנימה סמלים פגאניים, רוחות רפאים, קצת וייב של דיוויד לינץ' ואירועים אבסטרקטיים (דוב לבן שמגיע משום מקום צץ באמצע הכביש). תושבי העיירה רואים לא פעם אנשים מתים, לנבארו יש כישורים מיסטיים שהיא מנסה להדחיק. המיסתורין הזה נדחף בפרצופו של הצופה מהרגע הראשון והוא אמור להתחבר בשלב מסוים (בחירה תסריטאית נפוצה שלא תמיד משתלמת), אבל הכל קורה לאט מדי ודרמטי מדי.
בסופו של יום "בלש אמיתי: ארץ הלילה" מתעתעת, כי היא מוצר קצה שמתחיל בהעדפה של סגנון, ויזואליה ואסתטיקה (יפהפיות ושובות לב) שאי אפשר שלא להתפעל מהם, על אחת כמה וכמה כשהם מגובים במשחק מעולה - מה שהופך אותה למרשימה מאוד. אבל בסופו של יום התודעה של הצופה מתמודדת עם מבחן אחד: האם היא נודדת או לא נודדת. "זה לילה פאקינג ארוך", רוטנת אחת הדמויות לנבארו, "אפילו המתים משתעממים". "בלש אמיתי: ארץ הלילה" מצליחה להשאיר את התודעה מול המסך בחלק משמעותי מן הזמן אבל היא לא נשאבת אליו כמו בעונה הראשונה, וכן, לפעמים היא אפילו נדמית ללילה ארוך ומשעמם.
