בסופו של דבר למוזיקה היה תפקיד שולי בפסטיבל וודסטוק שנערך בקיץ 1999. הביזה, הוונדליזם, האלימות, מעשי האונס והזיכרונות הטראומטיים שנושאים חלק מהמשתתפים, האמנים ואנשי הצוות שלקחו בו חלק, הפכו את מה שהיה אמור להיות אירוע המוזיקה הגדול של הניינטיז באמריקה לכמעט אקורד סיום טרגי לעידן הרוק. את מה שהתרחש שם אפשר להקביל לאסון הכבד בפסטיבל ערד ב-1995, זה שממנו סצנת הרוק המקומית לא באמת השתקמה עד לימינו.
קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'
(באדיבות נטפליקס)
גם 23 שנים אחרי שהתרחש, וודסטוק 99 נותר סמל נורא לסיאוב שאפיין את תעשיית המוזיקה האמריקאית בשלהי אותו העשור, כפי שהוא מתגלה מצפייה בסדרה התיעודית "קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'" שעולה היום (ד') לנטפליקס. זו לא ההתמודדות הטלוויזיונית הראשונה עם הפוסט-טראומה שמייצגת את הפסטיבל ההוא שנערך בבסיס צבאי נטוש ליד העיר רומא בצפון מדינת ניו יורק. לפני כשנה יצא הסרט התיעודי של רשת HBO, "וודסטוק 99: שלום, אהבה וזעם", שטיפל בפסטיבל המוזיקלי שהפך לפוגרום המוני.
למרות שקשה להגדיר את הפרטים המוצגים בסדרה כחדשים, בהחלט שיש בה צורך. הבאת הסיפור בפלטפורמה כמו נטפליקס שזמינה לרבים וחושפת את גלגול האירועים בפני אלה שאינם מכירים אותם היא נחוצה. הסדרה מפרקת את אסון הפסטיבל לגורמים ומצליחה לבנות את המתח בהדרגה, למרות שמדובר באירוע היסטורי שכבר הסתיים, מביאה לתוצאה מרתקת ומטלטלת. ענקית הסטרימינג, מצדה, סוף סוף עושה דוקו מוזיקלי מעמיק ולא סרטוני תדמית באורך מלא על מוזיקאים.
אסון מתגלגל
כשצופים בשלושת פרקי הסדרה - שכל אחד מהם מתמקד ביום אחר של הפסטיבל - מבינים מיד שוודסטוק 99' היה אסון מתגלגל. נורות האזהרה הרבות החלו להבהב כמעט מהרגע שבו רבבות הצעירים האמריקניים החלו לזרום לעבר מתחם הפסטיבל, אך המארגנים העלימו עין. הכוונות של מייקל לאנג, ממייסדי פסטיבל וודסטוק המקורי ומי שהחזיר את המותג לחיים ב-1994 וחתום גם על הביזיון של 1999, היו טובות אך נאיביות. לאנג ביקש לשחזר את התום של ילדי הפרחים משנות ה-60 ולהעתיק את אנרגיות השלום והאהבה שנרתמו למאבק במלחמת וייטנאם - לפצע המדמם של אמריקה אז (וגם היום) - מעשי הטבח שבוצעו במספר בתי ספר תיכוניים. מכיוון שלאנג שהפסיד לא מעט כסף בפסטיבל וודסטוק המקורי (וגם בזה של 1994) – הוא הבין שהפעם הוא מוכרח לסיים את האירוע ברווח. כדי לעמוד ביעד הכלכלי הזה הוא בחר כשותף עסקי את האמרגן ג'ון שר, שלאורך הריאיונות שהוא מעניק במהלך הסדרה, מתגלה כאדם שחושב בעיקר מהכיס.
עוד במדור מוזיקה:
במעין תמימות של ילד פרחים שמסרב להתבגר, לאנג האמין ברצינות שניתן לשחזר את הרעיונות של שלהי הסיקסטיז באמריקה החזירית של סוף הניינטיז. אבל כבר בסצינות המופיעות בפתיחת הפרק הראשון, המשוות בין שני הפסטיבלים, אפשר להבין כמה השאיפה הזו הייתה נאיבית ובדיעבד גם מסוכנת. מרבית הנוכחים בפסטיבל המקורי התפלחו אליו (למרות שהכרטיסים עלו דולרים בודדים), ובזה משנת 1999 כבר גבו מהקהל 150 דולר בכניסה. ב-1969 פתרו את בעיית המחסור באוכל באמצעות דוכנים שחילקו מזון בחינם לחצי מיליון מגודלי השיער שהתאספו בחווה העצומה של מקס יאסגר. בזה של 1999 מכרו מזון ושתייה במחירים מופקעים. לאחר שהמאבטחים בכניסה פשפשו בתיקיהם של הצעירים והחרימו להם את האלכוהול - וגם את האוכל והשתייה שהם הביאו עמם - הם גבו מהם ארבעה דולר לבקבוק מים בודד כשבחנות ממוצעת בארצות הברית הוא נמכר אז ב-69 סנט. ביום האחרון של הפסטיבל, כשהביקוש למי שתייה נקיים האמיר ומשטחי הבטון העצומים של הבסיס להטו בשמש, מחיר בקבוק זינק ל-12 דולר. לא פלא שאחד מאנשי רפואת החירום שהיו במקום מתאר בסדרה כיצד הם טיפלו באלפי מקרי התייבשות של צעירים בשטח.
5 צפייה בגלריה
השאיפה לשחזר את הרעיונות של שלהי הסיקסטיז באמריקה החזירית של סוף הניינטיז הייתה נאיבית. מתוך "קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
אבל מכות חום היו הדאגה הקטנה ביותר של צוותי הרפואה. רבים מ-250 אלף האנשים שנהרו לפסטיבל עשו זאת כדי לחזות במיטב הלהקות של הרוק האמריקאי אז, אבל חלק לא מבוטל מהם הגיעו פשוט כדי לחלול מהומה. אילו וודסטוק 99' היה סרט קולנוע, הוא היה מעין הכלאה כאוטית בין "אמריקן פאי" ל"מועדון קרב": סקסיזם קיצוני, טפשת נעורים תוצרת המסיבות הרועשות מהקולג' ומהתיכונים האמריקאיים, עמוסות תחרויות שתיית אלכוהול, בשילוב מחאה אולטרה-אלימה כנגד השיטה הקפיטליסטית. באחת מהסצינות הקשות לצפייה בסדרה, רואים אלפי צעירים משולהבים בדרך למעשי ביזה כשהם שואגים את מילות הלהיט Killing in the Name של להקת רייג' אגיינסט דה מאשין שהופיעה בפסטיבל.
אלימות, הטרדות וזעם בלתי נשלט
היה זעם עצום בוודסטוק 99', ולא רק נגד המכונה או השיטה. חלק לא מבוטל מהמשתתפים פרקו אותו על זה שעמד לצידם בקהל. ידיים, רגליים ואפים נשברו, ראשים דיממו. נשים הוטרדו מינית בכל פינה, וארבע נשים העידו כי נאנסו. לא מעט גברים אמריקניים לבנים קצוצי שיער עם כובעי בייסבול הפוכים שתפריטם המוזיקלי הורכב בעיקר מלהקות נו-מטאל כמו אופספרינג, לימפ ביזקיט וקורן (שמותגו כאמנים המרכזיים בפסטיבל) חשבו לעצמם שאם חלק מהנשים בפסטיבל החליטו לפשוט את חולצתן וחזייתן ולהישאר בחזה חשוף - להם מותר לצבוט ולגעת.
לא רק נשים רבות בקהל הוטרדו בשלושת ימי הזעם האלו. גם זמרות כמו שריל קרואו וג'ול, שקיוו להוריד מעט את מפלס האגרסיות של חלק מהקהל, ספגו הערות סקסיסטיות מחרידות מאותם ונדליסטים. וגם האנשים של MTV ששידרו מהפסטיבל חטפו. תחנת המוזיקה המצליחה נתפסה בעיני חלק לא מובטל מהקהל כזו ש"השמידה" את הרוק הלבן שלהם בגלל שהעלתה את מינון הקליפים של כוכבות פופ צעירות, להקות בנים וזמרי היפ הופ. ברוח זו הוצבו על הבמה המרכזית בובות עם תמונות של חברי להקת הבקסטריט בויז שנופצו בעזרת אלות לקול צהלת ההמון.
5 צפייה בגלריה
היה זעם עצום בפסטיבל, ולא רק נגד המכונה או השיטה. מתוך "קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
טעם מוזיקלי קלוקל הוא אולי לא ערובה להתנהגות פרועה, אך חלק מחברי הלהקות האלה ובמיוחד פרד דורסט, סולנה של לימפ ביזקיט, דאגו לתדלק בחוסר אחריות את הקהל שרק חיפש על מה להוציא את זעמו. דורסט שאל את מעריציו בקהל אם הם שונאים את להקת הבנים אן-סינק, ובכך השליך לקהל גפרור מטאפורי עצום לקהל שרק חיפש חומר בעירה לזעמו, רגע לפני שהלהקה ביצעה את הלהיט שלה "לשבור משהו". מוזיקה מסגנון מסוים עשויה למשוך קהל מסוים שבסיטואציה מסוימת עלול לנהוג באלימות. זה בדיוק מה שקרה בוודסטוק 99'. מעגלי הפוגו התרחבו והסלימו, אנשים חטפו בקבוקי בירה בראש ודיממו (בעוד מותג הבירה באדוויזר היה אחד מנותני החסות המרכזי בפסטיבל), אחרים הסתערו על אחד ממגדלי הסאונד, נתלו עליו והחלו לפרקו. לא רק שההופעה לא נעצרה בזמן שצוותי הרפואה התרוצצו בין הפצועים, דורסט המשיך להתסיס את הקהל. בקטע ארכיון מסיום ההופעה, הוא נראה זורח מאושר. בעיניו היה זה רגע השיא בקריירה שלו.
5 צפייה בגלריה
באחת מהסצינות הקשות לצפייה בסדרה, רואים אלפי צעירים משולהבים בדרך למעשי ביזה. מתוך "קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
מחריד ככל שהיה האירוע הזה, שיא השפל טרם הגיע. בחלוף מספר שעות מאותו האירוע, במתחם המוזיקה האלקטרונית של הפסטיבל פרץ רכב לתוך הקהל במהלך הסט של פטבוי סלים. בזמן שהמאבטחים ניסו להוריד את האנשים שרקדו על גג הרכב, הם גילו בתוכו בחורה מעורפלת הכרה שנאנסה. והיא לא הייתה האחרונה. לפחות במהלך האירוע הזה ההופעה הופסקה. במסיבת העיתונאים שהתקיימה למחרת, ראשי הפסטיבל ובראשם שר, ביקשו מהעיתונאים להתמקד בצדדים החיוביים של האירוע. כשהאמרגן החמדן נשאל על ההתפרעויות ההמוניות ועל אירועי האלימות במהלך ההופעות, הוא הגיב בביטול ואמר שמדובר בלא יותר מ-50 איש, והמשיך לנזוף בכתבים שמנסים לבאס לו את הפסטיבל. גם הוא לא יכול היה לשער את מה שיקרה למחרת.
פוגרום לילי
הת'ר, שבילתה באותו הפסטיבל כנערה, משחזרת בסדרה שהמתחם דמה באיזשהו שלב למחנה פליטים. קטעי הארכיון הרלוונטיים המוצמדים לדבריה בהחלט מחזקים את טענותיה. ביום השלישי לאירוע המצב החמיר עוד יותר. הביוב שזרם מהשירותים יצר ביצה ענקית, רק שבניגוד לבוץ הכביכול חינני שאפיין את הפסטיבל המקורי, שנוצר בעקבות הגשם השוטף, כאן אלפי חוגגים התפלשו בנהרות הצואה שלהם ושל חבריהם. מסכי טלוויזיה חכמים עדיין לא מסוגלים להעביר ריחות לצופים, אך גם בלעדיהם הסצנות פה מעוררות קבס. גם מי השתייה שהמארגנים חילקו כדי למנוע אסון הומניטרי - התגלו כמויות חיידקים גדולות והם הוגדרו כמסוכנים לשתייה. אנשים החלו לעזוב. כשאחד הכתבים במקום ניגש לטור המכוניות ושאל אותם מדוע הם בורחים הביתה, הם ענו בפשטות "כי חם ומסריח כאן".
המארגנים המשיכו לשמור על אופטימיות והבטיחו לקהל שאת הפסטיבל תחתום הופעה סודית של אמן ענק. כל שם אפשרי נזרק לאוויר - מהרולינג סטונס לגרייטפול דד, דרך מייקל ג'קסון ועד לבוב דילן. זה לא הרגיע את הקהל שהמשיך לסבול מהחום, מהעייפות, מהמחירים ומהאשפה. הצעירים ההם רצו למחות. היום הם כנראה היו מטנפים על זה בטוויטר או מעלים פוסט זועם בפייסבוק. אז היו להם רק שתי אפשרויות: לברוח או להישאר ולחרב את מה שנשאר, כמו למשל את הגדרות המצוירות שהוקמו במתחם. כשלאנג נשאל על כך בזמנו, הוא ענה בחיוך מעט נבוך שהם כנראה רוצים לקחת איתם הביתה מזכרת מהאירוע, משל היה מדובר בניפוץ חומת ברלין. הנאיביות - או גרוע מכך, העיוורון והאטימות של המארגנים - הובילו לכך שראש העיר המארחת הודיע במהלך מסיבת העיתונאים שהם שוקלים לערוך פסטיבל נוסף בשטח המוניציפאלי שלו. כמה שעות לאחר מכן רומא שלו נפלה ועלתה באש.
5 צפייה בגלריה
לא מעט גברים אמריקניים חשבו לעצמם שאם חלק מהנשים בפסטיבל נשארו בחזה חשוף - להם מותר לצבוט ולגעת. קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'
(צילום: באדיבות נטפליקס)
עד שאותו אמן ענק ומסתורי יגיע, רד הוט צ'ילי פפרס עלו לבמה כשהבסיסט פלי ויתר על כל בגדיו. לאנג תכנן הדלקת נרות המונית במהלך הופעת הלהקה ולרגע אף היה נדמה שהרוח המקורית של וודסטוק נושבת בו שוב, אחרי 30 שנה - רבבות של נרות הבהבו בזמן שאנתוני קידיס החל לשיר את Under the Bridge. במהרה המציאות הכתה וחלק מאותם נרות אופטימיים הפכו למדורה גדולה. כשלהקה שבה להדרן וביצעה מכל השירים בעולם דווקא את Fire של ג'ימי הנדריקס, מגיבורי הפסטיבל המקורי - למדורה האחת כבר נולדו עוד עשרות אחיות.
אף אמן סודי לא עלה לבמה אחרי הפפרס והקהל בער מזעם. גם המתחם החל לעלות בלהבות והשמיים הפכו כתומים. צוותי התקשורת החלו לנוס מפחד ההמון, אחרוני האמנים הוברחו לתוך הלימוזינות, אנשים החלו לטפס על עמודי הרמקולים במטרה לפרקם, והשליכו לעבר הבמה כל דבר שלא חובר לקרקע.בקבוקים הושלכו לעברה גם ביומיים הקודמים, לא פעם בעידוד האמנים שהופיעו עליה כמו ווייקליף ז'אן וקיד רוק. אחרים יצאו בתהלוכות זעם לעבר מתחם המזון - עם אלות ביד ושירם של רייג' בלב - וכשהגיעו לשם הם העלו את משאיות האספקה באש ובזזו את הכספומטים. צוות הניהול הבכיר של הפסטיבל הסתגר במשרדים מחשש ללינץ'.
5 צפייה בגלריה
שדה קרב ממלחמת אזרחים אכזרית במיוחד - עם הררי אשפה, מכוניות הפוכות ושיירים מפוייחים. "קטסטרופה מוחלטת: וודסטוק 99'"
(צילום: באדיבות נטפליקס)
למרבה המזל והפלא, הפוגרום הלילי הזה הסתיים בלי הרוגים. בבוקר שאחרי, המקום בו אמור היה להתקיים פסטיבל הרוק הגדול של הניינטיז, נראה כשדה קרב ממלחמת אזרחים אכזרית במיוחד - עם הררי אשפה, מכוניות הפוכות ושיירים מפוייחים. איש מהמארגנים לא לקח אחריות אמיתית על המחדל. לא בזמנו, ולא במהלך הריאיונות הארוכים שהעניקו ליוצרי הסדרה של נטפליקס. לאנג מלמל איזה דבר-מה בומרי חצי מתנצל, חצי מאשים על פער הדורות ועל כך שאתה לא יכול לסנן את הקהל שקונה כרטיסים. על האימרה המזעזעת של שר, שהתייחס לסיכוי להיאנס ביחס לגודל האוכלוסייה במתחם, מוטב שלא לחזור.
אחד מאנשי ההפקה אמר למצלמה שהאשם העיקרי הוא תאוות הבצע של המארגנים שניצלו את הצעירים האלו, שבתמורה הענישו אותם. עם זאת הסדרה לא מעבירה ביקורת היא מתארת את האירועים. חלק מהמרואיינים יותר ביקורתיים מאחרים, אבל הסיפור הופך למחריד ככל שהפסטיבל מתקדם ואת זה הסדרה מעבירה מצויין. אם וודסטוק של 1969 היווה את סוף עידן התמימות, זה שהתקיים כעבור 30 שנה כבר היה מפגן מסוכן של אנרכיה. לאנג נפטר שלושה חודשים לאחר שהתראיין לסדרה בעוד המורשת שהוא ביקש להעניק לוודסטוק מתה כבר לפני 23 שנה. פסטיבלי מוזיקה גדולים התקיימו מאז בכל פינה בעולם ורובם המכריע הסתיימו בשלום, אבל המותג "וודסטוק" הוכתם לנצח ואת הטראומה ההיא אף אחד כבר לא מעוניין לשחזר.
