היה זה יום חמישי די נעים, במאי האחרון, וגם במשפחת פפר-גולדמן התרווחו לקראת סוף השבוע. אלא שביקום המקביל בוואטסאפ התחילה להתגלגל הקלטה של אורי פפר שנשלחה לעוזרת הבית שלו, סבטה. היא נטשה את עבודתה בגלל שנעלבה מראיון שנתנה רעייתו יעל גולדמן לעיתון. פפר נשמע בהקלטה זועם ומטיח בעוזרת משפטים נוזפים, תוך שהוא מכנה אותה 'גנבת סוסים', טוען שהשפילה אותו ואת ילדיו. "מי את חושבת שאת", הידהדה ההקלטה של פפר, ללא אפשרות לשמוע את מה שקדם. הרשתות שמו את השחקן על הגריל, בשיא העוצמה, והוא בחר להתחפר בשתיקתו עד עכשיו. "הדבר הראשון שחשבתי, כששמעתי את ההקלטה, היה איך זה בכלל קפץ שנתיים אחרי. כי כל זה כבר קרה לפני שנתיים, בתחילת הקורונה. הרגשתי כמו מישהו שהלך לשירותים וכל העיר פתחה את הדלת בו-זמנית והציצה לו פנימה. הרגשתי נורא חשוף. הקלישאה מדברת תמיד על זבוב על הקיר? אז הזבוב יצא הפעם מהקיר והפך למגפון".
עוד כתבות למנויים:
ורגשות אשמה על מה שאמרת?
"תשמע, הדבר שהניח את דעתי בכל האירוע הזה היה שאני יודע שסבטה עבדה אצלנו שלוש שנים, הייתה חלק בלתי נפרד מהבית, וכשאני אומר הבית, זה אומר גם שהיה לה קשר טוב עם הילדות שלי, עם יעל ואיתי. היא עובדת אצל חלק גדול מהחברים שלנו. כלומר, אנחנו הרגשנו איפשהו בקהילה חמימה. הייתה כתבה עם יעל, סבטה נפגעה, ויש לה את כל הזכות שבעולם להיפגע, אבל היא לא ידעה שבכתבה ציטטו את יעל לא נכון. היינו אז בתקופת קורונה, לא הייתה אפשרות שהיא תגיע אלינו הביתה ומהכתבה השתמע שהיא מבריזה. זו לא הייתה הכוונה, אלא שהיא לא מגיעה, כמו שלא הגיעה לבתים אחרים".
5 צפייה בגלריה
''הרגשתי כמו מישהו שהלך לשירותים וכל העיר פתחה את הדלת בו-זמנית''. אורי פפר
(צילום: מאיר כהן)
ברור שהיא הבינה אחרת.
"כן. אחרי הכתבה הרגשתי מאוד פגוע מהדרך שבה סבטה עזבה, פשוט ניתקה קשר בבת אחת. היא השאירה הודעה בלילה, 'קראתי את הכתבה, אני לא מגיעה', ובזה זה נגמר. השארתי לה הודעות, כתבתי לה: 'אנחנו אוהבים אותך, זו לא הייתה הכוונה, תראי את זה מהמקום האמיתי ולא מהמקום של מה שמכרו לך, כדי לייצר סיפור'. נורא נפגעתי מזה שהיא בכלל לא ענתה לי".
ושלחת הודעה מאוד עצבנית.
"כן, לא קורה לך שאתה מתעצבן?"
"בסופו של דבר, אני חושב שדיברתי אל סבטה בכבוד. לא קורה שאתה מתעצבן? הילדים היו בהלם שהיא הלכה ככה פתאום. כתבתי לה: 'את לא יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך'"
קורה, אבל ספק אם זה יהפוך לשעות של טירוף ברשתות.
"זה בדיוק מה שהיה, אבל כמו כל דבר, גם זה ירד בסוף די מהר מסדר היום. תראה, כשיש הצדקה למשהו, לאיזשהו תוכן משמעותי, אתה אומר נו מילא, שילמת. אבל כשבסך הכל מדובר באיזו האזנה רכילאית לתסכול של בן אדם בתקשורת פרטית עם אדם אחר, בלי שום דבר פוגעני או מעליב, לא חושב שיש לזה את זכות הקיום לאורך זמן פרט מלומר 'אורי פפר אמר מה שהוא אמר'. אבל בזמן אמת זה לגמרי היה שם כדי לעשות קליק ולהחליט אם הוא צודק או לא".
התגובות היו מאוד קשות. הוצגת כאדם קר, מתנשא ואפילו אכזרי, המזלזל בכבודה של עוזרת הבית, הצד החלש במשוואה.
"שמעתי גם מספיק תגובות שהן ההפך, שבסדר, מותר להיות עצבני. אבל בסופו של דבר אני חושב שדיברתי אליה בכבוד. הכרתי לה תודה על עצם זה שהיא נכנסה אלינו הביתה כדי לעבוד. אין לי כמובן מושג מי הוציא את ההקלטה. לא חושב שזה בא ממנה, אגב".
איך הילדים שלך הגיבו אחרי שההקלטה התפרסמה?
"הילדים לא היו מודעים לזה. הם כן היו בהלם שסבטה הלכה ככה פתאום. זה כאב להם, לא הבינו. לי נשאר להסביר מה קרה. והכל בסדר. אני איש בעין הציבורית, מקבל את האחריות הזו, לוקח את זה כחלק מהמקצוע. הנה מה שכתבתי לה לפני ההודעה ששמעת: 'את לא יודעת כמה אנחנו אוהבים אותך, את חלק מהבית, הקטנות מחכות שתגיעי'. הרי השם שלה לא היה באותה כתבה עם יעל, הציטוט הוצא מהקשרו. כתבתי לה גם: 'אוהב אותך ומצפה לראות אותך ומצטער שיצא ככה, באמת שלא הייתה שום כוונה. נתראה בבוקר'. והיא לא עונה ואני מתקשר, לפחות לנסות להסביר את הצד שלי".
היית עושה היום דברים אחרת?
"בוא נגיד שגם לבנות שלי אני אומר לא להשאיר הודעות קוליות, כחלק מהחינוך. לא. עדיף לכתוב".
עם פרשת העוזרת או בלעדיה, הקריירה של פפר חיה מצוין ואפילו חוברת איכשהו למציאות שמחוץ לעולמות המשחק. באחרונה הוא חזר לתיאטרון והחל לככב במחזה "הדוקטור" בתיאטרון הבימה של רוברט אייק, בבימויה של מירי לזר, שנע סביב פרופ' רות וולף (ליליאן ברטו), אישה לבנה יהודייה ממעמד גבוה המואשמת באפליה על רקע דתי וגזעני. זה קורה אחרי שהיא אינה מאפשרת ביקור של כומר שחור (נורמן עיסא) אצל נערה קתולית העומדת למות. "המחזה נוגע בכל הנקודות הכי נפיצות שמבעבעות כרגע גם בחברה שלנו. הרופאה רואה לנכון להשאיר את הנערה בשלווה, ולתת לה ללכת לעולמה כמו מתוך חלום. היא חושבת שאם הכומר ייכנס, הילדה תבין שהיא עומדת למות - ותמות בייסורים. גם לא הייתה הנחיה שהמשפחה רוצה שיהיה שם כומר. כל זה מייצר כדור שלג ומפוצץ שיח תקשורתי חברתי בבריטניה, שבעצם מדבר על עניין של מגדר, עניין של גזע, עניין דתי, על עניין של משפט שדה, של להיות על המוקד של הלחץ כמו ברשתות החברתיות, בידי ההמון והאצבעות השריריות על המקלדות".
איפה אתה רואה דברים כאלה בארץ?
"איפה אתה לא נפגש עם זה? מאמירות פוליטיות שאסור להגיד, התבטאויות, התנהגויות מסוימות, אנחנו כרגע במקום מאוד עדין חברתית. הרי היינו חברה - וזה כלל-עולמי - בתוך קליפה מאוד קשיחה שהכל נהדף ממנה יחסית בקלות, הכל היה שחור ולבן ודי ברור".
"לכל אדם מגיעה הזדמנות שנייה לתיקון. איבגי התנצל, שילם את חובו, אז מה שעושים בחברה מתוקנת - נותנים הזדמנות שנייה"
מהי הקליפה בעצם?
"סדר הדברים. אם אני באמריקה היום ואומר לך, 'אני רוצה לדבר איתך', פתאום אולי תגיד לי, 'אתה נורא פוגע בי'. אני אשאל מה זאת אומרת, ואתה תענה, 'אני לא אני אלא אנחנו'. ככה החלטת. אז פעם היה נורא ברור מה מותר ומה אסור, כמו עם ילדים ברגע שאתה מצייר גבולות, קל לדעת. אני מדבר כאן על תרבות הזהויות, שהיא משהו מאוד חדש ברמת הדיאלוג, התקשורת, הפתיחות, השייכות לחברה. תוכנת ההפעלה שלנו משתנה מול עינינו והשינויים רדיקליים ודחופים, עד שקשה לעקוב אחריהם".
דוגמה?
"בחור צעיר הולך לבר לפני שנתיים וזורק מחמאה לבחורה, שנראית לו לגיטימית. היום הוא צריך לחשוב פעמיים איך הוא פונה לבן אדם כדי לא ליצור איזשהו רושם שהוא פוגע בו. הקומוניקציה הזו מצריכה מאיתנו איזו פאוזה כדי לסדר את המחשבה. אחד יכול להגיד שזו זהירות, אחד יכול להגיד שזה חכם כי לא צריך להגיד את כל מה שבראש שלנו".
ולגבי תרבות הביטול בישראל? היא די לא מאיימת. תראה למשל את עומר אצילי, שזוכה לשנתיים הגדולות בקריירה שלו אחרי פרשת הקטינות.
"בלי להיכנס לפרשה שאני לא ממש מכיר, אנחנו בישראל היינו על הקצה השני של הסקאלה, חברה מחוספסת שבאה ממקום מאוד שוביניסטי, מאוד מאפשרת אלמנטים שהם לא פוליטיקלי קורקט, בהכל, כל כך הרבה שנים - כך שכנראה התיקון המקומי שלנו הוא לא גורף כמו במקומות אחרים בעולם".
דעתך על משה איבגי?
"הוא נשפט והורשע. שילם את חובו לחברה".
יכול לחזור לשחק?
"חד-משמעית, לכל בן אדם מגיעה הזדמנות שנייה לתיקון. הוא התנצל, שילם את חובו לחברה, אז לדעתי עושים מה שעושים בחברה מתוקנת - נותנים לבן אדם הזדמנות שנייה".
אז למה לא חנן גולדבלט, למשל.
"אנחנו בתחום שבו התפקיד שלנו הוא גם לייצר אמפתיה. אם המפיק חושב שהוא לא יצליח לייצר כזו בגלל ליהוק מסוים, זה כבר החלטה שלו כאינדיבידואל. אבל אני לא חושב שאנחנו כחברה יכולים להרשות לעצמנו לא לתת הזדמנות שנייה לאנשים ששילמו את חובם לחברה".
עם שרים זה אחרת. אריה דרעי חזר בקלות לתפקיד שר אחרי השהייה בכלא.
"זה אחרת לחלוטין. אני שחקן, אני לא ביקשתי להיות פוליטיקאי. פעם להיות שחקן היה רוקנרול, היום יש לשחקן אחריות אחרת, גם לגבי התכנים שהוא מוציא, כלומר האחריות כלפי הצופים היא יותר גדולה, בטח אם אתה נועה קירל שהבנות שלי משוגעות עליה. מצפים מאותו בן אדם כן לעשן או לא לעשן ולהוות דוגמה. בפוליטיקה אתה מייחל שהמנהיגים שלך יהיו נקיים".
אמנים צריכים להזדהות פוליטית? מזכיר מה עברה רותם סלע עם סטורי קטן על מירי רגב.
"כל מי שיש לו צורך או רצון, אין שום בעיה. אמנים מפחדים יותר להזדהות היום פוליטית בגלל כל הנושא של טוקבקים, הרשתות החברתיות והפילוג הקבוצתי שהוא עיקר השיח במדינה. כלומר, מחנות פוליטיים הפכו להיות קבוצות כדורגל. זו ההזדהות. או שאתה בקבוצה או שאתה לא ואין שטח אפור, וזה אנחנו והם וזו שבטיות במובן הכי מסוכן של המילה".
אתה על הקו בין תל-אביב ללוס-אנג'לס. נכון לדרוש מאמנים ישראלים שמצליחים בחו"ל להתייצב לצד ישראל בימי מבצעים בעזה?
"ברגע שיש דרישה כזו, זה כבר מייתר את העשייה. כלומר, ברגע שאתה מבקש מבן אדם לכתוב, אז כל הדבר הזה מאבד מהאותנטיות שלו. ואז בעצם, מה אתה רוצה, לעשות קמפיין? אנחנו לא שם. כל הדיבור הזה של בלה חדיד אמרה ככה וההיא ככה, הוא גימיקי. אנחנו לא צריכים להשתמש בגימיקים, אלא במדיניות. לא צריך לדרוש מאמנים כאלה להתבטא, זה גם לא תפקידם. כשאני מרגיש שבוער בי, אני כותב. הלכתי לבקר חיילים ופצועים בעוטף עזה בשומר החומות. הרגשתי שאם אני יכול להעלות בדל של חיוך למישהו על הפה, אני שם".
מה גרם לך לחזור לתיאטרון?
"לא רציתי לעשות תיאטרון, הפסקתי לפני משהו כמו עשור. אני מזגזג בין ישראל לארה"ב וזה לא איפשר את המחויבות להצגה. אבל אמרתי, אם כוחות היצירה החדשים בסדרות ובסרטים הישראליים נמצאים גם בתיאטרון, אני רוצה לבדוק את זה. התגעגעתי גם למילואים האלה, לספורט הקבוצתי. בטלוויזיה או בסרט אתה די לבד, עם הטקסטים שלך, מגיע ליום צילום, מרגיש חתיכה בפאזל. בהבימה הרגשתי מה זה להיות תלמיד בסדרה כמו 'תהילה'".
אבל במקום ללמוד פפר עובר לצד השני, כמורה, בין שלל הדברים שהוא עושה. בימים אלה הוא מתחיל ללמד בבית הספר למשחק של גל אמיתי ובשטח הוא מציג גוף עבודות מרשים. פרט למחזה בהבימה, הוא הצטלם באחרונה לסרט מתח הוליוודי, The Bricklayer, בבימוי של רני הרלין ("מת לחיות 2", "סחרור מסוכן") עם ארון אקהרט. לסרט נוסף, The Way of the Wind של הבמאי המפורסם טרנס מאליק, הצטלם פפר בטורקיה לצד בן קינגסלי. באופק נמצא גם הסרט הישראלי "גרגירי חול" של גיתית כבירי בהשתתפותו, עם יוסי מרשק ושני כהן, והסדרה בכיכובו "מינכן 72" שתעלה בקרוב ב-HOT8, ובצד ההוליוודי מתקרב לקולנוע גם הסרט April 29, 1992 של אריאל ורומן, שבו נטל חלק, עם ריי ליוטה המנוח, טייריס גיבסון וסקוט איסטווד. "העלילה מתרחשת על רקע המהומות בלוס-אנג'לס, אחרי הזיכוי של השוטרים שהלמו ברודני קינג. הצילומים היו בבולגריה באוקטובר האחרון. וריי ליוטה, שמע, אני לא מכיר בן אדם שמקלל כל כך הרבה. הוא עשה לי מתיחה מאוד מצחיקה. בסטודיו לידנו צילמו אולפני דיסני סרט על נסיכות. המפיק אמר לי, 'אם הבנות שלך יבואו, ניקח אותך לסט. יש שם ארמון וכל מה שצריך'. אבל בגלל הקורונה הייתי חודשיים בצילומים, לא יכולתי לחזור, והמשפחה לא יכלה לבקר אותי. יום אחד אני באולפן. הבת שלי התקשרה בווידיאו ואמרתי לה שיש לידי ארמון שאני רוצה להראות לה".
אלא מה.
"נכנסתי לאולפן בלי אישור, ועוד בשיחת וידיאו. האבטחה הגיעה מהר מאוד, 'מי אתה, מה אתה, איך אתה מצלם'. אני מנסה להסביר שאמרו לי שזה בסדר ושהילדות לא יכולות לבוא לבקר, אז רציתי להראות להן בווידיאו. חשבתי שזה מאחוריי. למחרת, ביום הצילום, מגיע אליי מפיק הסרט שלנו בארשת פנים די קודרת. והוא אומר לי, 'שמע, יש לנו בעיה גדולה. היית אתמול בסט של דיסני?' אמרתי שכן והוא ממשיך, 'אוי ואבוי, איזה בלגן יצרת לנו, ההפקה קיבלה קנס של 30 אלף דולר שיירד לך מהמשכורת. זה חוק בל יעבור פה, ועשית עבירה פלילית'. איך שאני מתחיל להגן על עצמי, אני רואה את ריי ליוטה מתפוצץ מצחוק, מצביע עליי ואומר - 'טמבל, תראה איך נפלת בטריק הראשון בספר'. אז הוא אחראי על רגע אימה בחיי, והייתה לי זכות גדולה לעבוד איתו לפני שמת".
עבדת גם עם עם הבמאי המעורך טרנס מאליק. איך היה לפגוש אותו?
"בסוף אחד מימי הצילום שתיתי לבדי תה בלובי של המלון. הרגשתי טפיחה על הכתף הסתובבתי, וזה היה מאליק. שלפתי תמונות של הילדים, סיפרתי לו שהצעתי ליעל נישואים בפסגת מצדה בזריחה, אחרי שטיפסנו לפנות בוקר בשביל הנחש. אשתו שחולה הגיעה. הוא הציג אותי, ביקש סליחה שהוא צריך ללכת. חשבתי שאת השיחה הזו אין סיכוי שנמשיך. קיבלתי מייל מהעוזרת שלו להזמנה אליו הביתה בטקסס. כמובן שנעניתי, ובאוקטובר אני טס אליו".
"סנולנד", הסרט האחרון שיצא בהשתתפותך אילץ אותך להעלות עשרה קילו. איך היה?
"החלום שלי היה להיות שמן לפעמים. כל חיי הייתי רזה. עושה כושר מגיל 24. כנראה תמיד אנחנו רוצים את מה שאנחנו לא. שמנתי לצורך הסרט וזה נתן לי חופש ללכת ולהתנהל פיזית בצורה אבסולוטית. שחרור שנורא נהניתי ממנו וגם הרגשתי נורא חזק. בהתחלה עשיתי דיאטה מסודרת כדי להעלות באופן בריא, אבל ראיתי שזה לא עושה את העבודה וגמרתי בדיאטות פסטות וגלידות. פשוט דחפתי לתוך הגרון עוד ועוד אוכל, כמו שמפטמים אווז. פעם או פעמיים ביום היה עולה לי קצת. תראה, אין לי עניינים מטורפים עם אוכל ותמיד נראה לי מעיק כל ההתעכבות הזו. החיים שלי לא סובבים סביב המטבח".
ופתאום הבנת משהו.
"כן, ההתעסקות באוכל יצרה לי הזדהות עם מי שיש לו בעיה כלשהי עם אוכל. זה צריך להיות לך בראש כל הזמן, וזה דבר קשה ומעיק. אפילו אהבתי להיות שמן בפנים, קצת אוגר כזה. ביחס לעצמי זה המשקל הכי גבוה שהייתי בו בחיים".
יעל אמרה שפחות אהבה שאתה נהיה דובי.
"אמרתי לה שזו נקודה בזמן והכל משתנה, שהגנטיקה שלי תנצח בסופו של דבר. חזרתי למשקל הקודם לאט-לאט. אתה כבר לא דוחף לעצמך אוכל כל היום, זה כבר חלק גדול מהעבודה".
הסרט עוסק במשבר גיל, איפה אתה במרחב הזה, שלוש שנים לפני יום הולדת 50?
"הכי שלם עם עצמי היום אי פעם. התובנה של הגיל אומרת לי כל הזמן להגיד 'כן ו...?' אם פעם נניח יעל הייתה אומרת, 'אורי נגמר נייר הטואלט, תביא', במקום להגיד 'נו באמת, את לא יכולה להביא בעצמך', אני לוקח אוויר ואומר, 'כן ו...?' ואז אתה חוזר עם מה שהיא ביקשה והיא אומרת, 'תודה רבה, איזה מתוק', ואתה מקבל נשיקה ויש לך רגע אינטימי מתוק".
אז אין אפילו מניירות קלות של גיל?
"אני בהחלט בודק את קו השיער שלי מדי פעם והחברים שואלים אם אני צובע את השיער, אבל גם אחי המבוגר ממני בשלוש שנים עם צבע כזה. מרגיש נוח יותר בעור שלי היום, בגילי, מאשר כשהייתי צעיר יותר. בכלל, אין לי סנטימנטים לאחור, אני לא איש נוסטלגי".
השלמת עם הדמות שקיבלת ב"ארץ נהדרת"?
"זו דמות שמצחיקה אותי. מישהו שלא יכול לצחוק על עצמו סובל. אז אם כבר צוחקים עליך, שיהיה הבן אדם הכי מצחיק בארץ".
איפה הם דייקו?
"יעל אומרת שאני כל הזמן משחק באצבעות ושם ערן זרחוביץ' הביא את הניואנס. אותי זה מצחיק כי הם עושים איזו דמות שלי וזה עושה לי עצמי חשק לעשות את הדמות הזו. אני מסתכל על זה ותוהה איפה אני יכול להכניס אותה לארסנל. מצחיק איך לפעמים החיים מחקים את האמנות. בסרט עם ריי ליוטה אני עם מבטא דרומי כמו בדמות שזרחו עושה".
מספרים שבקורונה גם כתבת סדרה ראשונה, עם תפקיד לנועה קירל.
"אכן ראשונה, וזו סדרה שיצרתי עם חברי אריאל ורומן. בגדול, זה 'אופוריה' פוגשת את 'בוני וקלייד', מבוסס על סיפור אמיתי שהיה בארץ. היינו רגע לפני תחילת עבודה על זה לא מזמן, נועה קירל הייתה אמורה לשחק בתפקיד הראשי. תיכננו להתחיל להיכנס להפקה לפני חודשיים, אבל נפל לנו מימון שהיה אמור להגיע מארה"ב וכרגע זה מתעכב. בטוח שיסתדר. מקווה שהזמנים יתאימו לנועה".
פפר מביט מהצד בהשלמה במהפכה המזרחית שמתרחשת בשנים האחרונות גם בעולם המשחק הישראלי. בתקופה שבה מאוד טרנדי להיות בצד של אביב אלוש, עמוס תמם או שלום אסייג, פפר נחשב ככזה ששייך לצד האשכנזי של המפה. "יש מהפכה, זה נכון, וטוב שקרתה. היא התרחשה בטלוויזיה, בקולנוע, בתיאטרון, בהנחיה, לא חושב שיש מקום שזה לא מורגש בו וזה בסדר גמור. מגיעה לכולם את אותה הזדמנות. זה מתבטא לא רק בליהוקים אלא גם בתכנים. לא יודע אם 'זגורי אימפריה' הייתה קורית עשר שנים לפני כן, ואני שמח שזה קרה. 'מנאייכ' היא אחת הסדרות הטובות ביותר שראיתי פה בעשור האחרון, עם תפקידים ראשיים מזרחיים. זה מעולה".
אתה משלם מחיר כלשהו?
"לא מרגיש שהמהפכה הזו לוקחת לי מהצלחת. אני מרגיש את מה שאתה אומר כמשהו טבעי שקורה לכל שחקן אחת לתקופה".
נגיד, ל"פאודה" אתה לא יכול להגיע.
"אני לא אגיע להיות מסתערב כנראה, לא. אגב, גם לא קיבלו אותי במציאות. נפלתי אצל הפסיכולוג בגיבוש לדובדבן".
הקורונה מצאה אותו חולה בישורת האחרונה, לא מזמן. "והיה די קל, אבל עבורי זו תקופה שאני יכול לומר עליה שהיא גם מעצבת. לפני כן אני חושב שהיה בי איזשהו צד שעוד היה צעיר, שעוד לא השלים לגמרי עם המשפחתיות, עם האחריות, עם ההתבגרות שמגיעה עם משפחה. תמיד חלמתי על משפחה, אני בא מבית מפורק. ההורים שלי התגרשו כשהייתי בן שלוש, מעולם לא הייתה לי ארוחה משפחתית עם אבא ואמא יחד, הגירושים היו מכוערים ונשארו מכוערים. אבל תמיד ייחלתי למשפחה, וכשיעל ואני התחלנו לבנות אותה, הייתי מאושר".
אז איך אפשר לשים אצבע על שינוי מסוים? חיבקת את המשפחתיות הרבה לפני הקורונה.
"זה נכון, אבל יש לנפש מרחק עצירה. כהרמת ברקס ב־100 קמ"ש, האוטו לא עוצר ממש, אלא נגרר. הנפש של הזאב הבודד, המורדת, זו שצריכה לכבוש מטרות - לקח לה עוד גרירת זמן כדי לעצור. בקורונה הרגשתי פעם ראשונה את העצירה הזו. אני לא עובד כל יום, אלא לפי הפקות. בקורונה מצאתי את עצמי לא מפחד להיות רק בבית עם יעל והילדים. התחלנו כולנו ללמוד פסנתר יחד וגיטרה יחד".
היה רגע שבו אמרת לעצמך, זהו, הגעתי, עצרתי את הגרירה?
"הצלחנו להגיע לטיסה האחרונה שיצאה מישראל ליוון בהזדמנות הראשונה של 2020. לקחנו ואן גדול, עשינו רוד־טריפ של שלושה שבועות בכל יוון. הייתה לנו תחושה שזהו, נגמר העולם. היינו נוסעים שעות ברכב ולא ראית שום רכב חולף. ואז אמרתי, יש לי את כל מה שאני צריך בעולם הזה".
