בסוף המאה ה-19 ביקר הרצל, חוזה המדינה, בארץ ישראל, כשהוא נוסע בעקבותיו של הקיסר וילהאלם השני. לפי התיעוד שמופיע ביומן שלו, הרצל היה רחוק מליהנות מהביקור. בדרך לפה הוא נקע את הקרסול, וכשהוא ביקר ביפו, ובהמשך גם בירושלים, לבוש בבגדיו הקולוניאלים הלבנים, הוא הסתייג מהעוני, מהחום, מהזוהמה והצחנה. אם זה לא מספיק בהמשך הוא גם חטף קדחת. הפער בין החזון המצוחצח שלו למציאות בשטח היה עצום. קצת יותר מעשר שנים לפני הביקור של הרצל, הגיעה לירושלים משפחה יהודית מאודסה, עם שאיפה דומה - להגשים את חזון חיבת ציון, הציונות המעשית. הפעם מדובר במשפחה בדיונית אבל היא טובה מספיק כדי לספר את סיפורה של התקופה, כפי שהוא מתואר בדרמה "הצבי", שעלתה אתמול (ג') בכאן.
מתוך "הצבי"
(באדיבות כאן)
משפחת ציפיס - זוג הורים, אריה וחיה, שלוש הבנות שלהם וסוכנת הבית, גלינה - מגיעים בכוונה מלאה להתערות בקהילה היהודית המקומית, אבל מגלים שהרבה יותר קל להיות ציונים מרחוק. המלתחה האירופית שלהם לא מתאימה למזג האוויר הים-תיכוני, אפילו כשמדובר בירושלים, הם - בעיקר הנשים - מתגעגעים למסיבות הריקודים ולגימנסיה, מזיעים ומתגרדים ונושמים אבק קדוש. אחת האחיות, פרומה, השאירה מאחור את אהובה הסמוי פימה, מי שהיה המורה שלה לעברית ועכשיו הוא מהפכן רוסי. פרומה מתכננת לנטוש את המשפחה שלה ולברוח אל פימה, אבל ההורים שלה מקדימים תרופה למכה ומסדרים לה תעסוקה בעיתון היהודי של אליעזר בן יהודה, "הצבי", עיתון חילוני בשפה העברית שבן יהודה נאבק לכונן כשפה המדוברת בארץ ישראל. פרומה מתאהבת בעברית, מגלה את מעלותיה של העיתונות החופשית ואת הדחף האידיאולוגי שלה, ועל הדרך מספקת הצצה לחייו של מחדש השפה העברית.
מה שנשמע כמו דרמה תקופתית כבדת משקל הוא בעצם הכול חוץ מכבד. למעשה "הצבי", ששלושה מתוך ששת הפרקים שלה נשלחו לביקורת, מצליחה לבצע בשלמות את השיפט היפהפה בין סיפור היסטורי לאישי, כשהיא מתבססת על מציאות שהתרחשה אבל מעניקה את מרכז הכובד שלה לחיים היומיומיים של הגיבורים שלה, אולי ממש כמו מה שבן יהודה ניסה לעשות לשפה העברית.
הציר העלילתי ששזור לאורך הסדרה הוא פרשייה מזעזעת שהתרחשה במציאות, ושזכתה בעיתון "הצבי" לשם פרשת החורבה. מחלה שהביאה למותם של תינוקות בקהילה הניעה קנאים חרדים לחפש את האשמים. הם מצאו אותם בדמות כמה נערות יהודיות שהואשמו ב'התנהגות זנותית', ומפה ועד לינץ' שבוצע בנערות בידי קנאים חרדים, ואז בענישתן על ידי בית הדין הרבני, הדרך הייתה קצרה. בן יהודה ביקש לפרסם ידיעה על האירוע ולגנות את האלימות בעיתון שלו, אבל שמשי בית הדין הירושלמי איימו עליו שהפרסום יוביל להחרמתו ולהפסקת שירותי בית הדפוס עבור "הצבי". החשש היה שיהדות הגולה, שממנה את הקהילה היהודית בירושלים, תשמע על האירועים ותפסיק לשלוח לארץ את כספי החלוקה. בן יהודה מצא דרך לפרסם את הידיעה בכל זאת, וב"הצבי" פרומה ציפיס היא כוח מניע משמעותי במאבק של בן יהודה לצדק ואנושיות.
בכאן אולי משווקים את "הצבי" כסדרה על העיתון של בן יהודה אבל יוצרת הסדרה, קרן מרגלית ("פלפלים צהובים" ו"להעיר את הדב"), השכילה להבין את מה שהבינו לפניה ענת זלצר ומודי בר-און, כשיצרו את הסדרה המופתית שלהם, "הכל אנשים" - פרומה היא לב ליבה של הסדרה. "הצבי" כונה בעבר הצהובון הראשון בעברית, והתסריט שיצרה מרגלית אינו בוחל בעניינים שבלב, לא פחות משהוא מתעכב על אירועי התקופה והאידיאולוגיה שליבתה אותה. מערכת היחסים של חיה ואריה לבית ציפיס היא מסקרנת וייצרית, ושתי האחיות של פרומה, סוניה ואיטה, שוקעות למשולש אהבה משעשע ונוגע ללב בדרכו.
הליהוק לסדרה הוא חכם והולם - סוזנה פפיאן, שעשתה תפקיד מקסים בסרט "גן קופים" של אבי נשר, נותנת כאן הופעה שונה לחלוטין אבל מרהיבה לא פחות, שמעידה על המנעד הרחב שלה כשחקנית. אור בן מלך ("המדובב") מגלם את הדמות המורכבת של אליעזר בן יהודה, שלא פעם הקריב את יחסיו עם האנשים סביבו עבור חלום העברית שלו. נטע רוט היא אחותה הסוערת של פרומה, איטה, ופולינה ויטורגן היא אחותה הרגשנית, סוניה. ולדימיר פרידמן הוא אב המשפחה, אריה, ומיכל שטמלר ינאי היא האם, חיה ויאנה פרידמן מעולה בתור סוכנת הבית הקשוחה משהו, גלינה. ההקפדה על העיצוב הנאמן לתקופה והעובדה שהסדרה דוברת בעיקר רוסית, עברית וקצת יידיש, שואבת את הצופה עוד יותר אל העולם ההוא, והצילום היפהפה של דוד סטרז'מייסטר משלים את החוויה ומהדק אותה.
כך מצליחה "הצבי" לשמש מעין כתב אזהרה נגד קנאות דתית, לספק אשנב הצצה אותנטי לתקופה מסעירה במסע של השפה העברית, אבל בעיקר לשלוף מהשרוול את הקסם שסדרות טובות באמת מעניקות לצופה – מסע רגשי, הזדהות אנושית, התרוממות רוח וחומר למחשבה.
