המטרה: להבין את עולם הדייטינג של אנשים עם מוגבלויות. האמצעי: לצאת לנשף מיוחד
הנשף כבר כמעט נגמר, ועוד לא ראיתי אף אחד מתאהב פה. בכל זאת אני עומדת ומדברת עוד קצת עם שי. הוא מאוד נחמד, ויש לו גם גוף מרשים של בודי בילדר. "פגשת כבר היום מישהי לטעמך?" אני שואלת אותו, ולא מספיקה להשלים את המשפט, כי פתאום היא באה ונדחקת בול בינינו. בחורה קטנה, עם שיער שחור ועור לבן, נראית כמו בובה עדינה של אסקימוסית. היא לא אומרת “סליחה על ההפרעה”, אפילו לא אומרת משהו כמו "שלום, אני נעמי". פשוט פונה לשי, דופקת לו על הכתף, ואומרת לו בתקיפות מפתיעה: "עכשיו תבוא לדבר איתי".
לא רוצים לפספס אף כתבה? הצטרפו לערוץ הטלגרם שלנו
עוד כתבות למנויים:
אני יודעת שאני לא בנשף היכרויות טיפוסי. אני ב"נשף ההיכרויות השנתי לאנשים עם מוגבלות שמחפשים זוגיות", שמארגנת עיריית תל־אביב יחד עם משרד הרווחה. ובכל זאת, הבחורה הזאת מצליחה להפתיע אותי, עם הדרך שבה היא פשוט אומרת לו, זרוק את המבוגרת עם שיער הכנאפה, אתה בא איתי עכשיו. על פניו של שי עולה חיוך מוקסם. הוא מאבד בי עניין במהירות, והאמת היא שאני גם לא יכולה להאשים אותו.
עוד בבית הבטחתי לעצמי שהערב אני לא אהיה הפקצה הזו. זו שמשנה את ההתנהגות שלה כשהיא מדברת עם אנשים עם מוגבלות. אני מכירה אנשים כאלו, הם מדברים עם אנשים עם מוגבלות כאילו שהם פעוטות בני שלוש, והם איזו גננת מפרגנת עם טון דיבור מתוק יותר מסילאן. ועדיין, אני לא מאה אחוז עצמי כשאני מדברת עם שי. "באת לפה הערב לחפש אהבה?" אני שואלת. "אני בן אדם די עצבני", הוא לא עונה לי על השאלה, "אפילו פה, לפני עשר דקות הייתי ממש עצבני. אבל הצלחתי לשלוט בזה".
אילו רק הייתי מקשיבה, הייתי מבינה כמה זה נפלא. בעולם כל כך חסר כנות, עומד מולי מישהו שמשדר לי בשידור ישיר את האמת הטהורה שלו. אם רק לא הייתי כל כך אובססיבית לשלוט על מבנה השיחה, יכולתי לענות לו שגם אני הגעתי עצבנית מאוד מהבית. שלפני יומיים נפלה עליי מרה שחורה משום מקום, מצב רוח שאול המלך, ופשוט חולקת איתו איזה רגע אנושי מקרב.
"את שואלת איך אנחנו אוהבים שמתייחסים אלינו?" אמר לי בחור אחד. "כרגיל. בנחמדות אם אנחנו מוצאים חן בעיניך, בשיעמום אם אנחנו משעממים. העיקר לא לעשות את מה שהרוב עושים". "שזה?" שאלתי אותו בחשש. "להגיד לי כמה אני אמיץ וכמה אני השראה", הוא אמר. "על מה בדיוק מגיעים לי שבחים?" אמר לי קודם גיא לייבה, קולגה ועיתונאי ממש מוכשר. ביקשתי ממנו שיגיע לפה כדי שיעזור לי לפרשן את האירוע. אחרי הכל, האיש עונה על כל הדרישות. גם חכם רצח וגם במקרה יש לו מוגבלות, שיתוק מוחין. "על מה מגיע לי אות ההשראה והאומץ? על זה שאני חי ויש לי שאיפות?"
גם בלי זה, יש כל כך הרבה טעויות שאנשים שאין להם מושג מה זה לחיות עם מוגבלות יכולים לעשות בנשף כזה. קודם, ניסיתי לשוחח עם בחורה שיש לה רגל תותבת. שאלתי אותה אם היא מעדיפה לצאת עם מישהו שיש לו סוג של מוגבלות, או עם בחורים בריאים. "למה שאני אעדיף מישהו עם מוגבלות?" שאלה אותי ונראתה מופתעת. "כי אולי הוא יבין אותך יותר", אמרתי, "פחות ישפוט, יותר יזדהה עם הקשיים". "כן?" אמרה לי ונראתה אפילו עוד יפה כשהעיניים שלה התחילו לירות עליי גיצים ירוקים. "ובדיוק איזו סוג של מוגבל את רוצה לשדך לי כדי שנוכל להזדהות זה עם זה? נכה עם מאה אחוזי נכות שלא יכול לזוז בלי הכיסא? אולי עיוור שמסתובב עם מקל הליכה? מה לי, קטועת הרגל, ולכל מוגבלות מסוג אחר? או שאת מציעה שאני אחפש לי מישהו שיש לו רגל תותבת בדיוק כמוני, אבל רגל שמאל, כמו שאצלי יש, אחרת תאמיני לי שהוא לא יבין בחיים".
היא קלטה מיד שאני רוצה למות מרוב שעשיתי פדיחה, אז היא מיהרה להרגיע אותי. "את צריכה להבין", היא אמרה, "כל מוגבלות היא עולם תוכן אחר לחלוטין, עם הקשיים וההתמודדיות הפרטיים שלו. מכירה את האנשים האלו שמנסים לשדך בין שני הומואים רק כי אלו שני ההומואים היחידים שהם מכירים? ככה זה עם נכים. אה, את הולכת ממש־ממש לאט והוא גם? וואו, אתם בטוח תסתדרו נהדר. אנשים חייבים להבין שכשהם משדכים לבעלת מוגבלות הם בעצם מראים לה בול מה הם חושבים עליה מאחורי הגב".
הם כבר שמעו וראו הכול בשוק הדייטים המגעיל. למשל הבחורים שדווקא כן מסכימים לשכב איתך, אבל ללילה אחד. "האספנים", קראה להם הבחורה היפה עם התותבת. "ניסו הכול, אבל עוד לא הייתה להם נכה והם סקרנים"
"בואי", שי אומר לאסקימוסית, "נלך לשולחן הזה". הם מתיישבים ומתחילים לדבר ביניהם בתנועות ידיים נלהבות. שניהם כנים אחד עם השני ופתוחים כמו שלא ראיתי מזמן. וזה כזה נס, לראות איך הם כבר נראים שייכים זה לזה. דווקא להם, שכבר שמעו וראו הכל בשוק הדייטים המגעיל. הבחורות שמעדיפות שתישארו ידידים טובים, כי הן לא יכולות לצאת עם אדם עם מוגבלות. אולי זה תורשתי ומה יהיה עם הילדים שאולי יהיו לנו. או הבחורים שדווקא כן מסכימים לשכב איתך, אבל ללילה אחד. "האספנים", קראה להם הבחורה היפה עם התותבת. "שכבו עם חצי תל־אביב, ניסו הכול, אבל עוד לא הייתה להם נכה, עוד לא הייתה להם מוגבלת, והם סקרנים לדעת איך זה, פשוט מצרפים אותך לאוסף כמו בול נדיר. אחרי הסקס הם בדרך כלל נעלמים, לא לפני שאת קולטת שהם אשכרה עפים על עצמם איזה בן אדם טוב ופתוח ומגניב הייתי, גרמתי לאישה הזו להרגיש כמו אישה אמיתית".
"האמת", גיא לייבה אומר, "הגעתי לפה סקפטי וציני, ופתאום אני מתרגש. ממש". הוא יושב לידי, מסתכל על הפעלת הספיד דייטינג שמתרחשת מולנו. "אנשים באו לפה עם רצון תמים להכיר ובלב פתוח, ופה, בניגוד לחברה בחוץ, הם יכולים לבוא בלי ששופטים אותם. לייבה לא סתם מדבר, הוא מכיר את הקשיים האלו מעצמו ואפילו תיאר אותם בספר מצחיק בטירוף ומרגש ונהדר שבלעתי בפחות משעתיים. קוראים לספר "אספר לך כשניפגש" והוא עוסק בבחור בשם גבי שיש לו שיתוק מוחין ומנסה לחפש אהבה בשדה הקטל של הטינדר. "גם ככה עולם הדייטינג הוא קשוח ואכזרי", הוא אומר, "אז תארי לך מה זה לנסות להשיג דייט כשכל הזמן מרחפת מעל הראש שלך השאלה - רגע, אז מתי בעצם אני מספר לה על המוגבלות? אתה מפלרטט עם הבחורה, מדבר איתה כמה שעות, אפילו כמה ימים, וכל הזמן הזה יש לך גם סוד שמעיק עליך. אבל עזבי, יחסית אני באמת פריבילגי". הוא מחייך ומסתכל על החברה שלו. קוראים לה מורן, היא עורכת דין פלילית, ובנוסף לזה שהיא חכמה היא גם יפה כמו איזו רוזנת איטלקייה לוהטת. הם יוצאים כבר חצי שנה. למורן אין מוגבלות פיזית, לגיא יש, ושניהם יודעים שזה מצית את הסקרנות של כל מי שפוגש אותם. גורם להם לתהות, "איך בחורה כל כך שווה יוצאת דווקא עם בעל מוגבלות?"
"זה פשוט לא היה עניין מבחינתי", מורן אומרת, "הסתמסנו ודיברנו המון לפני שנפגשנו והוא היה כל כך חכם ושנון וריתק אותי. ואז קבענו שניפגש לדייט ראשון, ויצא שזה קרה בדיוק אחרי שחזרתי מהדייט הכי גרוע שהיה לי בחיים. אז הגעתי לדייט שלנו עם המון חרדתיות וחששות, בכלל, אני ביישנית ולא מצטיינת בדייטים. אבל עם גיא ישבתי שש שעות וחצי ודיברנו בלי הפסקה ובלי שהרגשתי לשנייה שקשה לי. כשהתנשקנו בסוף הערב, זה חתם את העסקה סופית".
"יש כל כך הרבה בנות שלא רוצות", הוא אומר, "והאמת היא שהיום אני מבין אותן. יש כל כך הרבה מבחר באפליקציות, אז ברור שתרצה את האופציה הטובה ביותר. עם כמה שהיום אנחנו מתקדמים וליברליים ובודי פוזיטיב, בדייטים אנחנו שיפוטיים כמו בשנות ה־50. שלא לדבר על זה שיש גם את העניין הציבורי, איך זה ייראה באינסטגרם כשנעלה תמונה יחד. רק מי שמצליח להתנתק ממפעל האפליקציות ושם את הכל בצד, מצליח לראות מעבר".
גם אני יצאתי כמה חודשים עם גבר שישב על כיסא גלגלים. הייתי בת 25, מלצרית משלומפרת, והוא היה הלקוח שלי, איש עסקים מצליח ובעיקר יפה כמו אריה גדול עם זיפים אדמוניים. אני לא יכולה להגיד שלא שמתי לב לכיסא הגלגלים, כי בגלל שהמדינה חסרת הלב שלנו לא מספיק מונגשת, כל כניסה של אדם עם נכות לבית קפה הופכת לפסטיבל התנגשויות ורוורסים קולני. אבל הנה הדבר היפה, הכיסא פשוט נשר ממנו, נעלם אחרי חמש דקות של היכרות איתו. קצת אחרי, התחלנו לצאת יחד. וכשזה נגמר בינינו, לא נפרדנו בגלל המוגבלות, אלא שפשוט לא הצלחנו להתאהב אחד בשני.
אני לא מספרת את זה כדי שייתנו לי מדליה על נאורות, אני פשוט רוצה להגיד משהו לבחורות השיפוטיות מהאפליקציות. אם התחלתן לצ'וטט עם גבר שעושה לכן את זה באפליקציה, והוא מספר לכן שיש לו מוגבלות, אל תפסלו מראש דייט איתו. ממש כמו שמורן אמרה: "גברים טובים באים בכל מיני אריזות, ולמי אכפת מהאריזה כשכל כך טוב לי".
ככה בדיוק זה היה לי עם הגבר הזה. הגבריות שלו הייתה כזו חזקה שהיא התעלתה מעבר לשטויות כמו אוטו שיוצאת ממנו רמפה, או מארחת מנותקת במסעדה שכמובן פונה אליי כדי לשאול כמה אנשים נהיה, כי למה שהיא תפנה לנכה שאיתי, בטוח שהוא לא יודע גם לדבר.
"את יכולה לקרוא לזה הנשף של הנשמות השקופות", אומר אבי שיושב גם הוא בשולחן שלנו. גם לו יש מוגבלות, יש לו מחלה שהידרדרה בשנים האחרונות והוא צריך להתנייד עם קביים. אבל הוא כבר נשוי ואבא לשלושה ילדים, ולכן הוא מסתפק בהיותו מתנדב באירוע הזה. בא לפה מוקדם כדי להרים כיסאות, לסדר מפות, כל מה שצריך. "ראית את האנשים האלו שהגיעו", הוא אומר, "איפה עוד יש להם חיי חברה? איפה יש להם מסיבות? במדינה שלנו לא עושים דברים כאלו בכלל, מצידם שהם יישבו בבדידות בבית. אבל תסתכלי עליהם, ותראי כמה נפלא בעיניי האירוע הזה", הוא אומר ומצביע על שי והאסקימוסית שעומדים ממש צמוד וממשיכים לדבר. והוא צודק. כל זה שווה כשיוצא אפילו רק זוג אחד כזה. "אני מקווה ממש שההורים של שי והבחורה שלו הם לא מההורים שראיתי מחכים במתח כל הערב למטה", אני חושבת. "כי אם כן, הם יחכו עוד שש שעות וחצי לפחות".
עם כל פרידה נוספת של חברים קרובים, אנחנו נאלצים לעצור ולאשש את אהבתנו כיום
בזמן האחרון אני חושב על גירושים. לא על שלי, לא, אבל אני חושב על גירושים.
חברים טובים שלנו, נשואים עם ילדים, הודיעו על פסק זמן והפרדת רשויות לתקופה, שאחריה יחליטו אם להיפרד סופית או להמשיך להיות פרודים זמנית. חבר אחר שלי סיים בהצלחה טיפול זוגי של שנתיים עם אשתו, ואז התגרש ממנה.
קצת כמו עם מוות בלתי צפוי של אדם שטרם הגיע זמנו, לא ראיתי את זה בא; מה אתם נפרדים לי? אצלי בראש אתם יחידה אחת שמורכבת משני אנשים שלא אמורים להתפצל אף פעם. אתם מוסד. מותג. אתם חני ויואל. אתם נועם ונועה. אין סיכוי שאני מתחיל עכשיו להתייחס אליכם כאל ארבעה אינדיבידואלים נפרדים, למי יש זמן וכוח לזה?
אבל בבקשה; הם בכל זאת נפרדים. וזה הולך ונפרם סביבי אצל עוד ועוד זוגות.
הייתי נעצר לקנא לרגע באנשים האלה – הגברים כבר מדברים על טינדר, הנשים כבר מדברות על דברים שאין לי מושג מהם כי הן לא מדברות עליהם איתי – אבל איכשהו, בינתיים, אני לא מתרשם שהאנשים האלה מאושרים יותר ממני, שנשארתי נשוי ומעביר את חיי מתוך נאמנות למסורת הבריטית המפוארת של ייאוש שקט.
סתם, צוחקים איתי. אבל למעשה נראה שהאנשים האלה הם כרגע בעיקר הלומים ואומללים בדרך חדשה. הם מרגישים אשמים או נאשמים, הרוסים או הורסים, ובעיקר חסרי בית במובן העמוק ביותר, גם במקרה שנשארו בבית. אין ספק שיש גם כמה יתרונות בגירושים – למשל העובדה שאתם יכולים, אני מניח, לשכב עם אנשים חדשים (בשבילכם, כן? אובייקטיבית הם די ישנים) – וכמובן הסידור הזה שבו אתם רואים את הילדים רק חלק מהזמן, ובחלק השני של הזמן אתם עושים את הדבר הכי פרוע ומשולח רסן שעליו תצליחו לחשוב: לא רואים אותם.
אלה יתרונות מסוימים, ואליהם אפשר לצרף גם את הסיכוי – המטופש למדי בגילנו, בכל גיל – ממש להתאהב פעם נוספת, ממש להיקשר רגשית, לב ונפש, לאדם חדש ומסעיר שהוא כל כך שונה מהאדם שהייתם נשואים לו, עד שייקח איזה חמש שנים שלמות עד שתגלו שבעצם חזרתם בדיוק לאותו מקום.
אז יש גם יתרונות, לא אומר, ופה ושם אני נזכר שאפילו לואי סי־קיי אמר – בטרם בוטל – שלא חשוב כמה חיי הנישואים שלכם מאושרים, אין בכלל מה להשוות לאושר שצפוי לכם בחיי הגירושים.
כששמעתי אותו אומר את זה לראשונה כמעט האמנתי לו, אבל זמן קצר אחר כך תפסו את האידיוט הזה כופה על מעריצות לצפות בו מאונן ונאלצו להוציא לו צו הרחקה מעצמו. נדמה לי שמאז הוא חווה רמת אושר מאוד מוגבלת בחיי הגירושים שלו מנשים, מקריירה ומלגיטימיות בכלל.
בקיצור, אני ממש לא מקנא – אולי רק קצת – בכל הגרושים האלה, ובדבר אחד אין לי ספק: לגירושים, בלי קשר למציאות בשטח, יש יחסי ציבור טובים מדי, בעיקר בקרב אנשים נשואים. אנחנו משננים את הצירוף המיושן "גרושה לוהטת" או "גרוש טרי" (או, בהזיות הפרועות ביותר, "אלמן בודד"), ושומעים שמועות בלתי פוסקות על ארץ אגדתית שמתקיימת ממש מעבר לקו הגבול של חיי נישואינו, ובה שורר מחסור כבד ונצחי בגברים הטרוסקסואלים שפויים ופנויים, ומנגד לא חסרות בה בנות שרק רוצות, מקץ 30 שנה, להגשים את נבואתה העתיקה של סינדי לאופר ולכייף.
כן, אם רק נעז ונחצה באישון ליל את קו הגבול לארץ הגרושים־גרושות, נהפוך מיד לסחורה מבוקשת יותר מאורניום בנתנז ונוכל לפתוח פרק ב' שבו ניישם את כל הלקחים מפרק א', או סתם נדפדף להנאתנו לפרקים ג', ד' וה' מבלי להתחייב אי פעם שוב למחויבות.
זה נשמע הכול מלבד מפתה, בעיקר כשאתה רואה את ייאושם של הגרושים הטריים סביבך. ולמה בעצם, אחרי שכבר תלית את הנעליים שבהן הלכת כל הדרך עד לאהבת חייך, אמור להיות לך עניין לחזור ולצעוד בהן?
העניין הוא שעם כל פרידה נוספת של חברים קרובים, אנחנו מוצאים את עצמנו נעצרים, מסתכלים על עצמנו ותוהים מחדש מהי בעצם האהבה שלנו כיום וממה היא מורכבת. וזה לא נעשה קל יותר עם הזמן; בין שגרת העבודה, הבית והילדים שמציפה את שנינו עד צוואר כל יום, כמעט שכחנו שבדיוק השבוע לפני 16 שנה התחתנו בגינה הגדולה של בית הוריה הישן.
כן, השבוע חל יום הנישואים ה־16 שלי, ובזמן שעוד ועוד זוגות סביבנו מתחילים להדיח את עצמם מההישרדות הזו, אנחנו נשארים על האי. אנחנו נשארים כי אנחנו אוהבים – זה את זה, וגם את האי שהקמנו – אבל אחרי 16 שנה (ועוד ארבע שבהן לא טרחנו להתחתן כי למה להיחפז), כל זוגיות היא כבר ביצה עמוקה ודחוסה שבה הותכו יחד, בשכבות גיאולוגיות בלתי ניתנות להפרדה, אהבה, תשוקה, כעס, טינה, קבלה, משיכה, דחייה, הרגלים, אשמה, תלות, עצמאות, נהרות של דם טוב ורע, של הכלה ומיאוס, של רגש חשוף וסנטימנט מוסתר, של יש ואין, של זיכרונות מייסרים ומתוקים.
אנחנו יודעים בוודאות שאנחנו אוהבים – אנחנו יודעים את זה כי עדיין אין אף אדם אחר בעולם שאנחנו מעדיפים יותר לפגוש בתחילת ובסוף כל יום בחיינו – אבל מהי האהבה הזאת כיום? טהורה היא לא; היא רב־שכבתית מדי, ומורכבת ומרובדת ודחוסה
וכבר אין דרך להפריד בין הדברים, ושום דבר כבר לא פשוט או מובן מאליו, והמושג הזה, אהבה – המושג שאיתו יצאנו לדרך – לפעמים הולך ומיטשטש ממרחק הזמן והשכבות שהצטברו. כלומר, אנחנו יודעים בוודאות שאנחנו אוהבים – אנחנו יודעים את זה כי עדיין אין אף אדם אחר בעולם שאנחנו מעדיפים יותר לפגוש בתחילת ובסוף כל יום בחיינו – אבל מהי האהבה הזאת כיום? טהורה היא לא; היא רב־שכבתית מדי, ומורכבת ומרובדת ודחוסה. היא אהבה בת 20. היא משהו שונה מאוד ממה שאיתו יצאנו לדרך.
פעם ביותר מדי זמן, אנחנו מוציאים את האהבה המקורית שלנו לסיבוב כמו רכב אספנים ישן ומרהיב שרוב הזמן עומד סגור במוסך המאובק; אנחנו טסים לאיזו ברצלונה־בלי־ילדים, ישנים במלון, מסתובבים יום שלם רק זה עם זה כמו פעם, בהתחלה. נזכרים למה אנחנו טובים כל כך יחד.
ואז אנחנו מחזירים את האהבה למוסך ושוקעים בחזרה בביצת היומיום העכורה, ואנשים סביבנו נפרדים בסיטונות כמבקשים להיחלץ איכשהו, ואנחנו צריכים לעשות מאמץ כביר רק כדי לפנות ערב בודד – ערב יום הנישואים – ולצאת מהבית ולציין את זה. ולפעמים נראה פשוט יותר לוותר. להגיד: יאללה, אתה חי רק פעם אחת, למה שלא תעשה מזה פעמיים. ובכן, אולי כי האהבה המקורית שלי עוד לגמרי שם. אולי כי אני עדיין רוצה לחזור אליה כל יום מחדש.
אבל באמת, אנשים, היה עוזר אם כולם סביבי היו לוקחים ממני דוגמה ומפסיקים להיפרד. בינינו, זה פשוט הופך אתכם, מספרית, ליותר מדי. בחיי שאין לי מתי להתחיל להסתובב עם כל אחד מכם בנפרד.
הכהונה ההודית
לכל אחד יש דיסנילנד בראש. דיסני זה ביטוי לילדות מצוירת, חיות שמדברות, בני אדם ששותקים, שירים מלאי ריקודים וחומד בלי חומץ.
אז כל מי שיש לו בראש ללה־לנד וקוקו־לנד, שאטר־לנד (ארץ סגורה) וחרטא־לנד (ארץ מחורטטת) מחפש בימים אלה את הדיסנילנד שלו. במיוחד לאחרונה, כשדיסני נכנסה לתמונת הסטרימינג והיא צועקת מכל שלט, "תעשה מינוי ותקבל את אובי ואן קנובי המיתולוגי ממלחמת הכוכבים".
וולט דיסני המייסד של האימפריה הדיסנית לא ידע שימציאו יום אחד קבוצת הובלות אוכל בשם וולט. וסבא שלי האמריקאי (גבריאל) שרכש בזמנו מניות דיסני והפסיד את רובן בהתמוטטות הגדולה בוול סטריט 1929, לא ידע שהן יעלו ברבות הימים. חבל, כל המשפחה שלנו עדיין מצטערת על זה.
וכך בעודי חוכך בדעתי אם לעשות או לא לעשות מינוי, אני מקבל הודעה מהחתן האמיץ שלי יפתח: "נוסע להודו, פול סטופ". מה הודו? מי הודו? טוב בטח בגלל מותו של א.ב. יהושע שכתב את "השיבה מהודו", אני חושב ומלווה אותו בקנאה לא מוסתרת. וכשהוא נוחת בניו־דלהי אני לא מתאפק ומתחיל לחקור: "איך הריח בעיר הזו? מה צבע המים של הנהר הכי קדוש בעולם מלבד הירקון? (הגנגס)". והוא מספר שביום הראשון בניו־דלהי הוא כמעט מאבד את עצמו במתקפת הודים שמתנפלים עליו ברחוב עד שמגיח נהג ריקשה בשם רבי (בלי דגש בבית), שמחלץ אותו ומאותו רגע לוקח אותו לכל מקום. "ה־669 הפרטי שלי", כך כינה אותו.
והסיפור כמובן מסתעף למחוזות הודיים רגועים יותר שכוללים רפטינגים, בית חב"ד, חשיבה חיובית ומדיטציות. אבל כדאי שאשאיר ליפתח לספר. כי לא בא לי לגרוף את הקופה כשאני יושב לי בנחת בארץ הבטוחה הזו עם הכטב"מים והממשלות המתחלפות. אגב, החודש שיפתח עבר בהודו חלף במהירות מטורפת, כי החודשים עפים כשנהנים ממשילות אישית וחוץ מזה גם בלי הזריקות המפורסמות לדיאטה הוא חזר רזה וחתיך. שזה העיקר, לא?
הבחורה הראשונה בפארק
לפני שבוע בערך פגשתי את הבחורה הצעירה הראשונה שתעשה הופעת פארק בתל־אביב. היא הייתה חייכנית, נעימת סבר, וצנועה נוכח חצוצרות התהילה שנפלו עליה לאחרונה.
"נועה. נעים מאוד", אמרה.
"מתרגשת מהפארק?" שאלתי.
"מאוד. במיוחד נוכח הידיעה שאני הבחורה הצעירה הראשונה שעושה הופעת פארק בישראל. ואתה עשית פארק?" שאלה אותי.
"כן. ב־1986".
"ספר לי", ביקשה.
"אני זוכר אותי נכנס ב־1984 להופעה של דייר סטרייטס בפארק וחושב שבחיים לא יופיע זמר ישראלי בפארק־לנד הגדול והמסיבי הזה. והנה שנתיים אחר כך זה קרה לי ולשלום חנוך".
"אבל כמה שנות קריירה חלפו עד שהגעת לפארק?" שאל המפיק שלה.
"אני חושב שזה קרה לי בשנה ה־15 להופעותיי", עניתי. "אלוהים משאיר לנו מתנות בצידי הרחובות. לפעמים הן באות מוקדם, לפעמים באיחור. צריך רק 'טו פיק דם אפ', כלומר לאסוף אותן. אז בהצלחה לך נועה", אמרתי.
חופש היצירה הצעירה
אני מאמין בחופש היצירה הצעירה, וכששני חבר'ה צעירים שלחו לי יחד עם פילוני משב"ק ס' את השיר "זה לא בא בקלות" שהקלטתי ושהפך להפתעתי ושמחתי להצלחה אפילו לא חשבתי שככה זה יתגלגל. השיר חיכה לצאתו ובואו כמה חודשים, וכמו שאומר שם הטקסט: זה לא בא בקלות אבל זה בא בשבילך, וכל דבר בעיתו יתגלה בשמחה, (הדגש על "בעיתו", כלומר בזמן הנכון שלו).
התאהבתי במילים ובמנגינה של עמית ואביב שכללו מושגי יסוד בדיסניוורלד כמו "זה עולם משוגע, חגיגה מטורפת". לפני שנה מהאולפן הצנוע בביתי הקלטתי את "זה לא בא בקלות" די בקלות. כלומר שרתי אותו בוואן טייק (פעם אחת ללא ניסיונות חוזרים) וככה שלחתי אותו אליהם. "השיר הזה הוא בן זונה, מתראה כתוכחה" כתב פעם מאיר אריאל. צריך להסביר?
שני חיימים
צ'ילי גונזלס הוא שמו הבימתי של הפסנתרן ג'ייסון בק, יהודי מטורונטו שכל הסופ"ש הקשבתי לו כאילו אני בפיאנו־לנד. את גונזלס הכירה לי רז שמואלי המחוננת שמנגנת איתי בלהקה (גיטרה ושירה) ולמרות שצ'ילי לא נראה צ'ילי (לוהט) אלא חננה בננה, אז כדי למשוך תשומת לב, גונזלס מופיע למול הקהל שלו בנעלי בית, חלוק שינה ושיער פרוע. וואלה? כן וואלה. אז צליליו מילאו אותי ובעקבותיו נזרקתי לפעולה והלכתי להיפגש עם חברי חיים (כמו "חיים שלי"). חיים ואני היינו חברי נפש 40 שנה ואז לפתע פקע איזה מיתר והפריד בינינו. יכולתי להתרגז מזה, אבל לא התרגזתי ורק חיכיתי לרגע המדויק שהחברות תחזור. והנה חזרנו. שני חבר'ה מבוגרים עם קעקועים ועגיל שעסוקים עדיין במאבק לנצח את השיעמום, הבריאות ו...הבחירות. לא, לא רק הבחירות המדוברות, אלא בעיקר הבחירות האישיות של כל אחד מאיתנו.
האמת שכל השבוע החולף עמד אצלי בסימן חידוש קשרים ישנים כאלה. למה? נו למה? זה הפרדוקס האידיאלי. הרי אתה רוצה כשאתה כבר לא יכול. מוצא כשאין לזה טעם, או כמו במשפט המפתח: בפעם הראשונה שהם נפגשו זה היה מוקדם מדי, פעם שנייה כבר מאוחר.
אבל זה לא היה נכון במקרה הזה עם חברי הטוב. כי כשנפגשנו גילגלנו את הזמן כמו נייר טואלט שהתפרק בדיבורים על המשפחה, הילדים והקריירה (חיים מפיק סדרות טלוויזיה). אחר כך החלטנו שמעכשיו אנחנו שוב על הקשר. כי יחסית לחיים האמיתיים ולשני החיימים (שמי השני גם חיים) הכי חשוב היה לפתע להיות פה שוב.
גם הטובים מפסידים
בתור פריק של מנגואים, נתקלתי לראשונה השבוע במנגו קשה. "תן לו כמה חודשים כדי שיבשיל", אמר לי מישהו לא פוליטי. ואחר כך הוסיף: "יודע למה נבחרת הנוער הפסידה לנבחרת אנגליה בגמר גביע אירופה לנוער? כי הנבחרת שלנו פשוט הייתה טובה יותר. כן, קורה שהטובים מפסידים".
מסביב החלה כבר מערכת הבחירה, ופתיחת הדיבור שלה הביא אותי ישר לטקסט הבא של מאיר אריאל: הם ידברו "על המה... ועל הנשמע, על האיך... ועל הככה, על הכיף ועל הסאחה, על אפך ועל חמותך, על עכברים ועל אנשים, על הבעל ועל בעל הבית, על המיזוג ועל האוויר, על המתוקן ועל הנשבר, על החושך ועל האור, על הגועל ועל הנפש". ואני אוסיף, על הביסלי ועל המיסטי ועל הדיסני.
מינוי מחודש
"שמע, עוד לא עשינו מינוי לדיסני סטרימינג", אמרה. "בא לך על סרטי גיבורי־העל האלה? כי לידיעתך המיניונים המג'נונים שהנוער מתפרע עליהם בטיקטוקים ובתי הקולנוע הם לא בדיסני".
"כשהנשמה ממש רוצה לפרוח היא תעוף לחלל כמו אי.טי. על אופניים", אמרה לי.
"נכון, נכון", צרחתי מאושר ונזכרתי שפעם ביקרתי בדיסנילנד בלוס־אנג'לס וראיתי באחד האזורים את אי.טי. הטוב, מרחף באוויר כמו וולט דיסני וסבא שלי בימיהם הטובים. וככה בדקה של אושר עפתי גם אני על זיכרונותיי מדונלד דאק, מפלוטו, מגופי וממיקי מאוס. את אלה אני בעיקר זוכר כשחייתי פעם בדמיוני הפרוע כמו דמות מצוירת (וזזה) בדיסנילנד.
וכשנבין את זה, הפוליטיקה תפסיק להרעיל אותנו
באחד מימי השבוע, כשעברתי בצומת צמח, ראיתי הרבה מאוד טרמפיסטים ומיד צפו בי זיכרונות מהצומת הזה ומהטרמפים שניסיתי לעצור שם באייטיז ובניינטיז. כמה עמדתי שם, אללי לי. אלא שבשונה מאלו שעמדו שם השבוע וידעו כי במוקדם או במאוחר יגיע אוטובוס, כאשר אני וחבריי עמדנו שם כדי לעלות לגולן, ידענו כי אנו תלויים לגמרי בחסדי הנהגים, שכן אוטובוס היה עובר רק בחודשים אי־זוגיים, או משהו כזה. לכן חיפשנו דרכים לתפוס את תשומת ליבם של הנהגים, לגרום להם לחמול עלינו ולעצור.
פעם אחת, חזרנו מטבריה אחרי שראינו סרט מתיחות של יהודה ברקן. היינו שמונה חברים, זה שישי בצהריים, הזמן חולף ואנחנו נואשים במיוחד. אז החלטנו לעצור טרמפים בפירמידה. זה נשמע מופרך, אבל ביום שישי בצהריים, בעידן שאין בו סלולרי ואתה חושש לא להגיע הביתה לשבת, זה הרגיש לנו משהו ששווה לנסות. יש גם מצב שקרקס מדראנו היה אז בישראל, אם אני לא מתבלבל בשנים, אז היינו במוד הנכון. שלושה חברים ירדו לקרקע, עמדו על שש או על ארבע, איך שקוראים לעמידה הזו, עליהם עמדו עוד שלושה, ועליהם שניים שנופפו מראשית הפירמידה למכוניות לעצור. לקח זמן עד שמכונית עצרה לנו, אבל תשומת לב קיבלנו מיד. כל המכוניות שעברו האטו, צפרו, כמעט התנגשו זו בזו. היה שמח. תחשבו שאתם בנהיגה ובצד הדרך יש ילדים שעשו פירמידה. נחמד, לא?
תרגיל אחר שהיינו עושים בצומת צמח זה שרק חבר אחד היה עומד בתחנה ועוצר טרמפים, וכל השאר מתחבאים מאחורי השיחים. שמנו לב שנהגים חוששים לעצור כשהתחנה מלאה בבני נוער, אז היינו שולחים אחד כפיתיון. היינו בכיתה ז' והתחבאנו, שישה חברים, בשיחים מאחורי התחנה. נהגת מאחד היישובים בגולן עצרה לחבר שלנו, היה לה אוטו גדול, ובלי שהיא שמה לב ומבלי להבין מאיפה צצנו, השתחלנו גם אנחנו פנימה. אחד אחרי השני הגחנו מאחורי התחנה, והגברת שעצרה לנער גלמוד בשביל טרמפ מצאה את עצמה נהגת הסעות. היא הסתובבה אחורה, הייתה די מבסוטה מהתחבולה, אבל מודאגת מכך שהיינו יותר מכפי שמותר להכניס באוטו. ואם יעצור אותנו שוטר, מה אגיד לו, היא שאלה. תגידי לו שאין מקום, אמרתי לה.
פאנץ’ לא רע בשביל ילד בכיתה ז', אם יורשה לי להחמיא לעצמי.
אני לא אומר שהכול טוב, אף פעם לא טענתי דבר כזה. אני רק אומר שאם מה שכן טוב פה היה זוכה לעשירית מהחשיפה לה זוכים הדברים הרעים, הייתה לנו הרגשה יותר טובה, יותר אופטימית
אז אני עובר בצמח ומגיע לאיזה בית קפה מתוק בדגניה, נכנס לפיד ורואה סטטוס שמישהו כותב על כלה בלי אמצעים, שרוצה שיהיה רכב יפה כזה שייקח אותה ביום חתונתה, להרגיש מלכה ביום המרגש. מיד הפנו את כותב הסטטוס לקבוצה שעוסקת בכלי רכב, ושם עשרות אנשים הציעו לה את הרכבים שלהם, כל מיני רכבי אספנות ורכבי יוקרה, אני לא ממש מבין בזה, אבל ניכר שאלה היו רכבים של הביוקר. חלקם אפילו אמרו שהם מוכנים לשמש כנהגים עבורה באותו יום. והבחור חיבר את הכלה עם אחד מהם, וכתב תודה, וסיפר שהכלה התרגשה עד דמעות מהמחווה. עברתי על כל אהבת החינם הזו וחשבתי לעצמי - וזה דבר שאני תמיד מהרהר בו אך לא מוצא פתרון - מה צריך לעשות כדי שגם הטוב הזה שיש פה בארץ שלנו יקבל ביטוי, יזכה ליותר חשיפה? אני מבין שצריך לעשות אייטמים על הגנבים והרעים, אבל למה לכל האנשים הטובים האלה לא מגיע שגם קצת נשמע עליהם? למה לא מגיע לנו להכיר בכך שיש פה כל כך הרבה חסד, למה לא מגיע לנו לזכור שאנשים לא עסוקים כל היום בריב ובמדון? והנה, אף אחד לא שאל על הכלה הזו, למי היא מצביעה או מאיזה מגזר היא; כלה. זה כל מה שידעו עליה עשרות המתוקים שהתנדבו לקחת אותה לחופה עם הרכב שלהם. ואני לא אומר שהכול טוב, אף פעם לא טענתי דבר כזה. אני רק אומר שאם מה שכן טוב פה היה זוכה לעשירית מהחשיפה לה זוכים הדברים הרעים, הייתה לנו הרגשה יותר טובה, יותר אופטימית.
אם כבר מדברים על כלה שאיש לא ידע מיהי ולמי תצביע ובכל זאת כולם רוצים לעזור לה, גם זה משהו שאני אנסה לקבל על עצמי בתקופת הבחירות. ראיתי משהו שהשר טרופר כתב בעניין, וחשבתי לנסות לאמץ: לא לתת, גם בימים הסוערים שלפנינו, לעמדה הפוליטית של הבן אדם להיות הדבר שיגדיר עבורי את הזהות שלו. לא להידרדר לתפיסה הזו, לפיה האדם הוא תבנית נוף המפלגה שבה הוא תומך. יש תכונות רבות כל כך, יש דרכים רבות כל כך לראות אדם, ולהגדיר מישהו לפי עמדתו הפוליטית זו אולי הגרועה ביותר משלל האופציות, כי היא הופכת את הכול לשדה קרב. תפגשו אדם נדיב שמכבד את הוריו ועובד במסירות כדי לפרנס את משפחתו, עכשיו אם תגידו עליו שהוא ביביסט או ממחנה רק לא ביבי, צימצמתם אותו לאוהב או אויב.
אנחנו לקראת סיום, אז נחזור לנסיעה ההיא בצפון שעוררה בי זיכרונות: כאשר ירדתי מהאוטו החזקתי שקית שלקחתי מבית הקפה בדגניה, והמכנסיים קצת נפלו לי כזה, אז ביד השנייה תפסתי אותם. ונזכרתי פתאום, היה לי מעין זץ כזה של זיכרון (מכירים שזה קורה? אתם לפתע ממש רואים תמונה כלשהי בדמיון), שאבא שלי היה הולך ככה, הוא כל הזמן החזיק את המכנסיים, כי הוא היה שלומפר כזה וגם איש עם כרס גדולה והייתה לו הליכה כזו, מצחיקה. עברו 29 שנים מאז שהוא נפטר (האזכרה הייתה השבוע), אבל ההליכה שלו הזו, עם היד שמחזיקה את המכנסיים, זה עדיין חרות בזיכרון שלי. וזה משמח אותי, שיש לי עוד פיסות כאלה של זיכרון מרגעים חסרי חשיבות, זה נותן לי תחושה שאבא עדיין קצת פה. זו תכונה משונה קצת של המוח שלי, למרות שהאמת המרה היא שחיי חולפים בלעדיו, למרות שאני עצוב מכך שהוא לא חלק מחיי מאז שאני בן 17. אבל העובדה שבדרך לאוטו, עם שקית ביד, אני מרים את המכנסיים ביד השנייה ונזכר שגם הוא היה עושה זאת, מספקת לי רגע של נחמה.
שבת שלום.
