עוד לפני שבכלל ידעו שייכנסו לנעליים של ג'ו אקזוטיק, ג'ון קמרון מיטשל היו מוכנים לעשות בשבילו משהו שלא עשו כבר 25 שנה: אודישן. בכל זאת, מיטשל - המזדהים כלא-בינאריים מבחינה מגדרית (ולכן כינוי הגוף הוא זכר-רבים) - הם המוח המבריק מאחורי "הדוויג והשארית העצבנית", המחזמר והסרט שהטביעו חותם על התרבות הקווירית, וגם הסרט הפרובוקטיבי "שורטבאס", וכן שם מבוקש עבור תפקידי משנה חזקים ("הטובות לקרב", "בנות", Shrill). מיטשל הם מסוג הדמויות האלה, שלא כולם מכירים, אבל מי שמכיר יודע גם להוקיר. אחד מהם, אגב, היה דייויד בואי, שהגיע יום אחד כדי לצפות במחזמר בלי שמיטשל ידעו. הם נפגשו בהזדמנות אחרת ובואי חייך ואמר: "יצא לך טוב, ג'ון".
שני עשורים לאחר מכן הגיע מרץ 2020, ועימו הקורונה ו"טייגר קינג", הדוקו שהסעיר את העולם בזכות הסיפור המטורלל על ג'ו אקזוטיק, מגדל טיגריסים נרקיסיסט וחסר מעצורים שהורשע בניסיון רצח של פעילת בעלי חיים, קרול בסקין. הרעיון לסדרת דרמה סביב הסיפור החל להתגלגל מיד, וכעבור זמן מה מיטשל מצאו את עצמם במצב הלא שגרתי של מי שמבקשים להתקבל למסיבה. "הבנתי למה הם רוצים אודישן, זאת דמות קצת שונה מהרגיל", הם מסבירים בשיחת זום. "הסכמתי כי אין יותר מדי תפקידים כאלה. יש תפקידים כיפיים, אבל לא משהו שאני יכול לנעוץ בו שיניים". בתוך ארבעה ימים הודיעו למיטשל שהאודישן היה מוצלח והצילומים של "ג'ו נגד קרול" יצאו לדרך, כשאת קרול מגלמת קייט מקינון המבריקה (לאחרונה הסדרה עלתה בישראל ב-yes).
מיטשל הרגישו בנוח מהרגע הראשון בנעליים של ג'ו. "זה היה טבעי, גדלתי בחלק הזה של המדינה והכרתי את הווייב, את המבטא. זיקקתי את זה קצת יותר בהמשך, כי לא רציתי לעשות חיקוי. גם אין לנו תיעוד של ג'ו בחייו הפרטיים, וזה אדם שהיו לו הרבה פנים: הוא דיבר אחרת מול קהל, בקמפיינים פוליטיים, מול קרול בסקין וגם מול בן הזוג שלו".
"ג'ו אקזוטיק נגד קרול" – טריילר
(קרדיט: Peacock)
אחד הדברים הבולטים בסדרה הוא שיש בה יותר אמפתיה לג'ו מאשר בדוקו.
"הדוקו הוא כמו לצפות בתאונה. לא הייתה שם הרבה אמפתיה לאנשים בכלל. התסריט הזה בא לתקן, מבלי להחביא את האבסורד או את הטירוף האמריקאי שיש בסיפור הזה, גם מהצד של ג'ו וגם מהצד של קרול".
עד כמה חשוב למצוא משהו להזדהות איתו בדמות כזאת, שהורשעה במעשים חמורים?
"אני חושב שאתה חייב. קשה למצוא את הדרך ללב של הדמות מבלי לחבב אצלה משהו. אני חושב על ג'ו כמו על ריצ'רד השלישי, מישהו שיש עליו מעין גיבנת. אצל ג'ו זאת הקוויריות שלו - הוא תמיד נלחם בפחד מהצד הנשי שלו. אצל גברים הנשיות מזוהה ממש כסכנה. תסתכל על פאקינג פוטין, למשל - זאת תחרות השוואת גדלים בין אנשים מאוד לא בטוחים בעצמם. אנשים עם ביטחון לא הורגים".
היית רוצה לפגוש את ג'ו?
"לא חושב. הוא כל כך נרקיסיסט ומניפולטיבי. אני כן סקרן לדעת מה דעתו על הסדרה. בינתיים הוא ראה תמונה שלי ואמר שאני אגרום לו להיראות כמו מגה-הומו, וחשבתי שזה היה מצחיק מאוד אבל גם הוא שונא את הנשיות שלו וזה די עצוב. הוא תמיד יהיה המלך של כל מקום שבו הוא נמצא, הסלבריטאות שירתה אותו היטב. יש לו אפילו חבר בכלא. זה היה כבוד לשחק אותו, אבל אני לא יודע אם זה כבוד לפגוש אותו".
כשג'ו אקזוטיק הוצא מהארון על ידי אחיו, כך מספרים, אבא שלו לחץ את ידו ואמר לו לא להגיע ללוויה שלו. למיטשל, ילידי תחילת שנות ה-60 (וזה מפחיד וגם מעצבן כמה שלא רואים עליהם), זה היה פחות כואב, אבל גם לגדול בבסיסים צבאיים בגלל העבודה של אבא (שהיה קצין בכיר) זה לא להיט. לדברי מיטשל, "לא היה קל להתבגר, אבל היה לי יותר קל מאחרים. לא הייתי הטיפוס שהעמיד פנים שהוא סטרייט או שעשיתי צחוק מהומואים, שזה מגעיל בעיניי. לא הציקו לי כי הייתי גיי. הייתי מספיק מהיר וחכם כדי להימנע מבריונות, וזה עזר לי גם להתייצב נגדה. גיליתי שאני יכול להתחבא בשטח פתוח, עד שהגיע הזמן לצאת מהארון".
מתי?
"מה שהוציא אותי היה האיידס. הרגשתי שזה די פחדני ואנוכי להישאר בארון כשאנשים מתים. אני לא אוהב שאנשים אומרים לי מה לעשות בחיים שלי, בטח כשאנשים מתים סביבי".
"נטפליקס של נרקיסיסטים"
בשנות ה-20 שלו הגיע מיטשל לניו-יורק והחל לעבוד כשחקן. "הייתי פאנק, אבל לא בקטע שדחיתי הכול, אלא רציתי לשנות מתוך המערכת. לא פחדתי לדבר בקול רם".
איפה למשל?
"השתתפתי בסרט Book of Live (יצא ב-1990), שהתסריט שלו היה מאוד הומופובי, בקטע מגוחך כמעט. דמיין כל סטריאוטיפ שיש על גייז שהוא גם כתוב רע. והבמאי הקשיב להערות שלי, שלא היו בקטע של 'פאק יו' אלא 'זה יכול להיות טוב יותר'. הוא העריך את הישירות האדיבה הזאת ואחר כך האולפן שלו הפיץ את 'הדוויג'. היום הקטע הוא יותר לצעוק ברשת".
ואתה לא ביטלת אותו.
"לא ביטלתי אותו ואני נגד ביטול. יש אנשים שצריכים להיות בכלא, ברור, אבל אנחנו צריכים לאפשר לאנשים את ההזדמנות להשתנות. אם אתה מאמין ברפורמה בבתי הכלא, אתה לא יכול לתמוך בתרבות הביטול. יש אנשים שלא מסוגלים להשתקם, אבל אצל רובם זאת רק בורות או אפילו אי-הבנה. אנשים הורסים לאחרים את הפרנסה בגלל דברים קטנים מאוד".
4 צפייה בגלריה
ג'ון קמרון מיטשל, מתוך "ג'ו אקזוטיק נגד קרול"
(צילום: Mark Taylor/Peacock באדיבות yes)
הנקודה הזאת קריטית עבור מיטשל, כיוון ש"הדוויג" הוא אומנם אירוע איקוני ומכונן – לא ניתן לדמיין למשל את ההצלחה של רופול ו"המרוץ לדראג" בלעדיו – אבל גם הוא נבחן מחדש תחת עדשת הייצוג. נטען לדוגמה, שאת הדמות של הדוויג הייתה צריכה לגלם אישה טרנסית (הגיבורה נולדה כגבר ועברה ניתוח כדי להימלט ממזרח גרמניה). התגובה של מיטשל לטענות נחרצת וחריפה: "אני מוטרד מהפוליטיקה של הזהויות. כן, כולנו צריכים לברר מי אנחנו וזה חשוב כשאתה צעיר, אבל אז אתה ממשיך הלאה. יש לי חברים טרנסים שמתעצבנים כשאחרים אומרים מה מותר להגיד ומה אסור. חיינו דרך האיידס וההומופוביה והטרנספוביה, אל תגידו לנו מה להגיד. אמנות היא שימוש בכול השפות, ואתה יכול להגיד שזאת אמנות רעה או אמנות לא מוסרית, אבל אם אתה מתחיל למשטר אותה, זאת לא אמנות יותר אלא אוטוביוגרפיה ותעמולה.
"אתמול הייתי ביום ההולדת של לאוורן קוקס (הכוכבת הטרנסג'נדרית של "כתום זה השחור החדש", "להמציא את אנה" ועוד) והרבה טרנסיות ושחורים מהדור שלה אמרו לי 'תודה' על הדוויג. עכשיו מדברים על זה שהדמות חייבת להיות בצבע העור ובמיניות ובמגדר כדי שנרגיש מיוצגים. אבל אם אתה לא יכול להזדהות עם מישהו שלא נראה כמוך, אני חושש לחייך".
אבל הטענה היא שזה מונע גיוון.
"ברור שאנחנו רוצים סיפורים כמה שיותר מגוונים ומעניינים, אבל אני יכול להזדהות עם זמרת הגוספל השחורה האהובה עליי, מייביס סטייפלס. ואותו דבר עם הדוויג. ככל שאתה מתבגר אתה נעשה פחות בררן עם 'זה לא הסיפור שלך לספר'. תעשו לי טובה! תפתחו את הלב. אחרת זה סוף האמנות. זה נהיה נטפליקס של נרקיסיסטים, וזה משעמם. אמרו לי שרק דמות טרנסית צריכה לגלם את הדמות של הדוויג. אבל הדמות לא עוברת את הניתוח מרצון, אלא מחוסר ברירה. זה הרי לא סיפור של מסע עם השלמת הזהות".
וזה לא סרט על זהות מגדרית, אלא על זהות בכלל.
"נכון, כי כל אחד מיוחד בפני עצמו. משתמשים בביטוי 'פתית שלג' כדי לרדת על אנשים, כאילו הם לא מסוגלים להתמודד עם בעיות. אבל פתית שלג זה דבר יפה: מיוחד, עדין".
4 צפייה בגלריה
ניל פטריק האריס והקאסט של "הדוויג והשארית העצבנית" על במת פרסי הטוני, ב-2014
(צילום: Evan Agostini/Invision/AP)
גם היום, יותר מ-20 שנה אחרי צאת הגרסה הקולנועית, "הדוויג והשארית העצבנית" זוהר כיצירה מקורית, נועזת, מפתיעה ומרגשת. לא פלא שהפכה לפולחן וברחבי העולם מעלים עוד ועוד גרסאות שלה. כעבור שנים היא גם סגרה מעגל עם הגעתה של ההפקה לבמה המרכזית של ברודוויי וזכייה בכמה פרסי טוני. בין השחקנים הבולטים שגילמו את הדוויג נמצאים ניל פטריק האריס ודארן כריס.
מיטשל עצמם חזרו לתפקיד לפני כשבע שנים, אבל בעיקר מופיעים עם השירים הנהדרים של המחזמר (כגון Origin of Love ו-Angry Inch), שכתב סטיבן טראסק. גם בישראל ישנה הפקה שרצה בימים אלה. "לא ציפיתי שזה יתגלגל לכל כך הרבה מקומות. עשינו את זה בחושך, בשביל עצמנו, לא בשביל הכסף ולא בשביל התהילה, כי דראג ופאנק לא היו מסחריים. עשינו את זה כדי לשמח את עצמנו", אומר מיטשל.
מה עם לגלם שוב את הדוויג? עבר זמן.
"אני עושה את המופע Origin of Love שבו אני מספר על הדוויג וזה יותר אני, אבל אני לא מרגיש צורך. אולי בתנאים מסוימים. זה לא משהו שאני מרגיש צורך לעשות".
תמיד אפשר ללהק את גל גדות.
"היא יודעת לשיר?"
שאלה טובה.
"זאת שאלה גדולה. אנשים תמיד אומרים, 'אולי תלהק את הרוקסטאר הזה או את הרוקסטאר ההוא'. ואז אני שואל 'הוא יודע לשחק'? זה פרט די חשוב, אתם יודעים".
