נתחיל בשיעור קצר בסמיולוגיה (תורת הסימנים, אם זה נשמע לכם פחות מאיים): הגישה הבלשנית, שפותחה בתחילת המאה ה-20, מנתחת את המילים, הסמלים וכל דבר שאנחנו רואים בעינינו (או שומעים באוזנינו) כמכלול של מסמן ומסומן. הדימוי החזותי עצמו (המסמן) הוא ריק מתוכן, ההקשר התרבותי קושר אותו עם המהות (מסומן). כתב יפני יראה בעיני רובנו כמו שרטוטים גרפיים סבוכים, אולם עבור דוברי השפה הם נושאים ערך. הם מצליחים לתקשר ביניהם. גם אם עבורנו זה סינית (או יפנית). דוגמה נוספת מעולמנו: מגן דוד הוא בעצם שני משולשים שלובים חסרי תוכן בפני עצמם, אולם היכרותנו עם המורשת היהודית מעניקה לצורות ההנדסיות סמליות דתית ולאומית. כך בוחנת הפילוסופיה הסמיולוגית את היחסים המורכבים בין הסימנים למשמעותם, ואת השפעתם על תפיסתנו את הייצוג והמהות שמאחוריה בשפה, בתקשורת החזותית, באמנות וגם בקולנוע ובטלוויזיה.
אחרי שסיימתם בהצטיינות את הקורס, אפשר להגיד תודה לאבי הסמיולוגיה פרדינן דה-סוסיר, להרחיב קצת יותר בוויקיפדיה, או פשוט להמשיך הלאה לעניין לשמו התכנסנו היום: ה-JewFace. למי שלא התעדכן, או שמע משרה סילברמן לאחרונה, המושג החדש יחסית מבטא מחאה של שחקנים ושחקניות יהודיות בארצות הברית על ליהוק של גויים לתפקידים של דמויות יהודיות בסרטים וסדרות. ברוח פוליטיקת הזהויות, הם תובעים לעצמם את הזכות לגלם דמויות של בני עמם - ממש כפי ששחקנים אפריקנים-אמריקנים, אסיאתים או אינדיאנים מתעקשים על ייצוג על המסך. אחרי טרוניות שנשמעו על ליהוקם של ג'ארד לטו ואן האתוויי כאדם ורבקה נוימן בסדרה WeCrashed מבית אפל, הגיעה תורה של הלן מירן. השחקנית הוותיקה תגלם את גולדה מאיר בדרמה התקופתית "גולדה" שמביים הישראלי גיא נתיב. איפה משגיחי הכשרות, תוהים יוצרות ויוצרים יהודים? יותר מכך, הם שואלים: לאן נעלמו שומרי הסף של התקינות הפוליטית בתעשיית הקולנוע?
"אני לא מסכימה עם הליהוק של מירן בגלל שיהדותה של הדמות כל כך מהותית", אמרה השחקנית הבריטית הוותיקה מורין ליפמן בראיון לג'ואיש כרוניקל. "אני בטוחה שהיא תהיה נהדרת, אבל אף אחד לא יאפשר לבן קינגסלי לגלם את נלסון מנדלה. אתה אפילו לא יכול ללכת לשם". סוכן הכישרונות ג'ונתן שליט הצטרף אליה: "היא צודקת לחלוטין כשהיא אומרת ששחקנית יהודייה הייתה צריכה לגלם את ראש ממשלת ישראל האגדית והציונית האדוקה גולדה מאיר. זה מעליב מאוד וצבוע מצד רבים כל כך שטוענים אחרת". טרייסי-אן אוברמן הזכירה לכולם את התגובות הזועמות שקיבלה גל גדות על ליהוקה כקלאופטרה, ואמרה: "אנחנו חיים בתקופה של רגישות עצומה בנוגע לדמויות המגולמות על ידי אנשים שלא מגיעים מאותו רקע. לא ראיתי דיון דומה בנוגע לדמויות יהודיות שהזיקה הדתית והתרבותית שלהם מהותית למי שהם".
"הרוח במעטפת" – טריילר
הטענות הללו אינן נטולות הקשר, היסטורי ועכשווי. בעשורים הראשונים לקיומה של הוליווד, דמויות של אפריקנים הופיעו על המסך בגילומם של שחקנים לבנים, שפניהם נצבעו בשחור. התופעה המבזה והמגוחכת של הבלאקפייס עברה מן העולם במחצית השנייה של המאה הקודמת, אבל שורשיה המשיכו להזין הפקות אחרות מאז. רוק הדסון, ברט לנקסטר, אלוויס פרסלי היו רק כמה מהכוכבים הלבנים שזכו לגלם אינדיאנים במערבונים לאורך השנים. בשנות ה-80 שחקנים ישראלים נהגו לעשות לעצמם קריירה הוליוודית כמחבלים ערבים. לאחרונה, על רקע התפשטות פוליטיקת הזהויות והאקטיביזם התרבותי בארצות הברית, ההתנגדות למקרים דומים התעצמה.
כשסקרלט ג'והנסון לוהקה לתפקיד הראשי בעיבוד לאנימה היפני "הרוח במעטפת", ההפקה ספגה ביקורות בהלבנת הדמות האסיאתית. הבחירות בג'וני דפ כטונטו ב"הפרש הבודד" מ-2013 וברוני מארה כטייגר לילי בעיבוד לפיטר פן מ-2018 נתפסו כעלבון לקהילה האינדיאנית. ואילו המוזיקאית סיה נסחפה אשתקד למערבולת בעקבות הליהוק של מאדי זיגלר כנערה אוטיסטית בבכורת הבימוי שלה "מיוזיק". האם אין מספיק שחקניות אוטיסטיות? הטיחו בה רבים והודיעו על ביטולה של סיה וסרטה במרחב הציבורי. כך תלונות על Blackface ,Redface ו-Yellowface הופצו דרך הפייסבוק ושאר הרשתות, וצברו תאוצה בדרך לסף רגישות חברתית חדש בתעשיית הקולנוע האמריקנית שעומד בקו אחד עם רוח התקינות הפוליטית ותחת איומיה של תרבות הביטול. עכשיו היהודים שמחשיבים עצמם כמיעוט מוצאים עצמם מחוץ לשיח. שוב פעם מקופחים. כאילו שהעם היהודי לא סבל מספיק.
תחושות הקיפוח הן אלה שעומדות מאחורי הטענות ל-Jewface - קיפוח מצד הוליווד שלא מקפידה על הסטנדרטים המעודכנים שאימצה לליהוק שחקנים שחורים ובני מיעוטים אחרים, קיפוח מצד האקטיביסטים בתעשיית הקולנוע שלא מביעים התנגדות דומה או קריאות לחרם. קשה להאמין שרבים יצטרפו להסתערות על הלן מירן וגיא נתיב שהתחילה בבריטניה, ובינתיים לא צוברת תאוצה בארצות הברית. נסביר בהמשך למה. אבל בינתיים, השאלה העקרונית היא מה יותר חשוב: גולדה או השחקנית שמגלמת אותה. הדמות או הייצוג שלה.
זה הזמן לפתוח מחברות ולהיזכר בשיעור שלנו כי זה מה שעומד פה למבחן, הקשר בין הדמות לשחקנית, בין המסומנת למסמנת. בניגוד לקולנוע תיעודי שבו הציפייה היא שהחומרים יהיו אותנטיים והדברים יאמרו מפיהם של הדוברים המקוריים, בסרטים עלילתיים המשימה של הבמאי ושל השחקנים היא ליצור את החוויה האמינה והנאמנה ביותר לדמות כפי שהיא מופיעה על המסך. במיוחד בדרמות תקופתיות, כולם מתמסרים כדי להפיח חיים באדם אחר, ולשחזר את סיפורו באופן המהימן ביותר. במונחים סמיולוגים, בתוך העולם של הסרט, הלן מירן היא המסמן, הביוגרפיה שלה חסרת משמעות. אביה של השחקנית הבריטית בת ה-76 נולד בשטחי הקיסרות הרוסית, ממש כמו גולדה. היא זכתה בשלל פרסים לאורך הקריירה, בהם אוסקר לשחקנית הטובה ביותר על תפקידה ב"המלכה" כמנהיגה אחרת, המלכה אליזבת. היא תומכת נלהבת במדינת ישראל, שיקרה ללבה מהתקופה בה התנדבה כמה חודשים בקיבוץ בסוף שנות ה-60. קורות החיים הללו היו אמורים להכשיר אותה לתפקיד, גם העובדה שכבר גילמה דמות ישראלית בעבר (סוכנת מוסד מעיבוד הבריטי ל"החוב" של ג'ון מאדן). אבל בסופו של דבר, פריטי מידע אלה שלעצמם זניחים להופעתה, ממש כמו הציפיה שתהיה אחת משלנו, בת לעם היהודי. חיים עשירים יש לה, למירן, אבל כשמדובר בהופעתה מול המצלמה, חיי המסך שלה מתחילים ונגמרים באופן שבו היא מצליחה לייצג את גולדה המקורית, הלא היא המסומנת. כשנצפה במו עינינו ב"גולדה" נתאחד אינטימית עם ראשת הממשלה והמשבר האישי שפקד אותה במהלך שעת החירום הלאומית של מלחמת יום כיפור. לא עם הלן מירן.
מירן לקחה על עצמה את המשימה המחייבת לייצג נאמנה את גולדה, וככל שניתן להתרשם מהיכולות הדרמטיות המהוללות שלה וכן מהמראה שלה כפי נחשף בתמונות מהסט, היא תעמוד במשימה בהצלחה אדירה. מה החשיבות לכך שהיא אינה יהודייה? בתוך העולם של הסרט אין לזה חשיבות כלל וכלל, כמו כל פרט ביוגרפי אחר של השחקנית זוכת האוסקר. גולדה היא זו שעומדת מעל לכל, ומירן, גיא נתיב, התסריטאי ניקולס מרטין, וגם המלבישה והמאפרת אחראים לכך שהקשר בין השחקנית לדמות, בין המסמנת למסומנת, יהיה מיטבי. לא הוגן לבוא בטענות לנתיב על כך שליהק את המועמדת הטובה ביותר לתפקיד (ממש כמו הליהוק של מכרם חורי לתפקיד ניצול שואה ב"הבן של אלוהים" שביים עם ארז תדמור ב-2013). מישהי שהוא סומך עליה שתלמד לעומק את הדמות ותממש אותה לפי הציפיות שלו. חוץ מזה צריך לזכור: כדי לגייס מימון להפקה נדרשים כוכבים שימשכו משקיעים, ובהמשך גם צופים. הלן מירן היא כזו, מורין ליפמן קצת פחות.
אבל רגע, אם כל זה נכון, למה זה חשוב ששחקן שחור יגלם דמות של אפריקני-אמריקני, וזה ממש לא משנה שכוכבת גויה מגלמת דמות יהודייה? התשובה פשוטה מאוד, ורדודה מאוד - החזות החיצונית. זה כנראה הדבר החשוב ביותר בקולנוע, לצד כישרון המשחק. לכן פרוטזות הודבקו לפניה של מירן כדי שתהיה דומה באופן מפליא לגולדה עצמה. כריסטיאן בייל נודע בכוחו העל-אנושי לשנות את מבנה גופו בהתאם לממדי הגוף של גברים אותם מגלם - כחושים או בשרניים. לא מן הנמנע שבקרוב גדולי הגזרה שבינינו ידרשו ליהוק שמנים לתפקידים אלה. בקולנוע והטלוויזיה, שהם מדיום אודיו-ויזואלי, אותה אמינות בין השחקן לדמות לא תיתכן כשצבע העור או תכונות גופניות אחרות לא תואמות. בלאקפייס היה ונשאר מגוחך לא פחות משהוא מבזה. ואילו Jewface is not a thing - כפי שרבים כבר מצייצים ברשתות החברתיות.
"הבעיה" שלנו היהודים - וזו גם הייתה הבעיה של שונאינו הגדולים ביותר - היא שרובנו לבנים טיפוסיים. כך, אגב, גם מתייחסים לבני עמנו בסקרים האתניים הרשמיים בארצות הברית. אולי שאלתם את עצמכם איך קורה שבסרטי ספיידרמן האחרונים פיטר פארקר לומד בתיכון בקווינס ביחד עם תלמידים אסיאתים, שחורים וגם אברכים? והתשובה היא שבהיעדר הבדלים בצבע העור, הייצוג היהודי על המסך תלוי באקססוריז. כיפה, פאות. השאלה מיהו יהודי נדונה בכל מני פורומים פוליטיים ודתיים, אבל על המסך מי נראה לכם נימול - פול ראד או ג'ייסון ביגס? לכן, לפחות ככל שמדובר במרחבים הקולנועיים על המסך, אין שום מניעה שמירן, ג'ניפר אניסטון, רייצ'ל ברוסנהאן, אוסקר אייזק ואפילו כריס אוונס יגלמו דמויות של יהודים בלי לעבור תהליך גיור, ממש כפי שנטלי פורטמן, זואי קרביץ ומייקל דגלאס יכולים לגלם דמויות של גויים בלי שמישהו יפשפש להם באילן היוחסין.
קמפיין ה-Jewface הנוכחי מעורר הדים כרגע בבריטניה וחודר גם לשיח הציבורי בארצות הברית, אבל נותר כאמור מחוץ למסך ולעולם של הסרטים עצמם. ועדיין, אי אפשר להתעלם מהמעטפת הסוציו-פוליטית הנוכחית בארצות הברית, וזו צפויה לדחות את הטענות הללו מכל וכל, ולמחוק אותן כחלק מתהליך הסטריליזציה שהיא עוברת. לא מטעמים של מסמן ומסומן וכל הבבל"ט האקדמי הזה, אלא מכיוון שיהודים נתפסים כלבנים, אפילו פריווילגים. וממש לא מיעוט. בטח לא בהוליווד. בתוך פוליטיקת הזהויות האמריקנית להעלות טענה על קיפוח של יהודים היא מקוממת בעיני רבים. המונח עצמו, כפי שהוא נגזר מתוך מושג הבלאקפייס המקורי, בוודאי יראה כעלבון לשחורים ואחרים. משם הדרך קצרה לתחרות התקרבנות יצרית בין המיעוטים, ובעקבותיה תזכורות על כך ש"היהודים שולטים בהוליווד". ככה זה מחוץ לפריים, ברשתות החברתיות ובשיחות סלון, כולם נבדלים אחד מהשני, כולם מבטלים אחד את השני. אבל זה כבר דורש שיעור בסוציולוגיה, לא בסמיולוגיה.
