רובנו מדחיקים את עובדת מותנו, ולכן נדרשת מידה של נכונות מיוחדת בעצם ההחלטה לצפות בסרט שבו הדמות הראשית מתמודדת עם מותה הקרב. לא כל סרט שכזה חייב להיות יצירת מופת כמו "איקירו" (1952) של אקירה קורוסאווה או "זעקות ולחישות" (1972) של אינגמר ברגמן. גם סוחט דמעות הוליוודי כתוב ומשוחק היטב כמו "תנאים של חיבה" (1983) יכול לעשות את העבודה. עם זאת, כלל לא בטוח ש"לב שקט" (Blackbird) מצדיק את הנכונות של הצופים להשעות את הדחקת עובדת המוות. לפעמים הדחקה היא מנגנון הגנה לא רע מפני סרטים בינוניים.
לב שקט, טריילר
(youtube)
"לב שקט" מגיע למסכי בתי הקולנוע בישראל באיחור כה רב עד שעולה השאלה למה בכלל לטרוח להעלותו. הקרנת הבכורה שלו הייתה בפסטיבל טורונטו בספטמבר 2019, ושנה לאחר מכן הוא יצא בארצות הברית למספר מצומצם של בתי קולנוע ומכירותיו הסתכמו בהכנסות זעומות. על פני השטח הוא מציע לא מעט אלמנטים שיכולים להיחשב כ"קולנוע בוגר": עיבוד של "Silent Heart", הדרמה הדנית שביים בילה אוגוסט ב-2014 (על התסריט הופקד אותו תסריטאי – כריסטיאן תורפ), הבמאי רוג'ר מיצ'ל הזוכה להערכה על עיבודיו לספרים של חניף קוריישי לטלוויזיה ("בודהא מהפרברים") והקולנוע ("אמא"), וקאסט מרשים של שחקניות מוערכות.
מצפייה ב"לב שקט" ברור כי יוצריו (ובכללם חברת ההפקות "סרטי מילניום") טיפחו תקוות שהוא יריץ את השחקניות שלו לכמה מועמדויות לפרסי אוסקר. בראש ובראשונה סוזן סרנדון, כוכבת ותיקה ששיאי הקריירה שלה היו בשנות ה-90 (4 מועמדויות לאוסקר משחק וזכייה על תפקידה ב"איש מת מהלך"), ומאז היא עושה כותרות בעיקר בהקשרים של אג'נדות פוליטיות כאלו ואחרות. תפקיד המטריארכית העומדת למות מתאים למי שנושאת מכובדוּת של קריירה בת חצי מאה. כך גם שתי השחקניות המוערכות והמעוטרות שמגלמות את בנותיה – קייט וינסלט ומיה וסיקובסקה.
2 צפייה בגלריה
סוזן סרנדון ב"לב שקט". תפקיד המטריארכית העומדת למות מתאים למי שנושאת מכובדוּת של קריירה בת חצי מאה
ביקורות סרטים נוספות:
"מכובדוּת" הוא גם מה שמותיר את הסרט כלא יותר מיצירה שטחית בנושא שבו היא מתיימרת לעסוק. העלילה מתרחשת במהלך סוף שבוע המהווה כינוס של המשפחה לבקשת האם לילי (סרנדון). אנו אמורים להבין שהיא חיה את חייה בתנופה עזה של הגשמה עצמית. אדריכלית שבנתה את הבית המרשים והשופע טוב טעם מאופק, צמוד לחוף של קונטיקט (הלוקיישן בפועל היה צ'יצ'סטר בדרום אנגליה). היא נשואה לבעל אוהב ומסור, רופא בשם פול (סם ניל), ומלוּוה כל חייה בחברת אמת בשם ליז (לינדזי דאנקן). היא חולה בטרשת אמיוטרופית צידית (ALS), עם מגבלות של שימוש ביד, וקושי לא רב מדי בתנועה. אין לה בעיית דיבור או שמץ של פגיעה קוגניטיבית. אין כמעט דבר המשבש את היכולת שלה לנהל ביד רמה את אירוע הפרידה מחייה. היא עדיין "סוזן סרנדון" המוכרת, כלומר, אישה בת 72 (בזמן צילומי הסרט) הנראית טוב בהרבה מהממוצע לגילה.
לפני שיגיע שלב ההידרדרות הקשה, שבו היא תאבד את יכולת התנועה, הדיבור והעצמאות שלה, לילי החליטה לערוך אירוע פרידה מחייה. על פי התוכנית שרקמה עם בעלה, עם סיום סוף השבוע היא תקבל מנת יתר של תרופות שתביא למותה. לאירוע מגיעות גם שתי בנותיה – הבת הבכורה ג'ניפר (וינסלט), דמות שתלטנית ומעצבנת חרף היותה משוכנעת בכוונותיה הטובות. בעלה היבשושי והכנוע מייקל (ריין ווילסון) המתמחה בעיקר בציטוט עובדות טריוויה, והבן המתבגר ג'ונתן (אנסון בון) המשתדל לצמצם את המגע עם הוריו למינימום האפשרי.
בת הזקונים היא אנה (וסיקובסה) הבעייתית. נטולת כיוון בדרכה וייעודה בחיים, רחוקה מיציבות נפשית ונמצאת במערכת יחסים לא עקבית עם חברתה כריס (בקס טיילור-קלאוס). השוני המובהק בין שתי האחיות מוביל, כמעט מהשנייה הראשונה, להתנגשות. מכיוון ששתי הדמויות הן יותר הפשטות מדמויות עגולות, לא נוצר בדינמיקה בין האחיות המסוכסכות - בעודן צופות בשעותיה האחרונות של האם - ערך מוסף משמעותי.
"לב שקט" משתמש במסגרת המוכרת של מפגש איחוד משפחתי בתקופת חג. החג הוא "חג ההודיה", אבל לבקשת האם לילי המשפחה תתנהל כאילו חג המולד הוקדם בחודש. לכן צפויות פעילויות של חג מולד – בישול, קישוט עץ, וארוחת חג עם מתנות מולד/פרידה מהאם. הדמויות והסיטואציה לא מתגלות כבעלות עומק באופן אורגני. כך גם הסיטואציה של רפלקסיה על החיים מנקודת ההתקרבות אל המוות.
התקדמותה של העלילה מבוססת על חילוקי הדעות המתחילים לעלות ביחס לנכונות לתמוך בהחלטת האם. לא אציין מי המתנגד.ת ומה מניעיו.ה אבל זו פעולה שלא יכולה אלא לעורר אנטגוניזם מצד הצופים. ומכיוון שממילא עמדה זו נבנית באופן שטחי, מגויס עוד אלמנט עלילתי מאולץ ביותר שתכליתו להטיל ספק נוסף בהחלטה של האם ובנכונות האב לסייע לה.
"לב שקט" עוסק בסיטואציה טעונה, אבל מעקר אותה מכל מה שעשוי ללכלך אותה. זירת ההתרחשות היא בית מושלם המשקיף לטבע יפה. האם "חולה" אבל לצורכי הנעת העלילה, והרבה פחות מכך בהתנהלות מרגע לרגע במהלך הסרט. יש סדקים ותסכולים במשפחה, אבל אין ניסיון או יכולת לעסוק בהם באופן שהיה "מדרדר" את הסרט למחוזות המלודרמטי. הדמויות עצמן מתנהלות כמעין סימולציה של משפחה לבנה, משכילה מהמעמד הבינוני-גבוה, שלא מזכירה את הדרך שבה אנשים מתנהגים ב-2019. לא בעבור זה מוצדק להוריד את המגננות הפסיכולוגיות של הצופים.
