חוץ מהסיפור המטורף והמשחק המעולה של ג'ארד לטו ואן האת'וויי, הסדרה WeCrashed הפגינה טעם מוזיקלי מעולה כבר בשיר הפתיחה: Happy Man של ג'אנגל. הצמד הבריטי המצוין התאים בול לתיאור עלייתו ונפילתו של אדם נוימן - היזם הישראלי שהמציא את WeWork אבל הטיס את עצמו קרוב מדי לשמש כי הוא התחיל לחשוב שגם זאת המצאה שלו.
(פתיח הסדרה WeCrashed)
"קנה לעצמך חלום ולא תהיה לו שום משמעות", שרים ג'וש לויד-ווטסון וטום מקפרלנד. השורה הזאת, כמו כל האלבום השני של הלהקה (For Ever, מ-2018), נכתבה מתוך התמודדות של השניים עם שברון לב. בריאיונות רבים הם סיפרו כי במבט לאחור זה לא בדיוק האלבום שהם דמיינו בתור המשך לבכורה הכיפית שלהם מ-2014. אבל כשמקשיבים ל-Happy Man ברקע הפתיח החזק של הסדרה, בו חד-קרן מסתובב במשרדים של סטארט-אפ מגניב, רואים איך כישרון הליקוט והשדרוג של השניים בורא סאונד שבו הנוסטלגיה נשמעת עכשווית למדי.
לויד-ווטסון כבר רגיל שמספרים לו על שיר שלהם שקופץ לביקור בפרסומת או בסדרה. לפעמים, כמו במקרה של WeCrashed, הוא גם מגלה על כך לראשונה דרך אחרים. "אפילו לא ידעתי על זה", הוא מספר בראיון ל-ynet, "הם פשוט השתמשו בזה. גם לא ראיתי את הסדרה".
ואיך אתה עם זה שהמוזיקה שלכם די פופולרית לפרסומות וסדרות?
"ספוטיפיי לוקחת את כל הכסף, אז פרסומות וסדרות בטלוויזיה זה מקור הרווח היחיד מלבד הופעות. עד ששירותי הסטרימינג ישלמו כמו שצריך, רק ככה אפשר לשלם חשבונות. בשביל רדיוהד בניינטיז זה היה מאוד 'לא קול', אבל עכשיו הם עושים אחלה כסף מטלוויזיה. אז אנחנו אומרים 'כן' להכול".
להכול?
"אה, מן הסתם יש גבול. לא נקדם טבק או דברים כאלה. אנחנו לא תומכים בחרא כזה. דאודורנט זה בסדר", הוא צוחק. "הכי טוב זאת פרסומת למכונית מגניבה. אם אתה מקבל אחת טובה, זה מעולה".
אבל אז צריך לבדוק שהמכונית לא מזהמת יותר מדי.
"אה, כן... לעזאזל עם זה. אתה לא יכול לשחק את המשחק הזה כל הזמן, להיות בסדר עם כל המטרות של כולם. צריך לדאוג לכדור הארץ, אבל די".
"כל המוזיקה היא מוזיקה שחורה"
הרבה מאוד ילדים יושבים בחדר שלהם וחולמים לצאת משם בתור תופעה מוזיקלית. מעט מהם מצליחים לא רק להגשים את הפנטזיה – אלא לעשות את זה עם החבר הכי טוב שלהם מגיל תשע. זה הסיפור של "ג'יי וטי", כפי שהצמד הציג את עצמו בתחילת הדרך, בהשראת הרכבים אהובים ומסתוריים כמו דאפט פאנק וג'אסטיס. הם גדלו בשכנות באזור שפרד'ס בוש במערב לונדון - שזה אומר להיות קרוב למועדון כמו "שפרד'ס בוש אמפייר" ולראות על השלט החיצוני את השמות הכי חמים שעומדים להופיע שם באותו ערב. אחר כך הם היו מסתגרים בבית, מנגנים ורוקחים ביטים, עד שב-2013 הם גיבשו את ג'אנגל, מסיבה אחת גדולה שיש בה Fאנק, דיסקו והיפ הופ בשילוב עם פרנץ' האוס וקצת היפסטר-אינדי בסגנון MGMT.
אלבום הבכורה, שיצא ב-2014 בלייבל החשוב XL (זה שגילה את הפרודיג'י, אדל ועוד), הזריק הרבה אדרנלין לרחבת הריקודים הבריטית. אומנם הם הפסידו את פרס המרקיורי היוקרתי (ולאו דווקא לזוכים ראויים יותר), אבל טראקים כמו 'Busy Earnin הפכו לחלק מהמכונה של הגרוב העולמי, כמו גם The Heat ו-Julia. אחרי שג'אסטיס ירדו מגדולתם ודאפט פאנק גמרו עם הקאמבק המפואר, ג'אנגל סומנו בתור הצמד הגדול הבא שמחבר בין מועדוני המסיבות למועדוני ההופעות. ב-2021 יצא Loving in Stereo, האלבום השלישי, שבו חזר הצבע ללחיים של הצמד.
"העשור הזה שינה לגמרי את החיים שלנו ואת הזהות שלנו", אומר לויד-ווטסון. "כולם רוצים לעשות את מה שאנחנו עושים, אז יש לנו מזל. המעריצים לא חווים את אותו מסע כמונו, כמו שהם לא יודעים כמה זה קשה לעשות סרט, לא אכפת להם. לכן תמיד יהיה הבדל בין העמדה שלנו לעמדה של הקהל".
אתם חברים קרובים כבר 20 שנה. העבודה ביחד השפיעה עליכם?
"ברור שזה שינה את החברות, כי זה שינה אותנו, כמו להיות בנישואים של 20 שנה. יש עליות וירידות".
אתם שואבים הרבה השראה מ-Fאנק ודיסקו. בעידן שבו מדברים הרבה על ניכוס תרבותי, איך שומרים על הגבול שבין חגיגה של המורשת לבין ניכוס שלה?
"אנחנו לא חושבים על זה, כי מוזיקה היא מוזיקה. כולנו מושפעים ממנה וכל המוזיקה היא מוזיקה שחורה, אז צריך לחגוג את המוזיקה הזאת ולקבל השראה ממנה ולא לעשות לזה אינטלקטואליזציה. עבור מוזיקאים מה שחשוב הוא הנשמה ואיך אתה משדר את האנרגיה החוצה".
לא נעים לשאול, אבל המודלים המרכזיים שלכם זה דאפט פאנק שהתפרקו וג'אסטיס שכבר לא כל כך רלוונטיים. גם ג'אנגל הוא פרויקט עם תאריך תפוגה?
"זה כל כך מגניב שדאפט פאנק אמרו 'די'! תראה, אני מבין את זה. אנשים מתקשרים עם מוזיקה לפי זמן ומקום. קח את קינגס אוף לאון, לדוגמה. בהתחלה זה היה 'קינגס אוף לאון!', אבל עכשיו אתה כזה 'אה, קינגס אוף לאון'. זה מאתגר וגם לשם אנחנו נגיע, או שכבר הגענו - היו מעריצים שעברו רגע מיוחד עם האלבום הראשון ולא עם האלבום השני. וזה בסדר, גם מבחינתי האלבום הראשון של טיים אימפלה היה 'רגע' כזה, אבל האלבום הרביעי זה כבר 'כן, בסדר'".
ב-17 באוגוסט ג'נאגל ינחתו עם המופע שלהם באמפי לייב בראשון לציון, במסגרת פסטיבל SHUGA, שבו יופיעו גם אלט ג'יי, הראפר פרדי גיבס, הצמד מילקי צ'אנס וכן אמנים ישראלים כגון יסמין מועלם, אקו וג'יי למוטה. ביוני האחרון יצא לכותב שורות אלה לראות אותם בסיטואציה מעט שונה - בתור המופע הפותח של בילי אייליש ב-O2 (לויד-ווטסון: "היא ביקשה ועשינו לה טובה, היא ילדה נחמדה"). ההחלטה להופיע עם להקה מלאה מתגלה כהברקה, שמעשירה את השירים ועוטפת אותם בחום שלא היה מתקבל בפורמט יותר אלקטרוני.
"לעשות טור עם להקה גדולה זה יקר מאוד, לא מרוויחים מזה", מסביר לויד-ווטסון. "אבל אנחנו עושים את זה בשביל המוזיקה, כי אנחנו מעדיפים להעלות מופע כיפי ואנרגטי. כן דיברנו על לעשות משהו בסגנון דאפט פאנק, אבל אנחנו צריכים עוד אלבום-שניים יותר כבדים ואלקטרוניים כדי להצדיק את זה".
אגב דאפט פאנק, נדמה לי או שאתם קצת יותר בסדר עם החשיפה? לפחות אתה, טום לא הכי מתראיין.
"לטום יש תינוק, אז אין לו כל כך זמן. אבל כן, אנשים רוצים לדבר איתנו, אז אנחנו מקדישים לזה זמן. אגב דאפט פאנק, זה יפה שדברים באים מתוך זרימה - אתה מסתכל על Kasabian (הרכב בריטי מצליח, ע"ש) וזה בעצם הסטון רוזס. לא היה לנו את Pet Sounds של ביץ' בויז אם לא הביטלס. אני זוכר שראיתי את רד הוט צ'ילי פפרז כשהייתי בערך בן 12 והאנרגיה הזאת גרמה לי לרצות לנגן על בס. זאת התקדמות טבעית".
לבוא להופיע בישראל זאת לא החלטה שמקבלים בקלות. אתה יכול להסביר למה הסכמתם?
"ההופעה והמוזיקה היא בשביל האנשים. לא כל אחד מייצג את מה שהממשלה עושה. המוזיקה בשבילנו היא מקור בריחה. אנחנו רוצים שהמוזיקה תהיה נגישה לכולם, ויש אנשים נהדרים בכל העולם אבל הממשלות שלהם עושות כל מיני דברים. גם בבריטניה עושים דברים שמפלגים את העם, כמו ברקזיט. אנחנו רוצים לאפשר לאנשים לברוח למוזיקה שלנו, למרחב שהוא נקי מפוליטיקה וממלחמה".
הערה קטנונית לסיום: זה ממש מעצבן לחפש Jungle בגוגל.
"דפקנו את זה, הא? אולי היינו גדולים יותר עם שם אחר. כנראה שלא חשבנו על האינטרנט, רצינו שהדיבור יהיה מפה לאוזן".
