אחרי מחצית עונה מעט מגומגמת, כזו שעדיין סיפקה רגעים מופלאים אך גם הקנתה תחושה של סטטוס-קוו ועמידה במקום, חצתה "יורשים" את קו הסיום של עונתה השלישית בתרועת ניצחון. ואולי זה אנדרסטייטמנט, לתאר כך את שלושת הפרקים האחרונים של העונה, כל אחד מהם טוב, חריף ומרשים מקודמו. האחרון שבהם, All The Bells Say, היה פשוט מושלם, עם טוויסט נהדר, מוצדק שבמוצדקים, שפותח מחדש את מגרש המשחקים האכזרי של גיבורי "יורשים" לקראת העונה הבאה, ועושה זאת באופן שיגרום לכם להעביר אחורה ולצפות בו שוב, ואז שוב. היה לכם כזה מאז סופה של "הסופרנוס"? וכאן צריך לציין את מה שעכשיו, עם תום העונה השלישית של הדרמה הקומית השחורה-משחור של HBO, כבר ברור לחלוטין: אין אף סדרה שיודעת לסיים עונה באופן מוצלח יותר ממנה. אף לא אחת.
יורשים – עונה 3 – טריילר
מאיפה להתחיל? ובכן, בואו נתחיל מהאופן שבו כל אחד מקווי העלילה הפרטניים של גיבורי הסדרה, כפי שהם נפרשו במהלך העונה, הגיע לכדי פריון בסופה. קנדל (ג'רמי סטרונג), שנפל מהסוס היהיר והצדקני שלו לאחר שבילה יותר ממחצית העונה בניסיון להפיל את אביו, מגיע לקו הסיום כשהוא שבור ורצוץ, שוחה במרק עכור של רגשות אשם ותחושת כישלון עמוקה. האגו טריפ הפרוע גווע והותיר אחריו ריק מהדהד, וקנדל סוף סוף רואה את עצמו כפי שהוא – חריג ומנודה במשפחתו, בודד ונעדר תמיכה פרט לפמליה-בתשלום שלו, אב שלא יודע לתקשר עם ילדיו. מה נותר לו, לבד מאחיו רומן (קירן קאלקין) ואחותו שיב (שרה סנוק), שברגע השפל שלו מציעים לו - מסתבר שיש גבול לאכזריותם - יד תומכת?
לא כלום, זה מה שנותר לו. אבל גם אחווה בין אחים היא משהו, במיוחד האחים הללו, ואחרי כל הזמן שבילינו עם משפחת רוי במשך שלוש עונות, כנראה שהרגע שבו רומן ושיב מעניקים לקנדל את קמצוץ התמיכה והאהבה לו הוא כה זקוק הוא הרגע הבולט ביותר של חסד אנושי אמיתי שראינו מהם; שראינו ממישהו ששייך למשפחת הטורפים הללו, או אפילו קשור אליהם במישרין. סליחה, לא הרגע הבולט ביותר, אלא הרגע היחיד. אבל כמו שכמה פירורי לחם לא יושיעו אדם גווע, כך גם אנו לא יכולים להתענג באמת ובתמים על הרגע הרך הנדיר הזה. האחים רוי אולי הפסיקו להקיז זה את דמו של האחר, אבל רק לרגע קט, אל דאגה.
רומן, מצדו, עלול לבלות את העונה הבאה באופן שבו קנדל בילה את המחצית השנייה של העונה השלישית - מרוסק, תועה, ניצב מול התהום של שגיאותיו. כמו קנדל, גם הוא התמסר לאגו טריפ פרוע, סוף סוף הבן המועדף על אבא לוגן (בריאן קוקס), סוף סוף יושב בשולחן של הגדולים. אלא שהוא כנראה לא מוכן לזה - הגחמות שלו (בדמות הדיק-פיק ששלח לג'רי) עוררו באביו גועל ברור, ועם הגועל הגיע גם בוז. אף אחד לא יוריש אימפריה למי שמעורר בו בוז. ורומן כנראה חש את זה, מה שגרם לו לקשור את גורלו יחד עם אחיו ואחותו בניסיון אחרון להפיל את האב. עתה, אחרי שהניסיון הזה נכשל באופן כה מונומנטלי, מה יעשה רומן? יחזור למעמדו ככבשה השחורה והפרוורטית של משפחת רוי? האח הקטן והמוזר שאף אחד לא באמת סופר?
שיב התמודדה עם מעמד דומה במשך כל העונה. ממי שסומנה בבירור כפייבוריטית של לוגן במהלך העונה השנייה, היורשת הכמעט-רשמית של כוחו ומעמדו, הוגלתה שיב לשוליים, ממודרת מהמהלכים העסקיים שהוא מוביל, כינור שני לאחיה הקטן והחצוף. התסכול והמצוקה ניכרו בה - מספיק על מנת להגביר את עוצמת ההתעללות הרגשית בבעלה טום (מתיו מקפדיין), שבמהלך הפרק הלפני-אחרון של העונה, Chiantishire, סוף סוף מבין שאין לו באמת פרטנרית. ואם יש, אזי בשותפות הזאת הוא לנצח יהיה מקום שני, אחריה ואחרי האגו המשתולל שלה.
בסופו של דבר, בעונתה השלישית, ואולי בכלל, בזה עסקה "יורשים": באופן שהאגו נוהג לעוור את מי שמתמסר לו. אפילו לוגן נתן לאגו שלו לעוור אותו, נלחם בקנדל הסורר וכמעט מביא לקריסת התאגיד שלו, במקום לשאת ולתת עם בנו, במקום להתפשר. אלא שלוגן הוא טורף קשיש ומוכשר מילדיו, טי-רקס מצולק אל מול ולוסירפטורים קטנים ומחוצפים אך לא מספיק מנוסים. משום כך, גם הם מצאו את עצמם בין מלתעותיו. כי בהישרדות, הניסיון הוא המפתח.
בשלב הזה של "יורשים", דומה שאחד מהשורדים המוכשרים ביותר שלה הוא טום - מי שככל הנראה, לפי כל הרמזים, לחש על אוזנו של לוגן שילדיו מתכננים הפיכה, ומי שאחראי למהפך שסוגר את העונה. שיב, זוגתו המתעללת, חלקה זאת עמו בשיחת טלפון - וטום, בתצוגת תכלית של המקיאווליזם חסר הרחמים שמאפיין את משפחת רוי, יחד עם מידה לא מבוטלת של זעם ונקמה באשתו, השתמש במידע נגדה. כמובן, על מנת לשפר את מעמדו. סוף סוף הוא בן רוי אמיתי, כזה שבעונה הבאה אולי אף יסומן רשמית כיורשו של לוגן, אתנן שיקבל על נאמנותו האבסולוטית.
במהלך העונה, נראה היה שטום, יחד עם גרג (ניקולס בראון), נדחק מעט לשוליים. קו העלילה העיקרי שלו היה זה שליווה את חרדתו מפני כניסתו המסתמנת לכלא, השעיר לעזאזל של המשבר בוויסטאר-רויקו. לא היה נראה שזה הולך למקום מסוים, מלבד הדגשת אטימותה של שיב למצוקה הברורה של בן זוגה. אך בדיעבד, מסתבר שזה היה המקום המסוים שאליו הובילו אותנו. יוצרה של "יורשים", ג'סי ארמסטרונג, יחד עם כותביו, בעצם עמל על מנת לסמא את צופיו באשר לתמורה האמיתית שמתחוללת בטום. ההקטנה המתמדת שעושה לו שיב, ההתעלמות ממנו ומצרכיו שאפיינה את מערכת היחסים ביניהם במשך שלושת עונותיה של הסדרה, נראו תמיד כגלולה מרה שטום החליט לבלוע על מנת להמשיך ולהיות חלק מהמשפחה רבת העוצמה: פאסיביות והכנעה בתמורה לכרטיס הכניסה למשחק.
אבל לטום, מסתבר, יש גבול, וארמסטרונג ושות' בנו את ההתפכחות שלו, ובמקביל את חיזוק קשריו עם לוגן מאחורי גבם של כולם (או לנגד עיניהם, הם פשוט לא ייחסו לזה חשיבות), באופן הדרגתי ומבריק. כל הסימנים למהפך היו שם, בניואנסים וברגעים לכאורה-בלתי-משמעותיים, פה עם יד תומכת ללוגן כשהנ"ל התקשה ללכת, שם עם טפיחה קטנה על הגב. הסימן הברור ביותר היה עם תגובתו של לוגן להכרזה של טום שייקח על עצמו את האחריות וייכנס לכלא - "אני אזכור". ואת זה שטום הציל אותו מלאבד את הממלכה לילדיו, לוגן יזכור? תהיו בטוחים שכן.
במבט לאחור, אפילו ההתחלה הפחות-מרשימה של העונה השלישית הייתה חלק מהמהלך של ארמסטרונג ושות' - להרדים אותנו, לטשטש, לסמא אותנו למהלכים האמיתיים שמתחוללים מתחת לפני השטח. ראינו את רומן מתחזק ואת שיב נחלשת, ראינו את קנדל ממריא על אוויר חם ומתרסק כמו ההינדבורג, ראינו את שלושתם ממשיכים לחוג סביב אבא לוגן המרושע, תרים אחר אישורו/גאוותו, וחשבנו ש"יורשים" ממשיכה בשלה, מעניקה לנו עוד מאותו הדבר. גם ידענו שמחכה לנו איזה פיניש מרהיב, כי בזו מומחיותה – בטוויסט עונתי אחרון שיביא אותך גם לעונה הבאה, ויהי מה.
אבל הפעם, הפיניש מרהיב אף יותר מאלו שאליהם התרגלנו. לא רק בגלל אלמנט ההפתעה ועוצמתו הרגשית של הרגע – המבט על פניה של שיב כשהיא מבינה! הרתיעה שלה ממגעו של הקוויזלינג שחולק איתה מיטה! – אלא מכיוון שבדיעבד, הוא צובע באור אחר כל כך הרבה מהעונה שקדמה לו. בעונה הבאה - מי ייתן שתגיע מהר מזו שהסתיימה זה עתה - ננסה להיות מוכנים מראש. לא שזה יעזור לנו.
