בעת הזו, כשהמזרח התיכון נמצא כפסע ממלחמה כוללת בין ישראל ואיראן, מוקרנת בפסטיבל ירושלים דרמת הספורט "טאטאמי" שהיא שיתוף פעולה ישראלי-איראני תקדימי. השותפים ליצירה הם הבמאי הישראלי (שמתגורר בארצות הברית) גיא נתיב והאיראנית הגולה זאר אמיר. היא מוכרת כשחקנית בעלת מוניטין, וזכתה בפרס המשחק של פסטיבל קאן 2022 על תפקיד מרשים ב"עכביש קדוש" של עלי עבאסי. ב"טאטאמי" היא משמשת כבימאית-שותפה, מלהקת, מפיקה-שותפה, וגם כמי שמגלמת את אחת משתי הדמויות המרכזיות בסרט.
"טאטאמי" - טריילר
(קרדיט: באדיבות סרטי יונייטד קינג)
את הרעיון פיתח נתיב לבדו, אך הוא היה מספיק זהיר כדי להבין שבאקלים התרבותי הנוכחי במאי ישראלי אינו יכול להיות היוצר הבלעדי של סרט שעוסק בדיכוי של ספורטאית איראנית. את התסריט בגרסתו הסופית הוא כתב יחד עם אלהם אפאני, שחקנית ממוצא איראני. בעוד הליבה היצירתית של הסרט משלבת בין הצד הישראלי והאיראני, המעטפת של ההפקה משלבת בין הישראלי והאמריקאי. בצד האמריקאי יש מקבץ של חברות הפקה קטנות, בהן זו של נתיב עצמו. בצד הישראלי נמצאת "קשת אינטרנשיונל" - הזרוע הבין-לאומית של שידורי קשת. לא מפליא למצוא ישראלים רבים בתפקידי ההפקה, העריכה (יובל אור שערך את Skin מ-2018, סרטו הקצר וזוכה האוסקר של נתיב) והסאונד.
עלילת הסרט מבוססת על התופעה המוכרת היטב לחובבי הספורט בארץ – ההחרמות של ספורטאים ישראליים שמשתתפים בתחרויות בינלאומיות מצידם של ספורטאים ממדינות המזרח התיכון. מקור ההשראה הסביר ביותר הוא סיפורו של הג'ודוקא האיראני סעיד מולאי שערק לאחר אליפות העולם של 2019. על מולאי הופעלו לחצים, כולל איומים על בני משפחתו, אם לא יפסיד בחצי הגמר. כל זאת בכדי למנוע מפגש בגמר עם הג'ודוקא הישראלי שגיא מוקי. עבור הקהל המערבי, בוודאי האמריקאי, הדברים פחות מוכרים.
שם הסרט מתייחס למחצלת היפנית שעליה מתבצעים קרבות הג'ודו, אבל המאבק האמיתי בסרט מתרחש מסביב לזירה. העלילה מתרחשת במהלך אליפות עולם בג'ודו בטביליסי בגיאורגיה, ביום אינטנסיבי של קרבות שבסופו תוכתר האלופה. ליילה חוסייני (אריאן מנדי מ-The L Word: Generation Q) היא הקפטנית של הנבחרת האיראנית, והיא נחושה לא להיעצר עד הפסגה. בביתה באיראן נמצאים הבעל האוהב ובנה הקטן, וחברים שגודשים את סלון הבית וצופים בה בהתרגשות. לצידה של חוסייני נמצאת המאמנת מריאן גאהנברי (אמיר), בעברה ג'ודוקא מובילה ש"נפצעה ברגלה" לפני שהייתה אמורה להתמודד עם הישראלית יעל ארד באולימפיאדת סיאול.
עם ההגעה לאצטדיון ניגשת אל חוסייני הג'ודוקא הישראלית שני לביא (ליר כץ) כדי לדרוש בשלומה. נראה שיש ביניהן היכרות מוקדמת, גם אם לא עמוקה במיוחד. מהצד צופה בהן בתשומת לב המאמנת גאהנברי, אך מבלי להתערב. עם התקדמות יום התחרויות לא רק חוסייני גוברת על יריבה אחר יריבה אלא גם לביא. בשלב יחסית מוקדם מתחילות להגיע שיחות טלפון מראש איגוד הג'ודו באיראן שמטרתן לדחוק בחוסייני לפרוש לפני שתמצא עצמה בזירה מול לביא. ככול שהלחצים יגברו ויהפכו לאיומים, לעיתים תוך שימוש באנשי השגרירות האיראנית בטביליסי, כך תיבחן הנחישות שלה להמשיך.
3 צפייה בגלריה
הסרט בוחר להימנע מהדרגה המקסימלית של ריגוש פופוליסטי. מתוך "טאטאמי"
(באדיבות פסטיבל הקולנוע ירושלים)
במוקד הדרמה נמצאים היחסים בין הג'ודוקא והמאמנת. הראשונה צריכה להתכחש לשאיפותיה, ואם לא תעשה כן היא תעמיד בסכנה את היקרים לה ביותר. המאמנת נקרעת בין החיבה וההזדהות עם החניכה המצטיינת וההבנה שההחלטה שלה להמשיך עשויה לגבות גם ממנה מחיר כבד. יש בעלילה צירים אפקטיביים של מתח עלילתי: תחרויות בזירה שהופכות ליותר ויותר אינטנסיביות , לחצים שמופעלים במהלך התחרויות על החניכה והמאמנת, העימות בין השתיים, והבלחות של הסכנה הגוברת שאליה חשופים הבעל והילד של חוסייני באיראן.
הסרט נסמך על הופעת משחק מרשימות של שתי השחקניות הראשיות, ומכיוון שזהו הקונפליקט המרכזי של הסרט, הוא בכללותו עובד היטב מבחינה דרמטית. לזכותו גם ניתן לציין (מבלי להסביר בפרוטרוט) שהסרט בוחר להימנע מהדרגה המקסימלית של ריגוש פופוליסטי שאותה ניתן להשיג בסרטי ספורט, לטובת מתינות ריאליסטית יותר. ניתן גם לציין את הניסיון לפתח אסטרטגיות סגנוניות ללכידת הקרבות באמצעות צילום בשחור-לבן, ורגעים בקרבות שבהם יש דגש על החוויה הסובייקטיבית של חוסייני. קשה שלא לחשוב על "השור הזועם" (1980) של מרטין סקורסזה, והאופן שבו הצלם מייקל צ'פמן מצלם בדרכים שונות את קרבות האגרוף בסרט. בסטנדרט הזה, אם יש צורך לציין זאת, "טאטאמי" נותר הרחק מאחור - וזה לגמרי מתקבל על הדעת.
הבעיה העיקרית בהצגת הקרבות אינה שייכת לצילום אלא לסאונד. לקרבות מצורף פסקול מטרטר של פרשני ג'ודו (אמיתיים) שמגיע משידורי הטלוויזיה המלווה את הטורניר. הפרשנים שופכים מידע שמפריע לקרבות לעבוד במלוא האינטנסיביות הפיזית שלהם. מעין פשרה לא מוצלחת שתכליתה העלאת דרגת הקומוניקטיביות של הקרבות והדרמה עבור הקהל הלא בקיא. האם באמת הכרחי שהצופים ידעו מה השם של מהלך ג'ודו כזה או אחר? לדעתי עדיף היה לקצץ שכבת סאונד זו באופן מוחלט.
3 צפייה בגלריה
גיא נתיב וזאר אמיר, מתוך הפרמיירה של "טאטאמי" בפסטיבל ונציה
(John Phillips / Stringer / Getty Images)
ישנן בעיות נוספות שקשורות לעלילה. למשל, ההפתעה המוחלטת של חוסייני מהרגע שבו הלחצים מתחילים להתקיים. אבל אם היא מודעת (והיא מודעת) להיסטוריה של המאמנת שלה - אז מדוע היא מופתעת? מוזר גם שהתחלת הפעלת הלחצים קרובה לתחילת יום התחרויות, כשעדיין יש סיכוי משמעותי שהאיראנית והישראלית לא תתמודדנה זו מול זו. יש גם מהלך מקוטע שמתרחש באיראן וכולל את הבעל של חוסייני והילד שלה. מהלך שמתפתח באופן לא סביר במהירותו במקביל ליום התחרויות. בעיות לא חסרות, אבל בגלל שהלב הדרמטי של הסרט עובד, הן לא תטרדנה את רוב הצופים.
לבסוף צריך גם להתייחס ל"פיל שבחדר" – הזהות הישראלית של ההפקה. אבהיר שבאופן אישי אינני רואה כל פגם בחשיפת מעשי הרשע של המשטר האיראני בפני צופים מערביים. ובכל זאת יש "טאטאמי" חשוף לביקורת בגלל היותו סרט שנוצר על ידי במאי ישראלי (גם אם הוא נעשה בשותפות יצירתית עם איראניות שחיות בגלות, ועם משקיעים אמריקאים וגיאורגים). הנוכחות של הג'ודוקא הישראלית בסרט היא מינימאלית, ולכאורה אין "זווית ישראלית" בסרט עצמו מלבד "האינטרס הישראלי המובהק" לבקר את המשטר של מדינה אויבת. בשיחות בין המאמנת והחניכה לא עולה השיקול הפוליטי "שמצדיק" את החרם האיראני על ספורטאים ישראלים. במקום זאת הדילמה של החניכה מוגבלת למימוש אישי נעלה מול ציווי פוליטי דכאני. אני חושש שבתקופה הטעונה בה אנו חיים זהותה של ההפקה תהפוך למרכיב בעל משקל הולך וגדל בהערכתו של הסרט. אם מתעלמים מנקודת תורפה זו, ובהחלט מומלץ לעשות זאת, "טאטאמי" מציע דרמה קולחת ועשויה היטב.
